קוד: שבעת ימי הבריאה - יום שבת, חלק אחרון (פרק 11) בתנ"ך
סוג: מאמר
מאת: אלברט שבות
אל: ashabot @ walla.com
שבעת ימי הבריאה- יום שבת, חלק אחרון
(פרק 11)
ההבדל איפוא בינינו לבין הפוליטיקאי הוא בשיעור המעגל הרלוונטי שיש להשפיע עליו "ולמכור" לו את החוקים שרקחנו, היינו את דיעותינו, עמדותינו... המילה "פוליטיקה" במקור נגזרת מ- "ריבוי" או "הרבה", כלומר המעגל האנושי של הפוליטיקאי יכלול מטבעו קבוצה הרבה יותר גדולה מקבוצת האיש הפרטי, בעוד מרחב המידע שממנו קוטף הפוליטיקאי את התימוכין והאסמכתאות לדעותיו וחוקיו- הוא אותו המרחב של האיש הפרטי; שניהם, גם הפוליטיקאי גם האיש הפרטי שותפים לאותו המרחב ושניהם ישאבו מאותה הבאר אותה כיניתי כמרחב המידע הפרוע שמשמש את כולנו לתימרון- לכל דבר ועיקר. ממרחב התימרון הזה ניתן לקטוף כל מנת מידע ומכל בית מדרש- מבית שמאי ומבית הלל וגם מאריסטו והרמב"ם ועמוס עוז, תלוי לאיזה צורך אני מחפש את המידע. וכפי שהזכרתי לעיל, ניתן למצוא ביום מסויים מי שיקטוף נאמנה מבית מדרשו של אריסטו, ובו בזמן יכול לקטוף מבית מדרש נגדי כמו של הרמב"ם למשל, אבל לדידו- אריסטו, היום, רלוונטי יותר.
הסבך המסוכן ביותר הוא זה שהאדם נכנס אליו מרצון כי אינו מודע לקיומו, ואני מנסה לכוון את הזרקורים לנקודה המסוכנת הזו- לאזור חשוך ורדוד שכולנו נלכדנו בתוכו, גדולים וקטנים כאחד, חכמים ושוטים, טובים ורשעים ותמימים... אינני מנסה להצביע על החמקמקים והצבועים שבקרבינו- אלה היודעים לתמרן ולהטות את המידע, ואף אינני מצביע על מה שכיניתי כמרחב התימרון- הוא מרחב המידע שאמור לכלול מטבעו את כל סוגי המידע גם יחד כולל השגוי והמזויף, כי הרי האדם הוא שהזין את המרחב הזה וישנם אנשים מכל המינים והסוגים...
ברם אני מצביע על ההרגל שלנו בליקוט המידע וזהו למעשה הבסיס לקיומינו והתפתחותינו. אני מצביע בעצם על נטיה אנושית באסיפת המידע, נטיה שהתפתחה על פני הזמן לנוהל ולמנהג מן השורה, וכן ראיתי לפני מנהג מאוס ובזוי כאשר כיוונתי אליו את הזרקורים. ראיתי איך הפכה האירוניה והציניות לנוהל תקין בהעברת המידע; באיסופו וליקוטו. הציניים וגסי הרוח הפכו במרוצת הזמן לחדי הלשון ותפסו את מקומם הנכבד. ראיתי איך הדעה המקורית מפנה את מקומה לדעה השטחית ולא מפני שהמקוריות נעלמה מהעין האנושית- אלא כי לפעמים הדעה השטחית רלוונטית יותר, נחוצה יותר.
ראיתי איך התפתחה אומנות "עיגול הפינות" ונהייתה לשם דבר בחברה האנושית; ראיתי איך האומנות הזו הגיעה עד לחלקת העקרונות ונגסה ממנה נתחים נכבדים. ושוב אינני מדבר על הצבועים ודו-פרצופיים שהחמקמקות וזיוף הוא מקצועם, אני מכוון לנוהל שגרתי שקנה לו מקום בחברה האנושית והפך למנהג אנושי של ממש; כך אנחנו נוהגים במידע שבידינו, כך מלקטים אותו, כך מעבדים אותו וכך מעבירים אותו, זה המנהג שלנו להתמודד עם המידע- עם כל חבילת המידע בכל חלקה ומקום. איננו רשלנים אך רף ההתמודדות שלנו עם המידע ירד לרמת הרשלנות. איננו נרפים ושטחיים אך מפלס עיבוד המידע שבחזקתנו ירד לרמה השטחית. אף אחד, למשל, לא ידביק את אות השטחיות ברב הפוליטיקאים שמעון פרס, אך דווקא בו נדבקה האימרה החמקמקה "כן ולא" שמלמדת על שטחיות ואי-דביקות בעיקרון.