קוד: מנהיגות אמיתית - סוד הישרדותה הנצחית של היהדות והיתפתחותה בעבר ובעתיד בתנ"ך
סוג: כלל
מאת: רפאל בר אשר חגבי
אל: פרי החג
בס"ד י"ד ניסן התשס"ו
מבוא:
המנהיגות האמיתית אשר עמדה לבני ישראל עוד בטרם שבני ישראל הפכו לעם,היא סוד השרדותה הנצחית של היהדות והתפתחותה,דהיינו,המנהיגות אשר החלה באברהם אבינו איש החסד,אשר הוא בחר לזרעו את הגלות הפיסית כברירת עונש עבור החטא הרוחני,משום ראייתו את טובתו של זרעו העתידי.בחירת הגלות כעונש סללה לאברהם לזרעו את נתיב הגלות אשר ממנה ניתן להתמרק ולהזהיר שנית.ולא זו בלבד,אלא שהשפעתו של אברהם אע"ה להטיב עם זרעו,נמשכת לכל אורך ההסטוריה של העם היהודי,כפי שמצאנו שאף הפיצוי הכספי הכפול ומכופל שעם ישראל בזזו מן המצרים,הוא ניתן להם בזכות אברהם.בדרך מנהיגותו של אברהם אע"ה פעלו גם יעקב,יוסף ולוי אשר בזכותם התקצרה תקופת השעבוד הפיסי למינימום ההכרחי.גם משה רע"ה מנהיגם הראשון של עם ישראל הלך בדרכי האבות הקדמונים,ואף הוא לא התפתה לאגור לעצמו רכוש גדול בדמות כסף וזהב,אלא משה רע"ה בחר לעצמו רכוש רוחני גדול כדוגמת העלאת ארונו של יוסף,וזאת מתוך ראית טובת העם ועתידו לטווח ארוך,כפי שאכן הוכח בקריעת ים סוף אשר היא היתה בזכות העלאת ארונו של יוסף.מודל הדוגמא האישית הנובעת ממנהיגותו האמיתית של משה רע"ה,הביאה בכנפיה רוממות רוחנית לעם ישראל,והעצימה את אמונתם בה'ובמשה עבדו,וגם ה'יתברך העיד על משה : " לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא" (במדבר, י"ב, ז'). בדרך זו ניתן להבין את האמור בגמ': "בניסן נגאלו בניסן עתידין ליגאל" (ר"ה, יא.), דהיינו,כשם שבחודש ניסן נתגלתה מנהיגותם האמיתית של אברהם אע"ה בברית בין בתרים ושל משה רע"ה בעת יציאת מצרים,כך עם ישראל עתידים להגאל בניסן בזכות המנהיגות האמיתית שתקום להם בעתיד לבא.וכן פסק הרמב"ם שהתנאי הראשון בגאולתם העתידית של עם ישראל הוא : " המלך המשיח",דהיינו,מנהיגות אמיתית המבוססת על אדני מצוות התורה.לכן הרמב"ם פסק (הלכות מלכים, פי"א, א'-ב') : " המלך המשיח עתיד לעמוד ולהחזיר מלכות דוד ליושנה לממשלה הראשונה,ובונה המקדש ומקבץ נדחי ישראל וחוזרין כל המשפטים בימיו כשהיו מקודם".נמצאנו למדים כי גאולתם של עם ישראל בעבר בהוה ובעתיד,היא תלויה במנהיגיו של עם ישראל לדורותיו,כפי שמבואר להלן בהרחבה:
ברירת הגלות – אברהם הסכים לקבלת עונש גלות המכפרת על עוון זרעו כברירת מחדל.
אורכה של גלות מצרים – יישוב הסתירה בין ארבעה אורכי הגלות הנלמדים מן התורה.
ביזת מצרים וביזת הים – בזכות אברהם אע"ה עם ישראל קבלו פיצויים כפולים:גם עבור השעבוד וגם עבור הגרות.
מנהיגותו של משה – משה לא לקח רכוש אלא את ארונו של יוסף אשר בזכותו הים נבקע.
בניסן נגאלו בניסן עתידין ליגאל - בזכות המנהיגות האמיתית שתקום לישראל בעתיד לבא.
ברירת הגלות:
כבר בתחילת תהליך ההכשרה של אברהם אע"ה במסגרת עשרת נסיונות האל,ה'יתברך כרת עם אברהם את ברית בין הבתרים.ברית זו נכרתה עשרים וחמש שנים לפני הולדתו של יצחק בנו הנבחר של אברהם,שנאמר : " ויאמר לאברם ידע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אתם ארבע מאות שנה " ( בראשית, ט " ו, י " ג). כלומר,עשרים וחמש שנים בטרם הולדת יצחק בנו,ה'יתברך בישר לאברהם אע"ה שלשה דברים קשים העתידים להתרחש על זרעו:גרות,עבדות,ועינויים.לכאורה הדבר תמוה:מדוע אברהם אבינו איש החסד אפילו לא ניסה למנוע,או להפחית חלק מן הגזירה על זרעו, ולעומת זאת אברהם אע"ה נסה למנוע את ענישתם של אנשי סדום ועמורה?.
אלא נלענ"ד כי במסגרת ברית בין הבתרים ה'יתברך הציב בפני אברהם אע"ה גם את ברירת הענישה לחטא,בעבור זרעו העתידי.כלומר,ה'איפשר לאברהם אע"ה לבחור בין עונש גלות בעבור כפרת חטאם העתידי של זרעו,לבין עונש אובדן בגהינם לחוטאים.אברהם איש החסד ואבי האומה העברית בחר בעבור זרעו את עונש הגלות כברירת מחדל,וה'יתברך הסכים עמו.נימוקו של אברהם אע"ה בבחירת עונש הגלות,נבעה מתוך ראית טובתו של העם העתידי ולמען הישרדותו הנצחית,יען כי אברהם בטח ברחמיו של ה'יתברך,והוא האמין כי בעונש הגלות קיימת היכולת בידי זרעו לתקן ולהתרומם,ואילו בעונש הגהינם לא קיימת אפשרות החזרה בתשובה,לפי שהגהינם הוא עונש המבטא אובדן סופני ובלתי הפיך.מטעם זה האבות לא נסו למנוע את עונש גלות מצרים,כפי שנאמר בזוה"ק : " אם לא כי צורם מכרם',א"ר יהודה:דא אברהם כמה דאוקימנא,דאמר אברהם:יתחייבון ישראל בגלותא ולא ייעלון בגיהנם,דתרין אלין גלותא וגיהנם לא יסבלון ישראל,וקודשא בריך הוא אסתכם על ידוי,דכל זמנא די יחובון ישראל יפלון בגלותא וישתעבדון בהו שנאיהון.ובגין כך'צורם מכרם'ודאי , ' וה'הסגירם'ואסתכם על ידוי" ( דברים, רצט.), וכן"ר'יוחנן אמר:גלות מכפרת על הכל" ( סנהדרין, לז:).
על כן מיד לאחר ברית בין הבתרים נמצאה גם עילת הגלות,כאשר אברהם אע"ה נענש בעונש אשר הוא בחר לזרעו,כמובא בתלמוד : " אמר רבי אבהו אמר רבי אלעזר:מפני מה נענש אברהם אבינו ונשתעבדו בניו למצרים מאתים ועשר שנים?,מפני שעשה אנגרייא בת"ח,שנאמר : ' וירק את חניכיו ילידי ביתו'.ושמואל אמר:מפני שהפריז על מדותיו של הקב"ה,שנאמר : ' במה אדע כי אירשנה'.ורבי יוחנן אמר:שהפריש בני אדם מלהכנס תחת כנפי השכינה,שנאמר : ' תן לי הנפש והרכוש קח לך" ( נדרים, לב.). כלומר,גלות מצרים באה לכפר לאברהם אע"ה על התנהגותו,משום ש"גלות מכפרת עון" ( ברכות, נ " ו.). מגודל העונש על דקות חטאו של אברהם אע"ה,נמצאנו למדים את שכרו הרב של המקיים מצוה אחת,וכן כתב הרש"י ( ויקרא, ה ', י " ז) : " רבי יוסי אומר:אם נפשך לידע מתן שכרן של צדיקים,צא ולמד מאדם הראשון שלא נצטוה אלא על מצות לא תעשה ועבר עליה,ראה כמה מיתות נקנסו עליו ולדורותיו.וכי איזו מדה מרובה של טובה או של פורענות?,הוי אומר מדה טובה.אם מדת פורענות המעוטה ראה כמה מיתות נקנסו לו ולדורותיו,מדה טובה המרובה ... על אחת כמה וכמה שיזכה לו ולדורותיו ולדורות דורותיו עד סוף כל הדורות".
וכן מצאנו שלמרות שהקב"ה מעניש את עם ישראל לדורותיהם בגלות,מתוקפה של הברית עם אברהם אע"ה,בכל זאת ה'יתברך ברחמיו מקל על עם ישראל את סבל הגלות,כפי שמצאנו שה'גזר על אברהם : " כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אתם ארבע מאות שנה" ( בראשית, ט " ו, י " ג), אך הקב"ה חס על עם ישראל והוא הורידם להשתעבד במצרים דווקא,לפי שמצרים היתה מעצמה מפותחת ומרכז העולם הקדמון,ובתוכה שועבדו עבדים מכל הארצות השכנות.כלומר,ה'יתברך לא שיעבד את עם ישראל תחת ידם הקשה של אומות שפלות מארץ מרחק,למרות שבגזירת השעבוד נאמר : " כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם",דהיינו,לאו דוקא בארץ מצרים.וכן מצאנו שה'יתברך ברחמיו בחר להוריד את בני ישראל למצרים מרצונם החופשי,והוא אף גרם לכך שינתן להם לגור יחדיו ללא שעבוד במיטב הארץ בארץ רעמסס במשך צ"ד שנים,וגם ה'גרם לכך שבני ישראל יתפרנסו במשך תקופה זו על ידי המצרים משעבדיהם העתידיים.יתרה מזאת,גם את זמן גזרת השעבוד הממשי ה'קיצר לעם ישראל בזכות צדיקי הדור:יעקב,יוסף ולוי,לפיכך יצא כי עם ישראל השתעבדו למצרים בפרך"רק"קט"ז שנים (שהם בגימ' ה' האלהים), מתוך הארבע מאות שנה של גרות אשר נגזרה עליהם מבראשית.
וכן מצאנו שגם בעת גלות בבל ה'ריחם על עם ישראל,כמובא בגמ ': " צדקה עשה הקב"ה עם ישראל שהגלה גלות צדקיהו,ועדיין גלות יכניה קיימת,דכתיב ביה בגלות יכניה : ' החרש והמסגר אלף' ( מלכים - ב, כ " ד, ט " ז) , ' חרש'שבשעה שפותחין נעשו הכל כחרשין , ' מסגר'כיון שסוגרין שוב אינן פותחין,וכמה?,אלף.עולא אמר:שהקדים שתי שנים לונושנתם" ( גיטין, פ " ח.). ואף בגלותינו הנמשכת מאז חרבן בית המקדש השני,ה'יתברך מתנהג עם בני ישראל בחסד וברחמים,כדכתיב : " ואף גם זאת בהיותם בארץ איביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם להפר בריתי אתם אני ה'אלהיהם" ( ויקרא, כ " ו, מ " ד). וכן נאמר בתלמוד : " אמר רב חנא בר אחא,אמרי בי רב:ארבעה מתחרט עליהן הקב"ה שבראם,ואלו הן:גלות,כשדים,וישמעאלים,ויצר הרע.גלות דכתיב : ' ועתה מה לי פה נאם ה'כי לקח עמי חנם" ( סוכה, נ " ב:).
אורכה של גלות מצרים:
אורכה של תקופת גלות מצרים נאמרה בתורה באורכים שונים : 430, 400, 210, 116 שנים כמפורט להלן:
בספר שמות בעת יציאת מצרים נאמר : " ומושב בני ישראל אשר ישבו בארץ מצרים שלשים שנה וארבע מאות שנה " ( שמות, י " ב, מ '), דהיינו,חשבון שלושים וארבע מאות שנה נספר החל מיום צאת אברהם אע"ה מאור כשדים בשנת ב"א י"ח,כאשר בשורת הגלות נאמרה לאברהם לאחר חמש שנים בברית בין הבתרים,אחרי שובו ממלחמתו עם ארבעת המלכים ( רש " י - בראשית, ט " ו, ו ') בשנת ב"א כ"ג.
בברית בין הבתרים נאמר: "ויאמר לאברם ידע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אתם ארבע מאות שנה " ( בראשית, ט " ו, י " ג), הרש"י במקום מפרט את חשבון: "כי גר יהיה זרעך',משנולד יצחק ( בשנת ב " א מ " ח) עד שיצאו ישראל ממצרים ת'שנה ( בשנת ב " א תמ " ח). כיצד?,יצחק בן ששים שנה כשנולד יעקב,ויעקב כשירד למצרים אמר : ' ימי שני מגורי שלשים ומאת שנה'הרי ק"צ,ובמצרים היו מאתים ועשר כמנין רד"ו הרי ארבע מאות שנה".
זמן השעבוד במצרים היה קט"ז שנים,כנובע מפירושו של הרש"י : " ושני חיי לוי',למה נמנו שנותיו של לוי?,להודיע כמה ימי השעבוד, שכל זמן שאחד מן השבטים קיים לא היה שעבוד, שנאמר ( שמות, א) : ' וימת יוסף וכל אחיו'ואח"כ 'ויקם מלך חדש',ולוי האריך ימים על כולם" ( רש " י - שמות ו ', ט " ז). כלומר,בזמן חייו של לוי אשר נולד בשנת פ"ז ליעקב בערך ( שנת ב " א קצ " ה), ונפטר בגיל מאה ושלושים ושבע שנים ( בשנת ב " א של " ב), עם ישראל לא היו משועבדים.לפיכך שעבוד מצרים אשר החל אחרי מות לוי ועד יציאת מצרים בשנת ב"א תמ"ח,נמשך "רק"קט"ז שנים (עיין פירוט ותרשים בסיה"ק "אשר על המשכן", עמוד קט"ו - חשבון "כי גר יהיה זרעך", ושם תמצא חפצך שלמים).
נלענ"ד לישב את הסתירה בין מספרי השנים (430, 400, 210, 116) האמורים לעיל,ע"פ ניסוח הפסוק בברית בין הבתרים,אשר שם הקב"ה גזר על אברהם וזרעו את עונש הגלות,שנאמר : " ויאמר לאברם ידע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אתם ארבע מאות שנה " ( בראשית, ט " ו, י " ג). כלומר,בפסוק זה ה'בישר לאברהם אע"ה שלשה דברים קשים העתידים להתרחש עליו ועל זרעו בשלשה שלבים:גרות,עבדות,ועינויים.מתוך חלוקת פסוק זה ניתן להבחין בין ארבעת מספרי השנים המבטאים את אורכה של הגזרה ושלביה:
אורך השלב הראשון נרמז במילים : " ויאמר לאברם ידע תדע כי גר ", דהיינו,תקופת הגרות של אברהם החלה מיום צאת אברהם מאור כשדים ועד יציאת מצרים.כלומר,ה'יתברך גזר על אברהם 430 שנות גרות , " מספרם מיום שיצא אברהם מארץ מולדתו מאור כשדים" ( א " ע, שמות, י " ב, מ ') כנ"ל.משום שכל מי שאינו מתגורר במקומו הקבוע נקרא גולה,כמובא בתלמוד: "מלמד שהיו ישראל מגלין במדבר,להיכן מגלין?,למחנה לויה.מכאן אמרו:בן לוי שהרג, גולה מפלך לפלך ואם גלה לפלכו פלכו קולטו " ( מכות, יב:).
אורך השלב השני נרמז במילים : " יהיה זרעך ", דהיינו,מיום שנולד יצחק ועד יציאת מצרים.כלומר,ה'יתברך גזר 400 שנות גרות על זרעו של אברהם, ומניינם החל מיום הולדת יצחק אשר הוא זרעו הנבחר של אברהם כנ"ל ( רש " י - בראשית ט " ו, י " ג).
אורך השלב השלישי נרמז במילים : " בארץ לא להם ", דהיינו,גזרת גלות מצרים החלה מיום שיעקב ירד מארץ ישראל למצרים ועד יציאת מצרים.כלומר,ה'יתברך גזר 210 שנות גלות בארץ מצרים, ומניינם החל מיום ירידת יעקב וביתו להתגורר בארץ מצרים כנ"ל ( רש " י - בראשית ט " ו, י " ג).
אורך השלב הרביעי נרמז במילים : " ועבדום וענו אתם ", דהיינו,גזרת השעבוד והעינוי החלה מיום שמת לוי ועד יציאת מצרים.כלומר,ה'יתברך גזר 116 שנות שעבוד ועינוי למצרים, ומניינם החל מיום שלוי בן יעקב מת כנ"ל ( רש " י - שמות ו ', ט " ז).
בסוף הפסוק נאמר:ועבדום וענו אתם ארבע מאות שנה " ( בראשית, ט " ו, י " ג), ללמדנו שהגזרה היתה על קושי עבודה ועינוי של ארבע מאות שנה, אך מאחר והעינוי היה כפול,ומפני שמספרם של המתענים היה רב,לפיכך עם ישראל קבלו במשך 116 שנה קושי של שעבוד ועינוי השווה לעינוי של 400 שנה אשר נגזרו על זרעו של אברהם.
משל למה הדבר דומה:למלך שגזר על 10 עבדיו שחטאו עונש של עבודת פרך,אשר בהם חייבים הם לבנות למלך 10 מגדלים של 10 קומות.לפי המקובל בשוק העבדים : 10 עבדים בונים 10 מגדלים של 10 קומות במשך 100 שנות עבדות בפרך.אולם העבדים הללו עבדו גם ביום וגם בלילה,ובכך הם קיצרו את שנות העבדות ל -50 שנה בלבד,במשך הזמן נולדו להם 10 ילדים אשר גם הם עבדו עמם יומם ולילה,וע"י כך הם סיימו את עבדות הקמת 10 המגדלים שנגזרה עליהם בתוך 25 שנים בלבד.כך עם ישראל עבדו במצרים בעבדות קשה,אשר היא עבדות הכפולה מעבדותו של עבד רגיל,שנאמר : " וימררו את חייהם בעבודה קשה" (שמות, א', י"ד), וכן מצאנו שאף הנשים שועבדו במצרים,כמובא בגמ': "אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן:שהיו מחליפין מלאכת אנשים לנשים,ומלאכת נשים לאנשים" ( סוטא, יא:). בנוסף לכך עם ישראל פרו ורבו שלא כדרך הטבע,ואף בניהם הרבים הצטרפו למסגרת העבדות,שנאמר : " ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאד מאד ותמלא הארץ אתם" (שמות, א', ז'). לפיכך בשעבוד קשה של 116 שנה,כלל עם ישראל השלימו את קושי העבדות והעינוי השווה ערך לקושי עבדות של 400 שנה אשר נגזרו עליהם בברית בין הבתרים.
כמו כן ניתן לומר כי קט"ז שנות העבדות בפרך,אינן סותרות את גזרת הארבע מאות שנה של"ועבדום וענו אותם",משום שכבר מיום שנולד יצחק החל אברהם לדאוג ולהצטער בעבור זרעו,לפיכך תקופת היסורין של גלות מצרים חלה במשך ארבע מאות שנה.וכן מצאנו שיעקב אע"ה פחד לרדת למצרים למשך רד"ו שנים,עד שאמר לו הקב"ה : " אל תירא מרדה מצרימה כי לגוי גדול אשימך שם" ( בראשית, מ " ו, ג '), דהיינו,רק כאשר ה'יתברך הבטיח ליעקב אע"ה כי בגלל העינוי בני ישראל יהפכו"לגוי גדול",יעקב הסכים לרדת למצרים מתוך ראית טובתו העתידית של עם ישראל, לפיכך תקופת היסורין של גלות בני ישראל מארצם חלה גם במשך מאתים ועשר שנים.וכן מובא בגמ ': " עד היכן תכלית יסורין?, אמר רבי אלעזר:כל שארגו לו בגד ללבוש ואין מתקבל עליו.מתקיף לה רבא זעירא,ואיתימא רבי שמואל בר נחמני:גדולה מזו אמרו:אפילו נתכוונו למזוג בחמין ומזגו לו בצונן,בצונן ומזגו לו בחמין,ואת אמרת כולי האי ?!. מר בריה דרבינא אמר:אפילו נהפך לו חלוקו.רבא ואיתימא רב חסדא ואיתימא רבי יצחק,ואמרי לה:במתניתא תנא אפילו הושיט ידו לכיס ליטול שלש ועלו בידו שתים" ( ערכין, טז:). כלומר,יסורין אינם בהכרח עבדות ועינוי ע"י זרים,אלא אף צפיה נכזבת נחשבת ליסורין.
ביזת מצרים וביזת הים:
ה'הבטיח לאברהם אע"ה בברית בין הבתרים : " ואחרי כן יצאו ברכוש גדול" ( בראשית, ט " ו, י " ג), לפיכך עוד בטרם שעם ישראל יצאו ממצרים,ה'ציוה את משה : " דבר נא באזני העם וישאלו איש מאת רעהו ואשה מאת רעותה כלי כסף וכלי זהב" ( שמות, י " א, ב '). הרש"י פירש : " דבר נא', ( ברכות, ט.) אין נא אלא לשון בקשה.בבקשה ממך הזהירם על כך,שלא יאמר אותו צדיק אברהם : ' ועבדום וענו אותם'קיים בהם , ' ואחרי כן יצאו ברכוש גדול'לא קיים בהם".נראה לכאורה כי פירושו זה של הרש"י תמוה:וכי ה'יתברך לא התכוון לקיים את הבטחתו?,וכי אברהם אע"ה היה מעז להתריס בפני ה'יתברך על כך שהוא אינו מקים את הבטחתו?,ועוד,על איזה תקופה עם ישראל קבלו את פיצוי ה"רכוש הגדול",האם בגין תקופת 430 שנות הגזרה,או בגין תקופת 400 שנות גרות,או בגין תקופת 210 שנות הגלות,או בגין 116 שנות השעבוד בפרך?,ועוד,מדוע עם ישראל קבלו פעמיים"רכוש גדול",גם בביזת מצרים וגם בביזת הים?.
נלענ"ד להשיב כי בביזת מצרים הקב"ה דייק לומר : " וישאלו",דהיינו,עם ישראל נצטוו לקחת בהשאלה חלק מן"הרכוש הגדול"מבתי העם המצרי,לפיכך השאלה זו היא בבחינת מקדמה על חשבון התשלום המובטח לאברהם בעבור 116 שנות עבודתם בפרך,ובכך ה'יתברך קיים את דבריו : " יצאו ברכוש גדול".לעומת זאת בביזת הים ה'יתברך קיים את מלוא הבטחת"ואחרי כן",לפי שבביזת הים עם ישראל לקחו את שלל המצרים אשר היה עמהם בארמנותיהם,ורכוש זה היה גדול פי כמה וכמה מביזת מצרים.בנוסף לכך באותה שעה שהמצרים טובעו בים סוף,ה'יתברך הפך את השאלת כלי הכסף והזהב למענק לבני ישראל.לפיכך כוונת הרש"י היא לומר כך : " שלא יאמר אותו צדיק אברהם:ועבדום וענו אתם קיים בהם " – ולא בי, דהיינו,ה'נתן לישראל את ביזת מצרים בהשאלה רק בשכר עבודותם של עם ישראל במשך 116 שנה בלבד.לעומת זאת את הבטחתו"ואחרי כן יצאו ברכוש גדול לא קיים בהם " – אלא בי, דהיינו,השכר בעבור 430 שנות הגזרה שקיים בי לא נתן להם.לפיכך ה'יתברך רמז למשה רע"ה כי בזת מצרים היא רק"הקרן",וכי הוא עתיד לתת לעם ישראל את ביזת הים"כתשלומי כפל",בכדי לפצות גם את"אותו צדיק אברהם",אשר קבל עליו את הגזרה ולא הרהר אחר מידותיו של הקב"ה.אגב כך ה'יתברך לימד את משה ובני ישראל מוסר השכל : " שאדם צריך לצאת ידי הבריות,כדרך שהוא צריך לצאת ידי המקום,שנאמר ( במדבר, ל " ב) : ' והייתם נקיים מה'ומישראל" ( מד " ר, שמות, פרשה נא, ב). על כן ה'יתברך נתן לעם ישראל גם את ביזת מצרים וגם את ביזת הים כמתנה,בשכר גרותם של כל שלשלת דורות עם ישראל שנמשכה 430 שנה,החל מיום צאת אברהם אע"ה מאור כשדים ועד יציאת מצרים.כלומר,ה'נתן לעם ישראל פיצוי גם בעבור סבלם של האבות בגין המחשבה שזרעם עתיד להשתעבד במצרים,ובכך ה'יתברך קיים את מלוא הבטחותיו לאברהם. נמצאנו למדים מכאן שגם קבלת"הרכוש גדול"בכפילות,ניתנה לעם ישראל בזכות הכבוד שהקב"ה רחש לאברהם אע"ה.
משל למה הדבר דומה:למלך שחייליו נשבו במלחמה ע"י מושל רע,לקח המושל הרע את השבויים ולא הרגם,אלא הוא גזר עליהם שעבוד קשה עד שתצא נשמתם,ובכדי להשפילם הוא גם צוה עליהם לבנות לו ביצורים כנגד מלכם האהוב.בדלית ברירה עבדו חיילי המלך השבויים בדוחק ובצער את המושל הרע,כאשר בלבם הם האמינו כל העת להבטחת מלכם האהוב,כי בבוא העת הוא יגאלם וגם יפצה אותם עבור השעבוד למושל הרע.לאחר שנים רבות מלכם הטוב של השבויים ערך מלחמה כנגד המושל הרע,והוא ושיחרר את חייליו שנשבו,ופטרם מעבדותם למושל הרע.כפיצוי עבור שנות העבדות המלך נתן להם את כספם וזהבם של בני מדינת המושל הרע,מיד כאשר היא אשר נכבשה על ידו.חיילי המלך שמחו הן על השחרור והן על הפיצוי הכספי,והודו למלך הטוב והמטיב.כשהמלך ראה גם את שמחת הלב של הורי השבויים,הוא הוסיף להטיב עם בניהם המשוחררים,ונתן להם פיצוי נוסף כפול ומכופל של כסף וזהב מתוך ארמונותיו של המושל הרע.בכך המלך פיצה גם את בני משפחותיהם של השבויים אשר הם התאפקו,ולא לחצו על המלך לפדותם מיד.כלומר,בזכות הסבל והצער של ההורים ובשכר בטחונם בהבטחת המלך,זכו הבנים השבויים לפיצוי כפול.
מנהיגותו של משה:
משה רע"ה ציוה על עם ישראל ליטול מן המצרים כסף,זהב ושמלות הן כפיצוי על עבדותם,והן לצורך הגשמת הבטחת ה'לאברהם בברית בין הבתרים,שנאמר : " ובני ישראל עשו כדבר משה וישאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב ושמלת ... וינצלו את מצרים" ( שמות, י " ב, ל " ה). וכן מובא בגמ ': " אמר רב יהודה אמר שמואל:כל כסף וזהב שבעולם יוסף לקטו והביאו למצרים,שנאמר : ' וילקט יוסף את כל הכסף הנמצא' ( בראשית, מ " ז), אין לי אלא שבארץ מצרים ושבארץ כנען,בשאר ארצות מנין?,תלמוד לומר : " וכל הארץ באו מצרימה' ( בראשית, מ " א). וכשעלו ישראל ממצרים העלוהו עמהן,שנאמר : ' וינצלו את מצרים' ( שמות, י " ב, ל " ה). רב אסי אמר:עשאוה כמצודה זו שאין בה דגן.רבי שמעון אמר:כמצולה שאין בה דגים" ( פסחים, קיט.). בעת שעם ישראל עסקו בביזת מצרים עד ש"עשאוה כמצולה שאין בה דגים" ( ברכות, ט:), משה רע"ה עסק בהעלאת עצמותיו של יוסף,שנאמר : " ויקח משה את עצמות יוסף עמו" ( שמות, י " ג, י " ט). משום שבהבנת משה רע"ה הבטחת"הרכוש הגדול" אינה מתגשמת דרך קבלת כסף וזהב,אלא היא מתגשמת לנצח באמצעות קיום מצוות ה'ובקבלת התורה,לפיכך משה רע"ה לקח עמו את צדיקותו וכוחו המוסרי של יוסף הצדיק.וכן מובא במדרש שכאשר עם ישראל נצבו על שפת ים סוף,נאמר : " הים ראה וינוס' ( תהלים, קי " ד, ג '), ומה ראה?,ראה ששמר יוסף כל עשרת הדברות.שמעון איש קטרון אומר:עצמותיו של יוסף ראה" ( תנחומא, נשא, סימן ל ') , " מיד אתבקע והוה יבשתא" ( זוה " ק, שמות, רל:). כלומר,ים סוף נבקע משום שהוא ראה את ארונו של יוסף,אשר משה רע"ה טרח להעלותו באופן אישי.
וכן מצאנו שגם בעת בזת הים משה רע"ה דאג לצרכי כלל העם והוא לא דאג לצרכיו הפרטיים,לפיכך הכתוב העיד עליו : " ויאמינו בה'ובמשה עבדו" ( שמות, י " ד, ל " א), דהיינו,בעת שעם ישראל ראו שמשה רע"ה אינו נוטל לעצמו כסף וזהב למרות שהם היו מונחים לפניו,ובמקום כסף וזהב משה רע"ה לקח את ארונו של יוסף אשר בזכותו נבקע הים והפך ליבשה,מיד עם ישראל האמינו כי משה רע"ה הוא מנהיג אמיתי,למרות שבחיצוניותו היה משה רע"ה "כבד פה".בעקבות מנהיגותו האמיתית של משה רע"ה גדלה יראתם ואמונתם של עם ישראל בקב"ה,עד שהם הפכו להיות ראויים לקבלת התורה,משום שהיראה והאמונה הם עיקר לכל התורה.וכן כתב"רבינו חננאל כי האמונה מתחלקת לארבעה חלקים":אמונה בקב"ה,אמונה בנביאי האמת,אמונה בשכר ועונש,ואמונה בביאת הגואל ( רבינו בחיי, שמות, י " ד, ל " א).
וכן מצאנו במעשה המובא בירושלמי ( תרגום מילולי מבבא מציעא, ח.): שמעון בן שטח היה סוחר בפשתן,אמרו לו תלמידיו:הנח ידיך מזה ואנחנו לוקחים לך חמור,בכדי שלא תהיה מתיגע הרבה.הלכו ולקחו לו חמור מישמעאלי אחד,ומצאו שהיתה מרגלית תלויה בצוארו של אותו חמור,באו ואמרו לו:מעכשיו שוב אין אתה צריך להתיגע.אמר להם:למה?,אמרו לו:לקחנו לך חמור מישמעאלי ומרגלית תלויה בו.אמר להם:וידע בה בעליה?,אמרו לו:לאו.אמר להם:לכו והחזירוה לו!.אמרו לו תלמידיו:רבנו,לדברי מי שאמר גזלו של נכרי אסור,הרי הכל מודים שאבדתו מותרת!.הלך והחזיר בעצמו את המרגלית לישמעאלי,וכשראה הישמעאלי כך אמר:ברוך אלהי היהודים שיש לו עם כזה,שאילו הייתי מוכר לישמעאלי,לא היה מחזיר לי!.חזר שמעון בן שטח ואמר לתלמידיו:מה אתם סבורים שמעון בן שטח ברברי הוא?,מבקש הייתי לשמוע : " ברוך אלהי היהודים"מפיו של אותו נכרי,יותר משכר כל העולם הזה.כלומר,שמעון בן שטח מראשי חכמי ישראל,ונשיא הסנהדרין בזמן בית שני ואחיה של שלומציון המלכה,הראה לתלמידיו באמצעות דוגמא אישית כי העושר בעוה"ז אינו התכלית,אלא התכלית היא:קידוש שם ה'בעולם,לפי שבעבודת ה'אין דרך אמצעית:או שמקדשים שם שמים או להפך,כפי שנאמר : " קדשים תהיו לאלהיכם ולא תחללו את שם אלהיכם" ( ויקרא, כ " א, ו ').
בניסן נגאלו בניסן עתידין ליגאל:
לאורך הדורות עם ישראל גלה ארבע גלויות (מצרים, בבל, מדי, אדום), אך בין הגלות הראשונה למצרים לבין הגלות האחרונה קיים קשר הדוק,דהיינו,גאולת כל עם ישראל מגלות מצרים היתה התחלת גאולת עם ישראל מן הגלות,והגאולה הקרובה לבוא היא סיומו של כל תהליך הגאולה מן הגלויות,שנאמר : " אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה" (בראשית, מ"ו, ד'), דהיינו,שתי עליות:האחת הגאולה ממצרים והשניה הגאולה העתידה לבוא,שנאמר : " כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות" (מיכה, ז', ט"ו). וכן מובא במדרש (מד"ר, קהלת, פר' א) : " רבי ברכיה אמר בשם רבי יצחק:כגואל ראשון כך גואל אחרון,מה גואל ראשון נאמר : ' ויקח משה את אשתו ואת בניו וירכיבם על החמור' ( שמות, ד '), כך גואל אחרון,שנאמר : ' עני ורוכב על החמור' ( זכריה, ט '). מה גואל הראשון הוריד את המן,שנאמר : ' הנני ממטיר לכם לחם מן השמים' ( שמות, ט " ז), אף גואל אחרון יוריד את המן,שנאמר : ' יהי פסת בר בארץ' ( תהלים, ע " ב). מה גואל ראשון העלה את הבאר אף גואל אחרון יעלה את המים,שנאמר ( יואל, ד ') : ' ומעין מבית ה'יצא והשקה את נחל השטים".וכן מצאנו ששתי הגאולות הן דומות גם במהותן,דהיינו,גם יציאה משותפת של כלל ישראל כגוף אחד מבלי להותיר אף יהודי בחו"ל,וגם גאולה בחודש ניסן,כמובא בגמ': "בניסן נגאלו בניסן עתידין ליגאל" (ר"ה, יא.).
כלומר,מכאן נראה לכאורה כי הציפיה למשיח אמורה להיות רק בחודש ניסן,לפיכך נשאלת השאלה:הלא אחד מעיקרי הדת הוא שהציפיה למשיח צריכה להיות בכל יום תמיד?,אלא שכוונת נוסח הגמ': "בניסן נגאלו בניסן עתידין ליגאל",נועד ללמדנו שכשם שבניסן נתגלתה מנהיגותם האמיתית של אברהם אע"ה בברית בין בתרים,ושל משה רע"ה בעת יציאת מצרים,כך עתידים עם ישראל להגאל בניסן בזכות המנהיגות האמיתית שתקום להם בעתיד לבא,כמובא במדרש (מד"ר, קהלת, פר' א) : " רבי ברכיה אמר בשם רבי יצחק: כגואל ראשון כך גואל אחרון ". וכן מובא במדרש ( מד " ר, שיה " ש, פרשה ב ') : " ר'אליעזר בן יעקב אומר : ' קול דודי הנה זה בא',זה מלך המשיח בשעה שהוא אומר לישראל:בחדש הזה אתם נגאלין ... הדא הוא דכתיב : ' החדש הזה לכם ראש חדשים".
וכן הרמב"ם פסק שהתנאי הראשון בגאולתם העתידית של עם ישראל הוא : " המלך המשיח",דהיינו,מנהיגות אמיתית המבוססת על אדני מצוות התורה.לכן הרמב"ם פסק (הלכות מלכים, פי"א, א'-ב') : " המלך המשיח עתיד לעמוד ולהחזיר מלכות דוד ליושנה לממשלה הראשונה,ובונה המקדש,ומקבץ נדחי ישראל וחוזרין כל המשפטים בימיו כשהיו מקודם ... ואם יעמוד מלך מבית דוד,הוגה בתורה ועוסק במצוות כדוד אביו כפי תורה שבכתב ושבעל פה,ויכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה,וילחם מלחמות ה',הרי זה בחזקת שהוא משיח".בהמשך לכך הוסיף הרמב"ם ופסק (הלכות מלכים, פי"ב, ב') : " שבתחילת ימות המשיח תהיה מלחמת גוג ומגוג,ושקודם מלחמת גוג ומגוג יעמוד נביא לישר ישראל ולהכין לבם,שנאמר : ' הנה אנכי שולח לכם את אליה',וגו '... ויש מן החכמים שאומרים שקודם ביאת המשיח יבוא אליהו".לפיכך הרמב"ם מדגיש: "שאותו המלך שיעמוד מזרע דוד בעל חכמה יהיה יתר משלמה,ונביא גדול הוא קרוב למשה רבינו, ולפיכך ילמד כל העם ויורה אותם דרך ה',ויבואו כל הגוים לשומעו" ( תשובה, פ " ט, ב).
מתוך כך ניתן להבין כי"המלך המשיח"טרם הגיע,משום שמנהיגות הדור אינה ראויה לבואו,כמובא בזוה"ק: "נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל',מאן דאית ליה רוגזא בדביתהו ( עם אשתו) ונפקא מניה לא תהדר לעלמין,אי הכי ווי לבנין דאתתרכו עמה.אמר ליה:ולא סגי לך מה דאמרו כלהו חברייא?,אמינא הא שמענא מלייהו דהוה מרחמי ולא מתישבן בלבאי, אמר:כל מה דאמרו חברייא כלא שפיר ויאות,אבל ווי לדרא כד רעיין לא משתכחין וענא סאטן ואזלין ולא ידעין לאן אתר אזלי לא לימינא ולא לשמאלא" ( ויקרא, ו.). העולה מכאן הוא:כי במיוחד בעת הזמנים הקשים העוברים על עם ישראל בגלות האחרונה,הציפיה המתמדת לביאת המשיח היא למעשה ציפיתם התמידית של עם ישראל למנהיגות אמיתית,כמנהיגותם של אברהם אבינו ומשה רע"ה אשר שיא מנהיגותם בא לידי ביטוי בחודש ניסן,לפיכך אמרו חז"ל : " בניסן נגאלו בניסן עתידין ליגאל" (ר"ה, יא.).
לסיכום:
נמצאנו למדים מן אמור לעיל כי המנהיגות האמיתית אשר עמדה לעם ישראל לדורותיו,היא סוד השרדותה הנצחית של היהדות והתפתחותה,דהיינו,החל מאברהם אע"ה אבי האומה אשר למרות כל צערו על הצפוי לזרעו כדברי ה'בברית בין הבתרים,הוא בחר לזרעו את עונש הגלות בכדי שהיא תכפר על עוונות דורות העתיד במקום כליון עם ישראל,ובזכותו זכו כלל ישראל ליציאה מגלות מצרים ברכוש גדול,הן בביזת מצרים שניתנה לעם ישראל בעבור השיעבוד,והן בביזת הים שניתנה לעם ישראל גם בעבור גרותם של האבות.התנהגותו של אברהם אע"ה קבעה את אופי המנהיגות הדרושה לקיומו,להשרדותו ולגאולתו של עם ישראל בעתיד לבוא.בדרך מנהיגותו של אברהם אע"ה פעלו גם יעקב,יוסף ולוי אשר בזכותם התקצרה תקופת השעבוד הפיסי למינימום ההכרחי.אף משה רע"ה מנהיגם הראשון של עם ישראל,הלך בדרכי האבות הקדמונים ולא התפתה לאגור לעצמו רכוש גדול בדמות כסף וזהב,אלא הוא בחר ברכוש רוחני גדול כדוגמת העלאת ארונו של יוסף,וזאת מתוך ראית טובת העם ועתידו לטווח ארוך.לפיכך מתוך הראיה שגאולתם של עם ישראל בעבר בהוה ובעתיד תלויה במנהיגיו של עם ישראל לדורותיו, הרמב"ם פסק כי התנאי הראשון לגאולתם העתידית של כל עם ישראל הוא : " המלך המשיח",דהיינו,מנהיגות אמיתית המבוססת על אדני מצוות התורה,כדברי הרמב"ם (הלכות מלכים, פי"א, א'-ב') : " המלך המשיח עתיד לעמוד ולהחזיר מלכות דוד ליושנה לממשלה הראשונה,ובונה המקדש ומקבץ נדחי ישראל וחוזרין כל המשפטים בימיו כשהיו מקודם".
יה"ר שה'יתברך יזכנו למנהיגות איש"אמת וירא את האלהים" (נחמיה, ז', ב') "שנא בצע יאריך ימים" (משלי, כ"ח, ט"ז), אשר יגמול חסד עם בני ישראל השרויים בצרה,ו"בימיו תושע יהודה וישראל ישכן לבטח" (ירמיה, כ"ג, ו')), ויתקיים בנו מקרא שכתוב : " תתן אמת ליעקב חסד לאברהם אשר נשבעת לאבותינו מימי קדם" (מיכה, ז', כ').
העל"ח רפאל ב"ר אשר חגבי (חגי רפי)