קוד: מידע אנושי 5 בתנ"ך
סוג: מאמר
מאת: אלברט שבות
אל: ashabot @ walla.com
חלק (5)
בנקודה זו מגיעים אל הרובד השני של חוק "ההתאמה הסימטרית", וזהו נוסח החוק שוב :
הרצון האנושי הוא אשר יקבע את ערכי פיסת המידע הנקטפת מהמסה האין סופית; ונתח הקיבולת השיכלית הנדרש - יותאם לקליטת פיסת מידע זו ועיבודה, מכוח הסימטריה הנגזרת מהחוק הזה.
בלשון אחרת : נתח הקיבולת השיכלית הנדרש – יותאם לקליטת פיסת מידע זו ועיבודה.
- אבל זה אותו הלשון של החוק...
- אכן, זה הנוסח היחיד והמדויק; לא סובל הארה נוספת, כי הוא מציין את ההארה ברמתה הפשוטה ביותר, ולא מותיר מקום להפשטה נוספת.
- ובכל זאת...
- אוקה! שיכנעת אותי! מה לא אעשה בשבילך! זה אומר, יענו, שאם אתה דואג לקיבולת השיכלית המוגבלת שלך – היינו איך תגיע ל- "snorsanugi "... איך תבנה את החללית, איך תעשה, מה תעשה, מאיפה תביא את השכל... איך תשתמש בו, איך תעבד את הנתונים הדרושים, מאיפה תביא את הנתונים הדרושים, מאיפה תתחיל ואיפה תגמור... אם אתה דואג לכל זה, בא חוק הטבע הזה ואמר את שלו בקול ברור שלא משתמע לשני פנים: אל תדאג בן-אדם!
- מה זאת אומרת?
- זאת אומרת: אל תדאג יא סחבי; לחוק הטבע המילה האחרונה: נתח הקיבולת השיכלית הנדרש – יותאם לקליטת פיסת מידע זו ועיבודה, באופן מדויק, כמו סיר ומכסהו, זוהי המידה הסימטרית.
כלומר, אם המשימה בשביל להגיע ל- " snorsanugi " על כל הנלווה אליה תצרוך 487 מנה שיכלית, ו- 76 שעות עבודה שיכלית בתפוקה של 87% מיכולתו, אזי הערכים המדוייקים האלו יעמדו, החל מרגע "הרצון", לרשותך המלאה; היינו יהיה לך 487 מנה שיכלית שתוכל להפעילן 76 שעות רצופות בתאוצה המתאימה, בתפוקה של 87% מסך היכולת המקסימלית.
הרצון שלך האישי הוא אשר יקבע את הקיבולת השיכלית האישית הדרושה. פיתאום, ממש פיתאום, ברגע נתון, כאשר הרצון שלך יסיים שירטוט המשימה הרצויה לו, בעצם הרגע הזה יעמוד לרשותך הכלי השיכלי המתאים, על כל ערכיו המדויקים הדרושים למשימה שרצונך הגדירה וקבע את ערכיה. "המוח" בלשון אנושית בלתי ציורית – הוא המנוע של הרצון שלך; הוא ישמש אותו בזמן הרצוי, ובקיבולת הרצויה. המדובר והלכה למעשה "במנוע" בלתי מוגבל, כי ערכיו מוגדרים ע"י הרצון – בעל הערכים הבלתי מוגבלים.
חוק הטבע "ההתאמה הסימטרית" לא הגביל את הרצון בשום נתון, ובו בזמן העמיד לרשותו מנוע (מוח) להבאת משימותיו הבלתי מוגבלות מהכוח אל הפועל; הווה אומר שהמנוע הזה חייב לעמוד במשימות הבלתי מוגבלות שהוטלו עליו מטעם הרצון – בכל רגע נתון; הווה אומר שנתוניו הראשונים עוצבו באופן שיעמוד בתנאי הטבעי הזה.
אם כן, יש רצון, יש מנוע, שים בנזין וסע.
- רצית להגיע ל- " snorsanugi ", וזאת משימה מסובכת וקשה, אבל אל דאגה, יש לך מנוע-על, ויש לו את הנתונים הדרושים... איפסתי את השעונים וסרקתי אותם במבט חטוף, סובבתי את הסוויש' ולחצתי פול גאז. רשמתי על שעון דיגיטלי אחד את המילה " snorsanugi " – היעד שלי, ויצאתי לדרך... דקות עברו, ותוך כדי ביקשתי לראות כמה שעות הנאה עומדים לרשותי עד להגיע אל יעדי, ובחישוב במהיר של התאמת נתוני המנוע ליעד הרצוי - יצא לי המספר הזה: 57,647,859,698 שנה. לא נורא! עוד 57,647,859,698 שנה ואגיע ליעדי... צ'יק צ'אק; נעביר את הזמן איכשהו...
- שוב... אתה גוזל מזמני וכבר לא נותר לי הרבה זמן בשבילך... אינך קורא טוב את לשון החוק, או בכלל אתה קורא חוק אחר. חוק הטבע המדובר בו נקרא "חוק ההתאמה הסימטרית", וזה הנוסח שוב:
הרצון האנושי הוא אשר יקבע את ערכי פיסות המידע הנקטפים מהמסה האין סופית; ונתח הקיבולת השיכלית הנדרש – יותאם לקליטת ועיבוד פיסות מידע אלו, מכוח הסימטריה הנגזרת מהחוק הזה. סוף ציטוט; ושאלה לי אליך: האם 57,647,859,698 שנה אינו נחשב ערך?
ומעבר לזאת, אל לך לשכוח שמקור כוח הרצון הוא ההנאה... היינו ההנאה שיפיק מהיעד; זהו מקור הרצון להגיע אל היעד; וכפי שהוזכר, "תהליך עיבוד הנתונים" מהווה נתח אינטגרלי בלתי נפרד מעצם ההנאה, כלומר גם "תהליך העיבוד" בעצמו עומד מאחרי הרצון ומעצב אותו... יש מי שירצה להגיע אל היעד ב- 57,647,859,698 שנים כי הוא רואה בתהליך העיבוד של נתוני הפרוייקט הספציפי הזה הנאה גדולה, ורוצה להנות ולמשוך את התהליך הזה הרבה מאוד שנים... סוף כל סוף אין סוף שנות-חיים לפניו – מה בוער...? יש מי שחושב שהערך הזה בן 11 ספרות עד להגיע אל היעד מוגזם ומטורף - על כל ההנאה הנלווה אליו... סוף כל סוף ההנאה נגזרת גם "מהגיוון"... לגוון, לראות הרבה, לנסות הרבה, ודי בשנה לא יותר לכל פרוייקט-הנאה... אשר על כן, רצונו יקבע גם את הנתון הזה: ברצוני להיות בשנה הבאה במחוז " snorsanugi "; ואם כן נתוני המנוע הבלתי מוגבל שלו יאופסו ויותאמו לנתון המוגדר שנקבע ע"י רצונו, מכוח הסימטריה הנגזרת מהחוק, והנתונה למרותו של "רצון האדם".
יש ורוצה להגיע אל "סנורסנוגי" מיד! גם זה "רצון" ותקני... (מה עדיף – לקרוא ליעד שלי בעברית או באותיות לטיניות?)
בזאת מסתכם הרובד השני של חוק "התאמה-סימטרית", ונותר עדיין רובד שלישי ואחרון :
קבעת לך הגדרת "הנאה", נתוני היעד שלך הותאמו סימטרית עם ערכי ההנאה הזו, וערכי המנוע התאפסו והותאמו לנתונים שנקבעו ע"י הבוס: הרצון. יש בידי 2 נתונים שנקבעו ע"י הרצון שלי : ערכי פיסת המידע שברצוני לכבוש, וערכי המנוע שאופסו והותאמו לפי נתוני פיסת המידע המתבקשים, ואף הוספתי עליהם עוד מס ערך נוסף המתבטא בהגדרת הזמן הנדרש לביצוע רצוני – דבר הנגזר גם מרצוני ומהיותי אדם בשר ודם הנתון למימד הזמן. באופן זה קבעתי את מיקום היעד שלי, שירטתי את מפת הפרוייקט על כל נתוניה, ואף בחרתי שם ליעד וסימנתי אותו על המפה.
הסתכלתי במפה וצללים רבים מדי השחירו את עיני... נוצר הרושם אומנם וכאילו "היעד" הרצוי כבר בכיסי, כי כל נתוניו נמצאים אכן בכיסי והמנוע שלי תוכנת לכבוש את היעד מכוח "הרצון" הנגזר מהחוק. אולם ועם כל הכבוד, "הרצון" אינו חורש על כל נתוני היקום בשביל לקחתם בחשבון ולדעת "מה לרצות"!
הבה נניח שאני נמצא בנקודה א' והיעד שלי נמצא בנקודת-ציון ב', באופן זה ניתן לנסח את הדילמה הזו : אומנם אני שולט על א' וגם על ב', אך מה קורה עם המחוז הגדול הנמצא בין א' ל ב'? יכול ומדובר בשטח שימצאו בו עכבות בלתי צפויות שעלולות לעכב את הגישה שלי אל יעדי ב'! הדילמה היא שאינני יודע לחזות את העכבות האלה בשביל לבקש מהמוח שלי להתמודד איתן... וכמו שאמרתי – הרצון שלי אינו חורש על כל נתוני היקום בשביל לדעת לשרטט את מפת רצונו...
אנו חיים במרחב אין-סופי אך עם חוקים ותנאים של מרחב סופי – בזאת מסתכמת התשובה. הסבר מתבקש...
יש לציין כי אינני בא כאן להוכיח את קיום הרובד השלישי, גם לא את קיום החוק עצמו... ההוכחה לקיום החוק, תוזמן להופיע בפנינו בתלת מימדיה, באופן מעשי גרידא ובחדר מעבדה אטום – אין אופן אחר בנמצא.
אני בא איפוא להסביר את "תופעת" הרובד השלישי של החוק : איך יתכן שכל היקום יתפקד ויעמוד דום בפני רצוני... אני נמצא ב- א' והיעד שלי נמצא ב- ב', ועל אף זאת אני עובר את המחוז הנתחם בין א' ל- ב' באופן טבעי ומגיע אל הנקודה שסומנה והוגדרה ע"י רצוני ללא שום עכבה, וכאילו כל המחוז הנתחם בין א' ל- ב' עמד לרשות רצוני, והתאים את טבעו ונתוניו לנתוני המנוע שלי (מוחי) בכדי להוציא את רצוני מהכוח אל הפועל; איך יתכן?! הרי נתוני המחוז העלום הזה אינם מוכרים לי, "הרצון" שלי לא יכל לקחת אותם בחשבון ו"לרצות" לעבור אותם...
מתי יש לי שליטה על המרחב? מתי אני יכול למצוא את חוקיו ולעבד את נתוניו?
מצאתי את התשובה הזאת : כאשר קיים רצף מסוים במרחב הזה וכאשר אני מזהה את הרצף הזה; זה יכול להיות רצף פיזיקאלי, רצף כימי, מתמטי, ביולוגי, רצף הגיוני, רצף הנדסי, גלי... חייב להתקיים צפי של "רצף" ואני חייב לזהות אותו בשביל לעבוד בשטח המרחב ולעבד את נתוניו... האדם הגיע לירח, עוד מעט למאדים... הוא סימן את הירח ויכל להגיע אליו, כי הוא זיהה רצף מסויים שקישר את המרחב שלו עם מרחב הירח והמאדים... הוא יכול להגיע אף אל גלאקסיות אחרות אם רק ימצא רצף מסויים איתן; אולם הוא לא יכול לעבור את מתחם האזור השחור למשל – היכן שהבחין בגלקסיות שלמות הנמשכות אליו ונבלעות בתוכו... זאת, כי באזור השחור ומה שמעבר לו – יאבד האדם כל מימד של רצף שיכול לקשור את מרחבו איתם...
ברגע זה אני מגיע אל המונח "מיקשה", בה מתקיים בהכרח תנאי הרצף; זאת כי אין מיקשה חצויה לשניים. ומכאן אני מגיע למסקנה "בכיוון ההפוך" : "רצף" שנצפה – מביא בהכרח לידי מיקשה : כלומר, רגע הגעתי לירח סימן את קיום הרצף בין המחוז שלי לבין המחוז של הירח; ולכן אמור מעתה, כי המחוז התוחם בתוכו את כדור הארץ ואת הירח – מחוז אחד הוא; הירח וכדור הארץ – מיקשה אחת הם.
"מיקשה" בדרך כלל ניתנת לשליטה, ולכן טבע האדם שואף להפוך כל דבר למיקשה... יש נטיה להפוך הרבה כסף קטן הנמצא בכיס לשטר גדול אחד – לא רק כי המצלצלין מכבידים על הכיס, אלא כי הדבר יתן לך שליטה עדיפה על הכסף שלך... הריכוזיות נגזרת מתכונות המיקשה; מאחדים חברות קטנות מפוזרות – לכדי חברה אחת גדולה, בשביל להשיג יעילות ושליטה טובה יותר...
אך לא תמיד השליטה במיקשה מתקיימת או אפשרית; יש והמיקשה גדולת מימדים עד כדי שמאבדים את השליטה עליה דווקא בגלל גודלה, או אז יש לחלק אותה בשביל להחזיר את השליטה לידיים... הדבר תלוי בגודלה, במרחב, בתנאים... אולם, ולזאת רציתי להגיע, יהיה גודל המיקשה אשר יהיה, יהיו תנאיה אשר יהיו ויהיו מימדיה אשר יהיו, תכונה אחת פועלת בתוכה : חייב לפעול בתחומה עיקרון אחיד אחד (לפחות) לכל סידרת רצף הנצפית בתחומה. עקרון זה יכול להיות "כוח" אחיד, או "חוק" אחיד, או "כלל" אחיד, או "תורה" אחידה... רצף הגל האלקטרוני למשל הנצפה במיקשת "ירח-כדור הארץ" – איפשר להשתמש באין-סוף חוקים אחידים שהניבו ערוץ שידור חי בין כדור הארץ לירח.
מכאן, מרחב אין-סופי לא יכול להיות מיקשה אחת לעולם, כי אין מקום למונח "רצף" בתוכו; היקום – גן-עדן האין סופי של המידע בו אנו חיים, אינו מקשה אחת, ולכן לא יכול להתקיים בתוכו שום עיקרון אחיד – לא כוח ולא חוק ולא תורה ולא שום עיקרון... ניתן כמובן להחל חוקים ולזהות כוחות בתוך היקום, אם אגזור מתוכו מרחבים בעלי רצף כלשהו ואגדיר אותם, אולם אין ולא יכול להיות ולו חוק אחד, שיחול בהכרח על כל נקודה ביקום, כי שוב – אין מקום למונח "רצף" ביקום האין סופי...
חוק הטבע הראשון "התאמה-סימטרית" שחל על כל היקום – הצביע איפוא על זהות חדשה במינה : מסת המידע הזו המיוצגת על ידי היקום שאנו חיים בתוכו – הינה מיקשה אחת ואחידה אין-סופית. לכן קבעתי לעיל : אנו חיים במרחב אין-סופי אך עם חוקים ותנאים של מרחב סופי. מכאן מקור עצמות השם יתברך, מיקשה אחת הוא – אין-סופית.
מכאן חשיבות יחוד השם יתברך : שמע ישראל השם אלוקינו השם אחד. המודעות הזו ליחוד השם, עוזרת לנו לחזור אל חיק הטבע ואל החוק הראשון שלו שרק בשבילו באנו לעולם. באנו להנות מהחוק הזה :
הרצון האנושי הוא אשר יקבע את ערכי פיסת המידע הנקטפת מהמסה האין-סופית; ונתח הקיבולת השיכלית הנדרש – יותאם לקליטת פיסת מידע זו ועיבודה, מכוח הסימטריה הנגזרת מהחוק הזה.
בא הרובד השלישי של החוק והיקשה עלי : איך הרצון שלך יכול לפעול מכוח החוק הזה בכל היקום! והרי אין מקום למונח "חוק" במרחב אין-סופי...
על זאת עניתי לו : אנו חיים במרחב אין-סופי אך עם חוקים ותנאים של מרחב סופי העשוי ממיקשה אחת. או במילים אחרות: שמע ישראל השם אלוקינו השם אחד.
המודעות של יחוד השם יתברך הינה הכרחית איפוא לעכל את מציאות החוק "התאמה-סימטרית". בלעדי המודעות המוגדרת הזו – לא יכל אדם הראשון לקבל את חוקיות החוק הזה, כי אין הוא תקני – על פניו... (עלול היה לראות אותו כנס – ואין הוא נס כי-אם חוק טבע ככל חוק אחר) – אילולא המינוח "מיקשה אחת" שהצליח בדרכו שלו להגיע אליו ולהאיר את עיניו, כמו שאנו בדרכינו היגענו אליו.
מי הכיר את החוק הזה בהסטוריה האנושית?
הצלחתי להתחקות אחר שתי עדויות, ואיני מוציא מכלל אפשרות – קיום עוד אנשים שהיתוודעו לו. שתי עדויות שתי דמויות: אדם הראשון, ומשה רבינו. נעמוד הלאה על המשך תיעוד הבריאה, ובמסגרתה נגיע שוב אל אדם הראשון... אשר על כן נתמקד עכשיו בדמות השניה, משה בן עמרם.
לפני כן, הייתי רוצה לחזור שוב אל החוק ולבחון מספר מושגי-יסוד המבהירים אותו.
" הרצון האנושי הוא אשר יקבע את ערכי פיסת המידע הנקטפת מהמסה האין סופית; ונתח הקיבולת השיכלית הנדרש – יותאם לקליטת פיסת מידע זו ועיבודה, מכוח הסימטריה הנגזרת מהחוק הזה."
"נתח הקיבולת השיכלית" – מהו? האם הכוונה שיהיה לי מספיק שכל בשביל לעבד את המידע שהרצון שלי "קטף", ובאופן הזה להוציא אותו לפועל?
בוא נגיד שאני עומד על פיסגת הר, "ורציתי" לעוף בחלל ולהגיע אל פיסגת ההר ממול; פשוט ראיתי בפעולה הזאת הנאה; ובכן האם כוונת חוק "ההתאמה הסימטרית" היא, שמובטחת לי מנת המשכל הסימטרית לרצון הזה, כך שאוכל לעבד את בקשתו ולהוציאה לפועל, על ידי המצאת מטוס או מסוק שיאסוף אותי מהפיסגה הראשונה וינחית אותי על הפיסגה השנייה?
לא; אין זה תפקידו של "נתח הקיבולת השיכלית".
"נתח הקיבולת השיכלית" הינו כלי עזר של הרצון שעובד בד בבד עימו; תכלית "הכלי" הזה היא לתת מנוף "פנורמי" לרצון באופן שיגיע אל היעד הרחוק ביותר שלו, באמצעות עיבוד הנתונים הבסיסיים של הרצון שהם מופשטים מטבעם – לכדי נתונים מתוחכמים ומשוכללים יותר. למשל, כשאני עומד על פיסגת הר, והרצון שלי הוא לעוף ולהגיע אל פיסגת ההר ממול, בעצם הרגע הזה נכנס "נתח הקיבולת השיכלית" שלי לפעולה, מעבד את הנתונים הבסיסיים של הרצון ומגיע למסקנה שבמקום לעוף עד לפיסגת ההר השניה, ניתן לעוף עד לפיסגות ההימלאיה – היכן ניתן להנות מנוף מקסים ומיוחד במינו; או לעוף עד להרי יהודה ולהשקיף על ירושלים מקרוב בשביל להריח את אווירת החג הממשמש ובא; או לעוף עד אבולעפיה ביפו ולחזור בליווי פיתה חמה עם זעתר; או אם כבר לעוף עד הירח; ישנם למעשה אין סוף אפשרויות שיכולות להתאים עצמן לרצון הזה, ותפקיד המוח הוא לפתח את האפשרויות המתאימות לרצון הבסיסי, לבחור מתוכן את חבילת האפשרויות המפתות ביותר, המעניינות ביותר, אם תרצה - המרחיקות לכת ביותר, ולהעמיד אותן לרשות הרצון שיבחר מתוכן את הרצוי לו. אילולא המוח – הרצון היה "מסתפק" במרחב הקטן ביותר שעליו ניתן לעוף, או לראות, או להריח, או כל פועל אחר הנקשר לרצון; זהו הביטוי המעשי של מנגנון השאיפה.
באם שמתם לב - לא הוצמדו שלוש נקודות למשפט "לעוף עד הירח", ואפילו לא "לפיתה של אבולעפיה" – זאת כי הכוונה המעשית של הרצון מתגלמת במציאות האמיתית הנראית לעין - לא למציאות הווירטואלית או הרוחנית; "הרצון" המעובד מביא את בעליו מפסגה אחת לשניה מבלי להשתמש במסוק!
הכיצד? ומה עם חוק הכבידה?! מה עם חוקי הפיזיקה? מה עם חוקי הטבע שהאדם הכיר במרחב שלו, והוא כפוף להם הלכה למעשה? איך ניתן להמריא ולנחות מבלי עזרת מצנח, מטוס, או כלי עזר טכנולוגי שנוצר ע"י האדם הודות לעיבוד אין סוף חוקי-טבע ותורות ועבודה וזיעה... איך ניתן להפליג בים מבלי ספינה! איך ניתן לכופף את חוקי הטבע! ובעצם, מה עם חוקי הטבע?
שתי דילמות: מה עם חוקי הטבע? ומה עם המוח – "המנוע" ותפקידיו הסימטרים שנזכרו לעיל?
זה המקום להבהיר שכל התיאורים וההארות שנלוו לנוסח החוק "התאמה-סימטרית", החל מדוגמת-עזר של "הרצון" לעוף מפסגת הר אל משניהו וכלה בקפיצה עד אבולעאפיה ביפו – כל התיאורים הללו מתארים את המרחב האמיתי המלא של החוק "התאמה-סימטרית"; או אם תרצה – כאשר האדם משתמש בחוק הזה בפול גז.
השאלה המתבקשת אם כן: מתי יכול האדם ללחוץ על הדוושה בכל כוחו ולהגיע למהירות 250 קמ"ש הבלתי מותרת מבחינת חוקי התנועה - אך האפשרית מבחינת חוק "התאמה-סימטרית"?
תשובה פשוטה לשאלה קשה: הוא צריך רק דבר אחד, פשוט ומופשט מאין כמוהו... הוא צריך "לרצות" ללחוץ על הדוושה. זה התנאי היחיד הנדרש מהאדם; אולם ישנה בעיה בעייתית עם התנאי הפשוט הזה, בעיה מסובכת וקשה! ולמעשה המדובר בבעיית הבעיות של כל האנושות, מאז שהגה השם יתברך את נוסח החוק הזה וייסד את כלליו – היינו מאז יצירת העולם ויצירת האדם, ועד הרגע הזה ממש בו נכתבים שורות אלו: הבעיה היא שהתנאי היחיד הזה של "לרצות" – יכול לעבוד בפועל רק כאשר הוא נמצא בודד בזירה ללא שום "רצון" זר עימו.
"רצון זר" הינו רצון ממשפחה אחרת שאין לה קשר עם המשפחה המקורית של הרצון המקורי; ואם אתם חושבים שהתנאי הזה מגביל את האפשרויות העומדות בפני "הרוצה" – טעיתם!
ניקח למשל את אותה הדוגמה של הרצון "לעוף"; כך תיארתי, לפני שורות אחדים, את האפשרויות העומדות בפני האיש שרוצה לעוף :
בעצם הרגע הזה נכנס "המוח" לפעולה, מעבד את הנתונים הבסיסיים של הרצון הספציפי הזה, ומגיע למסקנה שבמקום לעוף עד לפיסגת ההר השניה, ניתן לעוף עד לפיסגות ההימלאיה – היכן ניתן להנות מנוף מקסים ומיוחד במינו; או לעוף עד להרי יהודה ולהשקיף על ירושלים מקרוב בשביל להריח את אווירת החג הממשמש ובא; או לעוף עד אבולעפיה ביפו ולחזור בליווי פיתה חמה עם זעתר; או אם כבר – לעוף עד הירח; ישנם למעשה אין סוף אפשרויות שעשויות להתאים עצמן לרצון הזה, ותפקיד המוח הוא לפתח את האפשרויות המתאימות לרצון הבסיסי, לבחור מתוכן את חבילת האפשרויות המפתות ביותר, המעניינות ביותר, אם תרצה – המרחיקות לכת ביותר, ולהעמיד אותן לרשות הרצון שיבחר מתוכן את הרצוי לו. – כלומר ובמילים אחרות, הבעיה היחידה העומדת בפני כשהרצון שלי אמר את שלו היא, איך אתמודד עם המסה האין-סופית של האפשרויות הקשורות בסוג הרצון שבחרתי – שזה עתה נפרשו לפני... לאן כדאי לי יותר לעוף, היכן אמצא את ההנאה הגדולה ביותר – ישנם אין סוף מקומות; שאלת הכדאיות פותחת פתח לעוד אין-סוף אפשרויות : אולי אעוף למקום שיש בו אוכל טוב יותר – כמו אבולעפיה שלנו, ואם בעסקי אוכל עסקינן, אזי באות כל המסעדות הקיימות ביקום ולוחצות עליך, תבחר בי! אצלי יותר טעים! אצלי יותר נעים לאכול, אצלי משתמשים בתבלין עם ניחוח מיוחד שאין בשום מקום בעולם – לך תשבור את הראש ותבחר את המקום הטוב ביותר לאכול בו; זה לגבי אפשרויות האוכל, אבל ישנם גם אפשרות הריח, אולי אעוף לגן הוורדים של קופנהאגן – שם ניתן להנות מניחוח מלאי הפרחים הריחניים ביותר, או לאחד הגנים הקרובים לארמון הנשיאות במדריד? או לגן החיות ברמת אביב – להרגיש את הטבע ואת חיות הטבע דרך הריח הנודף מהם! קיים "רצון" כזה...
אם נפתח את שולחן האפשרויות של הפועל "לראות" - יכלה הזמן והוא לא יכלה... הבעיה היא כאשר מחברים בין שני פועלים או יותר, למשל, לבחור במקום שניתן לאכול בו סלט טעים, המשקיף על גן יפה וריחני, ומצידו המזרחי משקיף על נוף הררי – ועשיתי לכם טובה שלא הכנסתי את הים והיער!
כאן נכנס המוח לתמונה ומצמצם את משפחת האפשרויות האלו לכדי חבילה קטנה איכותית מפתה ומרחיקת לכת, מעמיד את החבילה הזאת לרשות הרצון ואומר לו: תבחר. המוח אם כן משמש ככלי עזר לכל דבר, שתפקידו להתמודד עם בעיית האפשרויות האין-סופיות העומדות בפני הרצון. היכן אם כן ניתן לאתר את "הרצון הזר" הזה "ממשפחה אחרת" שיכול לשים רגל לחבילת האפשרויות המשפחתית שלי ולעכב בעדה? אני רואה מולי משפחה מרובת ילדים בלי עין הרע... מרובת ילדים עד מאוד... מרוב ילדים איני יכול לראות ילדים אחרים בזירה... אין מקום בשבילם, אין מקום אפילו בשביל ילד זר אחד שיכול להכנס למסיבה ולהפריע! מיהו הרצון הזר ממשפחה אחרת?
תשובה : כל שאר הרצונות הם רצונות זרים; ולמעשה לא אמור להישאר שום רצון לשום אפשרות זרה, כי כל רשימת הרצונות והאפשרויות שלפניי הינה רשימה תקנית ועומדת הלכה למעשה לרשותי; מה נותר לעזאזל?
עוד תשובה: לא נותר שום רצון אחר. עבדתי עליכם כאשר אמרתי שקיים רצון זר מעכב, מסיבה פשוטה - שתעקבו אחרי ולא תאבדו אותי... אין בנמצא רצון כזה. אין בנמצא מונח שכזה, זה כמו לאמר – אדם שאינו בן-אנוש... אין רצון זר שאינו נמנה על משפחת הרצונות, כי כל הרצונות הנכללים בשפה האנושית הם תקניים ומנויים על משפחת הרצונות של האדם.
כל מה שצריך הוא לרצות... ולקבל. כל רצון, כל סוג, כל פנטזיה, אפילו הקומבינציה של עשר רצונות ביחד, אפילו יותר... אין סוף לרצונות, אין סוף לקומבינציות, הפעל את הדמיון אם אתה רוצה, וסע... לחץ על הדוושה כנגד חוקי התנועה, וסע... שים פול גז ועליהום; זה כל מה שצריך. העמיד לרשותינו אפילו כלי בשביל למיין את הרצונות ולהשתלט עליהם! בשביל להשתלט על החגיגה ולעשות סדר בסיפור, בהנאה, בשביל להגיע להנאה הגדולה ביותר, לעזוב אותה וללכת מיד אל אחותה היותר גדולה ממנה, היותר מקסימה ממנה, תרחיק לכת כמה שאתה רוצה ולאן שאתה רוצה, הפעל רק את הרצון שלך, וסע... אל תעצור. צא למסע הנאה אין-סופי. זהו גן העדן שהכין השם יתברך עבור האדם.
(בראשית, פרק א') ט ויאמר אלקים, יקוו המים מתחת השמים אל-מקום אחד, ותראה, היבשה; ויהי-כן. – את אותה האפשרות הזאת, בעינה, מתוך שלל שאר האפשרויות, העמיד השם יתברך בפני האדם, וזאת מסיבה פשוטה אחת: כי הוא החליט לפתוח עסק משותף עם האדם; רק באופן הזה "יכל" לעמוד על הדרגה הגבוהה ביותר בסולם דרגות הנתינה – אם זכור לכם מאנשהו... ולתת לשותף את הנתינה הגדולה ביותר. אשר על כן, הוא פתח עסק - עולם, שם בו את האדם, ונתן לו זכויות שוות של שותף אמת לכל דבר – פשוטו כמשמעו. הוא נתן לו לחרוש על כל העסק, ולחתום על כל צ'יק שירצה בדיוק כמוהו – לא פחות גם לא יותר. שותף מלא על כל הזכויות הנלוות: לחתום, לפעול לקנות להקנות לרצות לעשות ליצור, כל מה שעושה שותף בעסק של שותפות, וככל העולה על רוחו.
יתרה על זאת : בעל הבית הנאמן הזה שהפך את עצמו בין רגע לשותף, גילה לשותפו החדש את כל סודות העסק, המסתכמים למעשה בנוסחה אחת פשוטה ומופשטת: אינך צריך לעבוד ואינך צריך לעמול... אתה צריך רק "לרצות" לאכול מפרות העסק האין סופיים, בזמן האין-סופי העומד לרשותך; צא לדרך.
ובכל זאת, נשאלת השאלה האנושית: אני אדם בעל מודעות מוגבלת, ומכאן השאלה התקנית שלי: מה הן גבולות רצונותי? עד היכן אני אמור לשאוף? הרי נחוץ לי גבול עם גדרות שאני אמור לשאוף לו... להגיע אליו... היכן הוא נמצא?
היה לי וויכוח ער יום שבת אחד עם בני גידי בן התשע. בדרך חזרה מבית הכנסת הביתה, עלתה בראשו השאלה הזאת: תגיד אבא, כמה היית רוצה שיהיה לך? כמה כסף?
עניתי לו: מליון דולר! ואתה?
תשובתו היתה נחרצת: שני מליון. אתה רואה...?
לא הבנתי את הסיפא של תשובתו – "אתה רואה..." מה עוד והוא אמר את זאת בטון ממזרי בליווי חיוך שהבליט את גומות החן שבפניו הקטנות; וכאשר גומות החן בולטות – המצב אומר דרשיני... שאלתי אותו בחזרה: למה אתה מחייך? מה אתה רוצה להגיד ב- אתה רואה...?
ענה לי עוד הפעם עם חיוך, אבל הפעם עם חיוך קולי... "אתה רואה? אני אהיה יותר עשיר ממך! לי יהיה שני מליון בעודך מסתפק ברק מליון..."
שהממזריקו הקטן הזה יעלה עלי?! אותי לא עשו מאצבע, ומי כמוני יודע ממה עשוי המתחרה הקטן שלי.
לא נשארתי חייב, וגייסתי מיד גם את ממזרותי שלי: "כשאמרתי לך מליון – התכוונתי לכסף שאני צריך לבזבז רק לשבוע הבא, לא לכל החיים..."
כאן הוויכוח הפך לענייני עם ספרות מדוייקות.
גידי : ואני התכוונתי לסכום שאקח איתי לבית הספר מחר.
עבדכם : ובכמה היית מסתפק בשביל שבוע ימים?
גידי : ארבע מליון (כפול ממני), ואתה?
- אני? לשבוע? שמונה מליון, יש לי הרבה הוצאות... ולשבועיים גידי?
- 16 מליון, ולכל החיים אבא, כמה אתה רוצה שיהיה לך?
עניתי לו כאבא יהודי טוב: אתה תענה לי על השאלה הזאת: כמה כסף היית רוצה גידי שיהיה לך לכל החיים?
- מאה אלף אלף מליון, ואתה?
- כפול ממך; מאתיים אלף מליון.
הוא הרגיש "בעורמה" שלי... הפנים הקטנות שלו החליפו את תוויהם, ואף האדימו :
- חכה חכה, אני רוצה שיהיה לי שלוש מאות תשעים ושבעים אלף ומליון אלף וחמישים מליון אלף ועוד מליון אלף! ואתה?
נזפתי בו : "גידי! אי-אפשר ככה! מה זה המספר הזה? לא הבנתי... תגיד בדיוק כמה אתה רוצה שיהיה לך שנוכל להבין..."
הוא הרגיש בתוכנית הערמומית שאני מבשל לו, וביקש פסק זמן לחשוב... נשאר כחמש דקות עד הבית, ואמרתי לו בנדיבותי : אני נותן לך זמן עד שנגיע עשר מטר מהבית, ואני מבטיח לתת לך את תשובתי – עוד לפני שניכנס לבית! איך אני פייר או לא?
הסכים! הצעה מפתה! סוף כל סוף, יש לו יש הרבה יותר זמן ממני...
היגענו כמעט עד לפתח הבית, וניכר שהראש שלו עובד פול... הוא ביקש לעצור בשביל לקחת נשימה לפני שיפלוט את התשובה שלו. עצרנו. ונתתי לו בנדיבותי זמן לנשום ולהתארגן. "נו, מה היא התשובה? כמה אתה רוצה בדיוק שיהיה לך?"
- אז ככה אבא, אני רוצה שיהיה לי עשרים אלף מליון, ושבע מאות אלף ששים אלף מליון, וששים מאה אלף ותשע מאות אלף אלפי המליון..." – הפנים שלו כבר החליפו את כל צבעי הקשת מרוב התפעלות, וגם הידיים שלו התחילו לפעול ביחס לעוצמת התשובה, שעוד לא הסתיימה : "ומאה אלף מליון ותשע מאות...."
- נו, סיימת?
- כן! סיימתי! ואתה אבא?
- כפול גידי.
- לא פייר אבא. (הוא הבין את הקונץ...)
- הבנת את הקונץ גידי?
- כן, בפעם הבאה אתן לך לענות לפני.
זהו פחות או יותר, סיכום התשובה לגבול הרצונות של האדם. השאלה האנושית המוגדרת היתה זו : מה הן גבולות רצונותי? עד היכן אני אמור לשאוף? הרי נחוץ לי גבול עם גדרות שאני אמור לשאוף לו... להגיע אליו... היכן הוא נמצא?
אינני בטוח אם גידי, גם לאחר הנסיון המר שלו – יכול לענות על השאלה הזאת; ואינני בטוח אם אני יכול לענות על אותה השאלה; ובכל זאת, ואם תלחצו אותי לקיר – אספק את התשובה הזאת : לא הגביל השם יתברך את האדם בשותפות הזאת ולא הציב לו שום גדר ושם תנאי. זהו איפוא הנוסח המלא והיחיד והמדויק לחוזה השותפות :
אדם יקר, אתה צריך רק "לרצות" לאכול מפרות העסק האין-סופיים, בזמן האין-סופי העומד לרשותך; זה כל הנדרש ממך לעשות; צא לדרך.
ויבוא האדם, כבר הראשון במספר, ויאמר: אינני רוצה. זאת כל הקושיה.
זהו החטא הראשון; זהו חטא האדם הראשון.
חטא האדם הראשון איפוא הוא הטיפשות; למסקנה הזאת אני מגיע.
עד עכשיו, אנחנו, כולנו, כל המין האנושי אומר בכל הפשטות: אינני רוצה. לא רוצה. אין ברצוני. --- ובמקום זאת, המציא האדם כל מיני פועלים פעלולים ונפעלים שאין להם קשר וחצי קשר עם הרצון... הוא ויתר על הרצון והמציאות לטובת המדומה והתיאוריה; ללא שום סיבה נראית לעין, ללא שום הגיון.
הוא התחיל את מסעו התמוה במהלך תמוה ממנו : התחיל לנחש! אולי זה מתאים? אולי אגיע! אולי לא! אולי אפול מפיסגת ההר כשאתחיל לעוף! נדמה לי שאפול! או אולי לא? נדמה לי שהמקום ההוא רחוק; אני חושב שאגיע. נדמה לי שהוא יפה; לדעתי הוא מכוער; אם אגע באש פן אשרף! אם אלך רחוק פן יסתיים הדרך! פן תיגמר האספקה! פן אמות. אולי יש סוף, אולי יש גבול, ואולי לא? נדמה שיש סוף למרחב שלי! לא טוב לעוף! כן כן טוב לעוף. ואם זה לא טוב, אזי הדבר הזה רע! מסקנה אנושית. רע? אולי. טוב? אולי אולי. קצת טוב? נדמה... פחות או יותר? תן לי לנחש: אני חושב יותר מאשר פחות. אולי זה וזה ביחד? לא יודע! יכול להיות. יכול להיות? יכול להיות.
הוא התחבט, התלבט, טיפח שאלות היפוטתיות לא ענייניות, השתעבד לתיאוריה ואיבד את עצמו לדעת. מהר מאוד נכנס בו הספק ופירק לו את שרשרת המציאות. הוא התרחק בצעדים מואצים מכל מה שמייצג את המציאות, ומכל הפועלים והנפעלים הקשורים בה; המציאות היתה נגזרת מהפועלים שהוא עצמו רצה, ועכשיו בצל המציאות החדשה שאופף אותה הספק - נוצרו פועלים חדשים הנגזרים ומתחייבים ממציאות זו, וגם מחייבים אותו בעצמו; את האדם!
הוא טיפח מעל לכל את הספק, ובצילו את הפחד, את החשש, את המוגבלות, את השקר, ואת המוות. כן כן, האדם בעצמו יצר את המוות; לעצמו. על כל פועל או תואר חדש שהגיע אליו - נוצר חוק סימטרי המתחייב ממנו ומשלים אותו: המגבלות הביאה את המוות למשל; לא יתכן להאמין במגבלותי מבלי לתת למגבלות זו ביטוי במציאות החדשה שלי; זהו המוות. אני חייב למות בשביל לתת ביטוי למגבלות שלי. זהו חוק המוות, המבטא את הסיום, את הדרך המוגבלת, את הגבול ואת המגבלות. כל סביבתי "החדשה" תשתף פעולה בשביל להוציא את החוק הזה מהכוח אל הפועל; כולל הגוף שלי על כל אבריו; המוות - למרבה האירוניה, הינו צורה מצורות "הרצון", והיקום באופן סימטרי ישקף את "רצוני" זה "ויתכופף" בפניו; וגם זה נגזר מחוק "ההתאמה הסימטרית".
חששתי מהחום! על שום מה! נוצרה מגבלת החום; אני הזמנתי את המיגבלה הזו ומעכשיו חום גבוה בדרגה מסויימת ישרוף אותי ואולי יהרוג אותי. יש כבר דרגה לפושר, לחם, לרותח, וכל היקום יתכופף בפני "הכוח" החדש הזה וישתף פעולה... באופן סימטרי מדויק.
היה לי ספק פן אפול מהפיסגה... ושוב, על שום מה... נוצר כוח הכבידה לכבודי ומרצוני, והחל מעכשיו כל חפץ ינטה ליפול לכיוון מטה, על כדור האדמה שאני חי עליו - יותר מכל מקום אחר ביקום; וכל היקום יתכופף באופן חוקי ותקין, בפני החוק החדש שזה עתה נוצר; מתוך רצוני גרידא.
חוק "ההתאמה הסימטרית" איפא הינו החוק הדומיננטי היחיד השולט ביקום, וכל שאר החוקים והכוחות – פועלים ונוצרים מתוקפו ומכוחו. כולנו בעצם, ולמרבה האירוניה, מכירים את החוק הזה והרבה מתוך צעדינו נגזרים ממנו. איחולי ההצלחה והברכות נגזרים מהחוק הזה: "אני מאחל לך" "אני מברך אותך" - משמע "אני רוצה בשבילך". אני מברך אותך בבריאות בנחת ובשלוות הנפש ושתצליח בעסקיך! זה אומר שאני "רוצה" עבורך את כל זה; ואם אני מתכוון בכל לבי למוצא פי - היינו אם אני "יודע לרצות", אזי יתקיימו בך והלכה למעשה כל הרצונות הללו, על פי חוק טבע היסוד הדומיננטי בכל היקום. שום דבר מהרצונות הללו לא מתקיים בד"כ, כי אף אחד מאיתנו לא רצה רצון אמיתי בד"כ; ואנחנו נעמוד בהמשך על המונח "רצון אמיתי" או "רצון מקורי".
משה רבינו בירך את ישראל לפני מותו, ואני יודע ללא ספק שאנחנו קיימים היום מכוח הברכות הכנות שלו; זאת, כי אני "יודע" שמשה רבינו הכיר את החוק הזה ועשה בו שימוש פיזי הלכה למעשה. יש לי עדות שנתן קפיצה לאבולעפיה והביא פיתה עם זעתר בשניה אחת - מכוח החוק הזה. יש לי עוד עדות על מיגבלת משה רבינו שבגינה נפטר מהעולם, אולם חזקה עלי שכאשר בירך את עם ישראל- היה בשיא "כוחו". אנחנו נעמוד בהמשך ובהרחבה על הקייס הכבד "משה רבינו".
כב וידבר ה', אל-משה לאמור. כג דבר אל-אהרון ואל-בניו לאמור, כה תברכו את-בני ישראל: אמור, להם.
כד יברכך ה', וישמרך.
כה יאר ה' פניו אליך, ויחונך.
כו יישא ה' פניו אליך, וישם לך שלום.
כז ושמו את-שמי, על-בני ישראל; ואני, אברכם. (במדבר, פרק ו')
זהו נוסח "ברכת הכהנים" לכל הדורות... ומדוע דווקא הכהנים התבקשו לאמר אותה? - כי הסבירות שהכהנים המשרתים בבית המקדש והנמצאים בקירבת "המקום" - יגיעו ביום מן הימים אל עומק החוק הזה, סבירות זו תשיג סבירות אחרת... ואפילו אם לא יגיעו להכרת החוק - האפשרות שיהיו בעלי רצון כן ואמיתי הינה סבירה יותר, כי שוב, הם נמצאים בקירבת "המקום", או בעגה הנוכחית - קרובים לצלחת.
אולם תהייה מוזרה קורצת לי : מדוע הסיומת האבסורדית "ואני אברכם"!? הרי אהרון ובניו התבקשו לברך את ישראל ברישא! אומנם מקור כל הברכות והחוק והכוחות הם "רצון" השם יתברך עצמו, כלומר מובן לנו מאליו שבסופו של דבר, כל ברכה אשר תהיה - תצא מהכוח אל הפועל בעזרת השם יתברך ומתוך רצונו, זו נקודה מובנת מאליה; האם ביקש הכתוב לרמוז ולשנן לנו את הנקודה הזאת? ואני אברכם? או ביקש לשלוח לנו מסר שעטף אותו בסיפא כזו?
לדעתי אין כאן לא רמז ולא אבסורד, יש כאן מסר ברור בלשון ברורה חדה ופשוטה.
השם יתברך פונה לאהרון ולבניו לאורך כל הדורות ואומר להם: אני יודע שאין לכם כבר קשר וחצי קשר עם חוק הטבע הראשון שייסדתי ביקום; אני יודע שאין לכם כבר קשר עם הרצון שלכם, איבדתם כל קשר, איבדתם כל מונח כל פועל וכל מושג המקרב אותכם לרצון האנושי המופשט שהטמעתי בכם, איבדתם קשר עם נשמתכם; לכן, ובהעדר הקשר הזה עם רצונכם, תזכירו לבני ישראל לכל הדורות ובכל הזדמנות את זאת :
בהעדר קשר עם רצוננו; אפילו אנו הכהנים... - יברכך ה', וישמרך. הוא יעשה זאת; מכוח רצונו הישיר, לא באמצעות רצוננו; אין בכוחנו לרצות עבורכם ועבור אף אחד מאומה.
בהעדר קשר עם רצוננו; אפילו אנו הכהנים - יאר ה' פניו אליך, ויחונך.
בהעדר קשר עם רצוננו; אפילו אנו הכהנים - יישא ה' פניו אליך, וישם לך שלום.
ושמו את-שמי, על-בני ישראל; ואני, אברכם. לא אתם.
זכור ואל תשכח : אני אברכם. אולי אם תזכרו ותזכירו את חיסרונכם לאורך כל הדורות - תגיעו באחד הימים אל החוליה האבודה, שכה התרחקתם ממנה.
ישנו מנהג לסלסל את הברכה הזאת ולפזמן אותה. לדעתי, יש לזעוק את הברכה הזאת ביראה בכלימה ובבושה.