קוד: שבעת ימי הבריאה - יום שבת, חלק אחרון (פרק 9) בתנ"ך
סוג: מאמר
מאת: אלברט שבות
אל: ashabot @ walla.com
שבעת ימי הבריאה- יום שבת, חלק אחרון
(פרק 9)
הרהרתי בעצם בדו-שיח שניהלתי עם שתי המסיונריות. לקח לי מספר ימים בשביל לשחזר את השיחה ולתעדה, אולם השיחה עצמה ארכה כשעה בה היו עליות וירידות בטונים, אבל ובעיקר היתה אדיבה ועלו בה ההסכמות על אי ההסכמות, ולמעשה רק פעם אחת לא היגענו להסכמה וכמעט ופרצה אינתיפדה- כאשר תבעתי כי שאלת אלהים לא יכולה להיות חלק מהמציאות ועל זאת הסבתא הנוצריה לא היתה מוכנה להסכים, זה פגע בנימי אמונותיה העמוקות ביותר. עם זאת וכאמור היא הסכימה כמעט עם כל יתר טענותי ולפעמים המוזרות ביותר. טענתי כי אין זמן במרחב והסכימה איתי. טענתי כי משמעות המילה אלהים המופיעה בתורה היא "תודעה" והיא הסכימה, טענתי כי המונח "יהוה" המוכר גם לה בניב העברי – מכוון לדינמיקה של כוחות הטבע ולא לשם ההוויה של אלוהים, ולמעשה הפכתי בזאת מוסכמות שנבנו על פני דורות, אך הטיעון כהוא זה לא היה מוזר לה או רחוק מעולמה והיא יכלה להכיל אותו; אם תרצה- היא הצליחה להתחבר איתו.
יכלתי איפוא לראות אותה כאדם גמיש ופתוח שאינו נעול בארבע אמותיו, הגם והסכמותיה לא תמיד היו נקיות וענייניות ולא פעם היא "הסכימה" איתי בשביל להשתיק אותי ולקחת לעצמה את המיקרופון כי בעיקרון היא באה להשמיע לא לשמוע, אולם ולזכותה ייאמר כי לא הסכימה בעלמא ובאופן סתמי כי אם ביקשה למצוא את הערוץ המתאים להתחבר עם דברי, ותמיד היא מצאה את הערוץ הנכון שיחבר אותה נקודתית לדבר שמבקשת להכיל אותו; להסכים איתו. באופן הזה היא ניסחה את הסכמתה ונימקה אותה, לפעמים מתוך המוסכמות של ההגיון הצרוף, לפעמים מתוך המקראות הישנים והחדשים, ולפעמים נעזרה בהגיון ובמקראות כאחד. תמיד ובכל אופן הגיעה מוכנה למושא ההסכמה וניסחה את דבריה תכליתית.
בתוך זאת משך את תשומת ליבי דבר אחד שעדיין אינני יודע להתמודד עם סימני ההכר שלו, ויכול ואני מכוון לתופעה שהתפתחה בגזע האנושי. הדבר ששמתי לב אליו הוא המרחב שגלשה בו בת שיחי כאשר ביקשה למצוא את הערוץ המתאים שיחבר אותה נקודתית עם דברי- אם זה להסכים איתי או אם זה להסכים ולהשתיק אותי... וכאמור תמיד היא מצאה במרחב הוורטואלי הזה את הנוסחה ואת הערוץ המתאימים, בשביל להתחבר עם הדבר הנכון ולהגיע לידי ההסכמה הנדרשת. המרחב הזה הכיל איפוא את כל המוסכמות הנגזרות מההגיון הצרוף, הכיל את נוסח המקראות הישנים והחדשים והכיל אף את עמודי הרטוריקה- היא אומנות הדיבור והשיכנוע. אנו מדברים איפוא על מרחב עצום שמימדיו אדירים ובלתי מוגבלים כי תמיד ניתן לדחוס בין כתליו עוד חומר ועוד מוסכמות שיעמדו לרשות הגולש, ולכן אני מדבר על מרחב תימרון לכל דבר ועיקר, כי ככל והמרחב גדול יותר כך יקל על הגולש לבחור מתוכו את החומר האיכותי ביותר למטרה שבליבו: התחברות עם אימרה מסויימת לצורכי הסכמה... או אף הסתייגות מאותה האימרה לצורכי התרסה...
במקרה של המסיונרית שלי, היא גלשה במרחב הענק הזה במטרה למצוא בתוכו חומר שיתמוך בדברי- באופן שתגיע עימי לידי הסכמה, או אז לא ייוותר לי אלא לשתוק והיא תיקח לידה את המיקרופון ותשמיע את מה שבאה להשמיע. אולם היא יכלה במקביל למצוא באותו המרחב חומר שיסתור את דברי- באופן שהסתייגות נחרצת לדברי תשתק אותי וגם כך המיקרופון יעבור לידה... ברם היא בחרה במסלול המעודן הראשון וחיפשה להגיע באופן אדיב להסכמה, וכאמור היא חיפשה ומצאה במרחב הזה תימוכין לדברי, הן מהמקראות הישנים, הן מהחדשים, והן מהמוסכמות הנגזרות מההגיון הפשוט.
מבוקשה איפוא היה למצוא תימוכין לכאן או לכאן, להסכמה או לשלילה, והשאלה היא האם המרחב שהיא גלשה בו הוא מרחב עם חומר מפוקפק שיכול להכיל את הדבר והיפוכו, או שהיא סילפה את תכני המרחב והתאימה אותו למבוקשה... לי בכל אופן היה ברור כי במקביל יכלה בנקל להתנגד לדברי ולסתור אותם; היא בחשה איפוא במרחב הזה ע"מ "למצוא את מבוקשה"- לכאן או לכאן...