ראשי>הבדלים>התאמת פסוקים>קרבנות לעומת מצוות בין אדם לחברו>

מבנה פרשת קדושים

קוד: מבנה פרשת קדושים בתנ"ך

סוג: מבנה2

מאת: יוסף פריאל

אל:

בתורתנו מצויות כמה פרשיות שיש בהן מצוות רבות: משפטים, ראה, שופטים, כי תצא וכמובן פרשתנו- פרשת קדושים. בכל אחת מפרשיות אלה עולה השאלה האם קיים עיקרון שיכול להסביר את הסדר שבהופעתן של המצוות או את הקשר שביניהן?

לגבי פרשתנו, ניסה רד"צ הופמן [1] לתלות את מבנה פרק י"ט -שכולל את רובן המוחלט של המצוות, בביטוי אני ה' או אנ י ה' א-לקיכם המופיע לדעתו [2] חמש-עשרה פעמים בפרשה. הוא בנה את המבנה כדלהלן: קבוצה ראשונה בעלת שלש פסקאות המהווה פתיחה (פס' ב-ד), קבוצה שניה בעלת חמש פסקאות הנוגעות לתחום המצוות שבין אדם לחברו (פס' ט-יח), ושלישית בעלת שבע פסקאות המכילה חוקות (פס' כג-לו). בין קבוצה לקבוצה הוכנסה פיסקה שמפסיקה ביניהן ואינה מסתיימת במילים אני ה'. את חריגות הנושאים בפסוקים לג-לד, לה-לו, הנמצאים בקבוצה השלישית, שאינם חוקים אלא מצוות שבין אדם לחברו, הוא פתר בכך שההנמקה המשותפת למצוות אלה היא הוצאתנו ממצרים ע"י ה', דבר המכניס גם מצוות אלה לתחום החוקתי. לגבי המופע האחרון של הביטוי בפס' לז, טען הופמן שהוא סיום לכל הפרק.

על מבנה זה העירה כבר נחמה ליבוביץ, [3] שהדחק שדחק הופמן את הפסוקים האלה, מחדד את התחושה שאין כאן מבנה ברור, ואולי יש מטרה מכוונת בכך והיא: למנוע ניסיון אנושי ליצור מדרג איכותי של מצוות.

בשנה שעברה הציג בבמה זו [4] הרב יעקב שפירא, מבנה אחר המסביר את ההגיון שבמבנה פרק יט. העיקרון שהציג היה "קריאה מעגלית" המוכר בעולם הספרות כ"כיאזם" או "מבנה קדקודי". הוא הראה קווי דמיון בין פתיחת הפרק לסופו, כדוגמת המילה "תיראו" ומצוות השבת המופיעות הן בפס' ג והן בפס' ל, ואיסור עבודה זרה המופיע הן בפס' ד והן בפסוקים כו-כט וכן הלאה.

עיקרון זה אכן הציג בצורה יפה מכנים משותפים הבונים תקבולת כיאסטית, אלא שחסרונו של העיקרון שהציג הוא, שאינו מסביר את הקשר בין המצוות הסמוכות זו לזו, ובולט במקרה זה המעבר בין נושאים שבמבט ראשון נראים כלא שייכים זה לזה כלל וכלל, כדוגמת פס' י העוסק בפרט ועוללות והפסוק שאחריו העוסק בשבועת שקר ועוד.

כפי שאמרנו לעיל, הופמן ייחס חשיבות לביטוי אני ה', אלא שהוא לא כלל במבנה שלו את המופע האחרון שלו. לעומתו העיר שפירא, שהביטוי אני ה' מופיע שמונה פעמים, והביטוי אני ה'

א-לקיכם מופיע עוד שמונה פעמים. כהמשך לדבריו ברצוננו לטעון, שצורת הביטוי הזו המסיימת קטעים ומצוות לאורך הפרשה, רוצה למסור את מסר הפרשה כולה ולהסביר את המבנה שלה.

ברצוננו ליצור סינתזה בין כיוונו של הופמן ודרכה של ליבוביץ.

ברור הוא שאין זה מקרי שביטוי מסוים מופיע בצורה בולטת בקטע מסוים, מחזקת הנחה זו היא התאמה מספרית בין שני ביטויים דומים כפי שקורה בפרקנו. זהו "עיקרון המילה המנחה" שחוקרי ספרות ומקרא עסקו ועוסקים בו רבות.

הדבר המעניין הוא, שבסך הכל מופיעים שני הביטויים עשרים פעמים בפרשת קדושים כולה. [5] כלומר, אם כוללים את פרק כ ומתייחסים לכל הפרשה ולא רק לפרק יט, מתגלה שעשר פעמים מופיע הביטוי אני ה' ועשר פעמים אני ה' א-לקיכם. על חשיבות המספר עשר לא נאריך, רק נזכיר שגם מספר זה (מלבד השבע המפורסם) הוא בעל משמעות גדולה ביהדות. [6]

ההקבלה בין שני הביטויים מקבלת משנה תוקף אם נשים לב לכך, שבמבט ראשון לא ברור באילו מצוות (מתוך חמישים ואחת המצוות שבפרשה [7] ) מופיע הסיום המתחיל במילה אני (ומסתיים ב ה' או ה' א-לקיכם), וכמו כן לא מובן מתי מסתיים הביטוי ב- אני ה' ומתי ב- אני ה' א-לקיכם. [8] לדעתנו דווקא בכך מסתתר המסר שמסביר את המבנה של הפרשה.

אם נתייחס לכל סיומת של אני ה' / אני ה' א-לקיכם כסיום קטע, נקבל את המצב הבא:

שבע פסקאות השייכות במובהק לתחום המצוות של בין אדם למקום מסתיימות בסיומת זו,

ושבע פסקאות השייכות במובהק לתחום המצוות של בין אדם לחברו מסתיימות בסיומת זו. [9]

ששת המופעים האחרים מתחלקים כדלהלן: שניים מופיעים בפסקאות המשלבות בין שני תחומי המצוות, וארבעה נוספים משמשים כקטעי מעבר: אחד בפתיחת פרשת קדושים, [10] אחד בסיום פרק יט, [11] אחד במרכז פרק כ בין ענייני המולך לענייני העריות, [12] ואחד בסיום הפרשה. [13]

להלן תרשים המציג זאת:

בין אדם למקום

בין אדם לחברו

קטעים משולבים

1. (יט,ד) אַל תִּפְנוּ אֶל הָאֱלִילִם וֵאלֹהֵי מַסֵּכָה לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם אני ה’ א-לקיכם:

2. (יט) אֶת חֻקֹּתַי תִּשְׁמֹרוּ בְּהֶמְתְּךָ לֹא תַרְבִּיעַ כִּלְאַיִם שָׂדְךָ לֹא תִזְרַע כִּלְאָיִם וּבֶגֶד כִּלְאַיִם שַׁעַטְנֵז לֹא יַעֲלֶה עָלֶיךָ: (כ) וְאִישׁ כִּי יִשְׁכַּב אֶת אִשָּׁה שִׁכְבַת זֶרַע וְהִוא שִׁפְחָה נֶחֱרֶפֶת לְאִישׁ וְהָפְדֵּה לֹא נִפְדָּתָה אוֹ חֻפְשָׁה לֹא נִתַּן לָהּ בִּקֹּרֶת תִּהְיֶה לֹא יוּמְתוּ כִּי לֹא חֻפָּשָׁה: [14] (כא) וְהֵבִיא אֶת אֲשָׁמוֹ לַה’ אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֵיל אָשָׁם: (כב) וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן בְּאֵיל הָאָשָׁם לִפְנֵי ה’ עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא וְנִסְלַח לוֹ מֵחַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא: (כג) וְכִי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ וּנְטַעְתֶּם כָּל עֵץ מַאֲכָל וַעֲרַלְתֶּם עָרְלָתוֹ אֶת פִּרְיוֹ שָׁלשׁ שָׁנִים יִהְיֶה לָכֶם עֲרֵלִים לֹא יֵאָכֵל: (כד) וּבַשָּׁנָה הָרְבִיעִת יִהְיֶה כָּל פִּרְיוֹ קֹדֶשׁ הִלּוּלִים לַה’: (כה) וּבַשָּׁנָה הַחֲמִישִׁת תֹּאכְלוּ אֶת פִּרְיוֹ לְהוֹסִיף לָכֶם תְּבוּאָתוֹ אני ה’ א-לקיכם.

3. (כו) לֹא תֹאכְלוּ עַל הַדָּם לֹא תְנַחֲשׁוּ וְלֹא תְעוֹנֵנוּ: (כז) לֹא תַקִּפוּ פְּאַת רֹאשְׁכֶם וְלֹא תַשְׁחִית אֵת פְּאַת זְקָנֶךָ:(כח) וְשֶׂרֶט לָנֶפֶשׁ לֹא תִתְּנוּ בִּבְשַׂרְכֶם וּכְתֹבֶת קַעֲקַע לֹא תִתְּנוּ בָּכֶם אני ה’:

4. (כט) אַל תְּחַלֵּל אֶת בִּתְּךָ לְהַזְנוֹתָהּ וְלֹא תִזְנֶה הָאָרֶץ וּמָלְאָה הָאָרֶץ זִמָּה: אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ אני ה’:

5. (לא) אַל תִּפְנוּ אֶל הָאֹבֹת וְאֶל הַיִּדְּעֹנִים אַל תְּבַקְשׁוּ לְטָמְאָה בָהֶם אני ה’ א-לקיכם:

6. (כ, א-ו)....... וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תִּפְנֶה אֶל הָאֹבֹת וְאֶל הַיִּדְּעֹנִים לִזְנֹת אַחֲרֵיהֶם וְנָתַתִּי אֶת פָּנַי בַּנֶּפֶשׁ הַהִוא וְהִכְרַתִּי אֹתוֹ מִקֶּרֶב עַמּוֹ: (ז) וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדשִׁים כִּי אני ה’ א-לקיכם:

7.כ, י-כג........... [15] וְלֹא תֵלְכוּ בְּחֻקֹּת הַגּוֹי אֲשֶׁר אֲנִי מְשַׁלֵּחַ מִפְּנֵיכֶם כִּי אֶת כָּל אֵלֶּה עָשׂוּ וָאָקֻץ בָּם: (כד) וָאֹמַר לָכֶם אַתֶּם תִּירְשׁוּ אֶת אַדְמָתָם וַאֲנִי אֶתְּנֶנָּה לָכֶם לָרֶשֶׁת אֹתָהּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ אני ה’ א-לקיכם אֲשֶׁר הִבְדַּלְתִּי אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים.

1. (יא) לֹא תִּגְנֹבוּ וְלֹא תְכַחֲשׁוּ וְלֹא תְשַׁקְּרוּ אִישׁ בַּעֲמִיתוֹ: (יב) וְלֹא תִשָּׁבְעוּ בִשְׁמִי לַשָּׁקֶר וְחִלַּלְתָּ אֶת שֵׁם אֱלֹהֶיךָ אני ה’ [16]

2. (יג) לֹא תַעֲשֹׁק אֶת רֵעֲךָ ולֹא תִגְזֹל לֹא תָלִין פְּעֻלַּת שָׂכִיר אִתְּךָ עַד בֹּקֶר: (יד) לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ אני ה’:

3. (טו) לֹא תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט לֹא תִשָּׂא פְנֵי דָל וְלֹא תֶהְדַּר פְּנֵי גָדוֹל בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ: (טז) לֹא תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ אני ה’:

4. (יז) לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ

ולֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא: (יח) לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ

וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אני ה’:

5. (לב) מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ אני ה’:

6. (לג) וְכִי יָגוּר אִתְּךָ גֵּר בְּאַרְצְכֶם לֹא תוֹנוּ אֹתוֹ: (לד) כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם אני ה’ א-לקיכם:

7. (לה) לֹא תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט בַּמִּדָּה בַּמִּשְׁקָל וּבַמְּשׂוּרָה: (לו) מֹאזְנֵי צֶדֶק אַבְנֵי צֶדֶק אֵיפַת צֶדֶק וְהִין צֶדֶק יִהְיֶה לָכֶם אני ה’ א-לקיכם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם.

1. (יט,ג) אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ וְאֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ אני ה’ א-לקיכם:

2. (ה) וְכִי תִזְבְּחוּ זֶבַח שְׁלָמִים לַה’ לִרְצֹנְכֶם תִּזְבָּחֻהוּ: (ו) בְּיוֹם זִבְחֲכֶם יֵאָכֵל וּמִמָּחֳרָת וְהַנּוֹתָר עַד יוֹם הַשְּׁלִישִׁי בָּאֵשׁ יִשָּׂרֵף: (ז) וְאִם הֵאָכֹל יֵאָכֵל בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי פִּגּוּל הוּא לֹא יֵרָצֶה: (ח) וְאֹכְלָיו עֲוֹנוֹ יִשָּׂא כִּי אֶת קֹדֶשׁ ה’ חִלֵּל וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ: (ט) וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ לִקְצֹר וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט: (י) וְכַרְמְךָ לֹא תְעוֹלֵל וּפֶרֶט כַּרְמְךָ לֹא תְלַקֵּט לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם אני ה’

א-לקיכם:

כפי שנוכחנו עד עתה, הסימטריות המספרית בין שני התחומים בולטת (ולא בכדי המספר שבע שהוא דומיננטי כל כך במקרא יוצר אותן), אלא שאם נחלק בין המופעים של הסיומת אני ה' ואני ה' א-לקיכם, נגלה דבר מעניין עוד יותר.

בפסקאות של המצוות שבין האדם למקום יש חמש סיומות של אני ה' א-לקיכם ושתיים של אני ה'. לעומת זאת בפסקאות שבין אדם לחברו, להפך (שתים לעומת חמש).

היוצא מכך הוא, שסימטריות מפליאה קיימת בפרמטרים רבים בפרשה:

עשר סיומות של אני ה' לעומת עשר של אני ה' א-לקיכם (שמונה בפרק יט, ושתיים בפרק כ בהתאמה).
שבע פסקאות בתחומי המצוות שבין אדם למקום ושבע בתחומי המצוות של בין אדם לחברו מסתיימות בסיומת זו.
ישנה אף התאמה ניגודית בתוך כל תת-תחום בכמות הסיומות של אני ה' א-לקיכם לעומת אני ה'.

עם כל זאת, עדיין לא פתרנו את שאלת הקשר בין הנושאים השונים בפרשה ולא ענינו מדוע מתערבבים להם נושאים ומצוות מתחומים שונים כל-כך, זה בזה?

כנראה, שדווקא אותה סימטריות שחשפנו, באה לומר את סודה של הפרשה.

אני ה' , ולחילופין אני א-לקיכם רוצה לומר לנו, שעבודתנו כלפי ה' מתקיימת רק אם היא כוללת בתוכה בצורה שווה וסימטרית, הן את התחום הנראה כשייך רק לעבודת המקום, והן את התחום הנראה כשייך רק לקיום החברה, ויעידו על כך כל הרמזים הסימטריים שהוצגו.

במילים אחרות: אי הסדר לכאורה, הוא סודה של הפרשה! ואת זאת אמרה כבר ליבוביץ.

ברובד הנגלה אין שום סדר, ולכן הדבר בפני עצמו מחייב את כל עובד ה'. אולם, בא הרמז הנסתר ואומר לנו יותר מכך: ישנו רק סדר אחד- והוא סדר ההתאמה בין שני תחומי עבודת ה', ועלינו להגיע למצב שהתייחסותנו כלפי שניהם תהיה סימטרית ורק שילובם המוחלט יכול ליצור את מה שדורשת פרשתנו הן בפתיחתה והן בסיומה: "קדושים תהיו", "והייתם לי קדושים".

יוסף פריאל

אפרת/ דוקטורנט במחלקה לתנ"ך

ראו גם: ויקרא יט בראי הסימטריה / הרב משה קליין, אתר חבר

[1] דוד צבי הופמן, ס פר ויקרא, ירושלים תשל"ו, עמ' כו.

[2] הביטוי מופיע בפועל בפעם השש-עשרה בפס' לו בסוף הפרק, ועל כך להלן.

[3] נחמה ליבוביץ, עיונים חדשים בספר ויקרא, ירושלים תשמ"ג, עמ' 222.

[4] יעקב שפירא, "קריאה מעגלית בפרק יט", דף שבועי 599 (תשס"ה).

ובכתובת: www.biu.ac.il/JH/Parasha/kedoshim/sha.html

[5] מסיבות מובנות מעדיפים אנו להסתכל על חלוקת התורה לפרשות ולא על החלוקה לפרקים, שנוצרית היא.

[6] רשימות מורחבות של דברים שהופעתם היא ב"עשרה", מופיעות באבות דרבי נתן (נוסח א) פרקים לא-לה.

[7] במקרה זה, זהה מספרם בספר החינוך הן במהדורת שוול והן במהדורת אשכול, שכידוע שונות הן.

[8] אביה הכהן רצה לטעון, שהמצוות הכוללות סיומות אלה בפרשה עוסקות כולן ביסודות אמונה ובענייני חברה, והחסרות אותן פשוט אינן שייכות לתחומים אלה. ראה אביה הכהן, "מדרשי עשרת הדברות"משלב, לו (תשס"א), עמ' 77-111 (לענייננו עמ' 90).

על דבריו נעיר-שהדבר עצמו דורש הסבר. אם כן, מה העיקרון שבנה את מערכת המצוות המופיעות בפרשתנו?

[9] ההופעה בשבע מופעים דווקא אינה מקרית בעינינו, וכפי המקובל מאז שחשף זאת קסוטו (מאדם עד נח, ירושלים תשי"ט, עמ' 5-6), שבעה מופעים הם מאפיין קלסי של מילים מנחות במקרא.

[10] קְדשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אני ה’ א-לקיכם (יט,ב).

[11] וּשְׁמַרְתֶּם אֶת כָּל חֻקֹּתַי וְאֶת כָּל מִשְׁפָּטַי וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם אני ה’ (יט,לז).

[12] וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם אני ה’ מְקַדִּשְׁכֶם (כ,ח).

[13] וִהְיִיתֶם לִי קְדשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אני ה’ (כ,כו).

[14] איסור שפחה חרופה היא עבירה שבין אדם למקום ביסודה ויעיד על כך האשם.

[15] אנו מתייחסים לעבירות העריות כמצוות שבין אדם למקום מן הטעמים הבאים: ראשית, חלק נכבד מקשרי העריות שנאסרו על האדם אינם באים לטובתו דווקא אלא הם בעיניו גזירת מלך בניגוד לשאר מצות שבין אדם לחברו שבאות להגן על החלש וליצור חברה הוגנת. שנית, הטעם המופיע באיסורי העריות הוא ההבדלה ממנהגי הגויים כך שבוודאי יסוד איסור העריות הוא דתי ולא חברתי, ראה ויקרא יח,ל כ,כג.

חשוב עם זאת להעיר, שעל פי דרך זו, דחקנו אף אנו את עצמנו בצורה דומה לדחק שדחק עצמו הופמן ונדחה ע"י נחמה ז"ל.

[16] למרות שיסודו של איסור שבועת השקר הוא במערכת האיסורים כלפי שמיא, כאן הוא קשור לעיוות הדין החברתי.

מבנה פרשת קדושים

בין אדם למקום

יוסף פריאל

אפרת/ דוקטורנט במחלקה לתנ"ך

תגובות