קוד: מידע אנושי 28 בתנ"ך
סוג: מאמר
מאת: אלברט שבות
אל: ashabot @ walla.com
חלק (28)
בו ברגע הוא קם ממקומו בהפגנתיות – כזו שמשמעותה "למה נופלים עלי תמיד התיקים הכבדים..." ואני חשתי רגשי אשמה בתוכי על-כי גרמתי ליהודי טוב אי-נעימות, שכל אשמתו שהוא מורה לתורה ומשנה, ודווקא בליל שבת. חשבתי ללכת אחריו ולהרגיע אותו, אך חזרתי בי ברגע האחרון... ובו ברגע הוא הופיע שוב בפני ובידו ספר.
חבוק בסיפרו – ניגש ישירות אלי וירה : הינה מצאתי קטע מהרמב"ן שמדבר על זה...
ואני, חזרתי בי מרגשי האשמה כלפיו, והפניתי אותן בחזרה אלי ו/או במונח הרפואי : אל עצמותי. ביקש ממני לקרוא איתו את הכתוב, וזה מה שכתב הרמב"ן אודות הפסוק הזה :
אין שום מניע לנדור כל נדר שעולה על רוחך, כל עוד והינך מקיימו כלשונו כפי שיצא מפיך ועל פי כוונותיך. מוצא שפתיך תשמור; זה הערך החשוב שביקשה התורה להטמיע בנו, ולכן הקפידה איתנו מאוד מאוד בנושא של נדרים... ובכל זאת היא השאירה לנו פתח מסויים – שלא נרגיש את עצמינו חנוקים עם נדר שיצא מפינו – אך בלתי ניתן לקיום, בלתי אפשרי... וישנם נדרים כאלה; במקרה כזה ניתן להתיר את הנדר ע"י בית דין ו/או בפני שלושה יהודים טובים שעליך לעמוד בפניהם ולשכנע אותם מדוע ברצונך לבטל את נדרך... רק בכוחם לשחררך מהסיוט הזה ולהוציא מפיהם את המשפט המיוחל : מותרים לך מותרים לך מותרים לך.
השאלה היא – ואם לא ישתכנעו! או אם לא יעלה בידך להסביר את עצמך; וההרגשה היא שהינך כלוא בביתך שלך... אשם במשהו ועליך להוכיח את חפותך ונקיון כפיך... ובסך הכל נדרת נדר, הוצאת משהו מהפה האומלל הזה... וכאילו אתה חייב למישהו משהו, וכאילו עשית מעשה נבלה ורוצה לחזור בך ולהתוודות... בכל מקרה ובכל תחושה ובכל אופן – ההרגשה היא אחת : איזה בעיה הבאתי על עצמי! בשביל מה נדרתי מלכתחילה... בשביל מה כל הוואג'ע ראס הזה? חסרות לי בעיות...?
- מה יקרה אם תנדור ולא תשלם?
- והיה בך חטא, כי דרוש ידרשינו השם יתברך מעימך.
עד כאן משמעות ההקדמה הקטנה של הרמב"ן אודות המונח "נדר" והשלכותיו... והוא מוסיף :
התורה למעשה מודעת למוקד השימוש "בשיטת" הנדרים... היא יודעת ששיטה זו יכולה למלא ביעילות את משבצת ההחלטות האישיות הקשות, שאדם מתקשה לקבל אותן... קשה לי להפסיק לעשן מתוך החלטה אישית... קל לי יותר לעשות את זאת בשיטת השבועה או הנדר. קל לי יותר לקבל על עצמי נדר שלא אעשן יותר; זה יחייב אותי ואני אעמוד בחיוב הזה, כי כאן יש לי עסק עם השם יתברך בכבודו ובעצמו, ואין איתו צחוק...
התורה מודעת "לשיטה" הזאת ורמזה לנו שאין היא בעדה... אל תנהל את חייך ואת עצמך בדרך הזאת, למרות ועל אף כשרותה... לא כל דבר כשר – נכון הוא בהכרח... גם מאכל כשר אינו מכשירך לאכול ממנו הרבה... אל תנהל את החלטותיך דרך נדרים, כי יגיע היום ותתמכר גם לשיטה הזו, ובו ביום תשכח החלטה מה היא, תשכח איך מקבלים החלטה ואיך מכבדים החלטה אישית... עדיף להשיג את הפסקת העישון דרך החלטה אישית מאשר דרך נדר... את המסר גדול מימדים הזה על כל הנלווה אליו – העבירה לנו התורה דרך הפסוק הקצר הזה : כג וכי תחדל לנדור – לא יהיה בך חטא. (דברים, כג).
הודיתי למורה פינטו על תשובתו המהירה והעניינית; הודיתי להשם יתברך על שהפיל בחלקי להיות מנוי על עם חכם שיש לו תורה חכמה; והייתי אפוף גאווה עצמית שהינני יהודי – לא פחות מאיש ענייני כהרמב"ן; יש לי איתו מכנה משותף אחד שנקרא "יהדות" – וזה מקור לגאווה בפני עצמו.
בו ביום סגרתי עם עצמי החלטה אישית הסטורית : לא לחדש בפסח הבא את הנדר אודות דברי מתיקה ופיצוחים.
וכן היה; הגיע הפסח ולא חידשתי את נדרי; נותרתי לבד עם דיברי המתיקה והפיצוחים ועוגות כרם המנצנצות. הרגשתי באמת ובתמים בודד מאויים ויחיד בזירה, עם אוייב אכזר. אולם החלטה היא החלטה, ולדידי היא עולה מעכשיו לרמת הנדר! היינו ובכל הרצינות, החלטתי היוותה מעין נדר – לא לנדור...
החלטתי בנוסף לשמור את עצמי מהאוייב שלי ופשוט לא לאכול דברי מתיקה – אלא אם כן בנסיבות מיוחדות ובכמות סמלית שלא תעבור את סף הטעימה... ברם, ביום הולדת של אחד מילדי למשל – אין לי בעיה לטעום מהעוגה ואף לחתוך חתיכה של ממש ולזלול אותה!
המטרה הושגה; השגתי בעצם שלוש מטרות במחיר אחת :
אחד : נגמלתי משיטת הנדר הממכרת...
שניים : מנגנון ההחלטות האישיות קיבל חיזוק, וחזר לפעול בזירה.
שלוש : המשכתי להיות שלם בריא וחתיך... ללא שומן-יתר וללא אות קין עגלגל; זאת כי קיבלתי החלטה לא לאכול דברי מתיקה וביצעתי את ההחלטה האישית הזאת.
כך מספר חודשים... ויום אחד נתקלתי במתוק המתוק הזה, ממש במקרה, והעלתי בקצת את המינון המקובל... לא בגדתי ממש בהחלטתי – אך התרחקתי קימעה ממנה... וכך בסדר עולה – אם תרצה יורד, עד שלפני כשבועיים חיסלתי את שאריות עוגת יום הולדת של בכורי ארז בכוחות עצמי עד הסוף ללא שום עזרה מבחוץ. לא יכלתי לעמוד מול עוגת כרם מקושטת בשוקולד לבן – מי בכלל יכול לזאת!
ואכן, לפני שבועיים רשמתי שיא : שמתי לב שחזרתי לסורי במאת האחוזים – לא נותר שום זכר מההחלטה ולא מההישג... עליתי על המשקל באותו יום – שרשם לי עלייה של כשישה קילוגרמים מהמשקל הממוצע שלי שהתרגלתי אליו מזה שנים... רצה הגורל, ובאותו יום גם נפל יום הולדת של ארז – עם עוגת הוואניל הנוצצת שלו שחיסלתיה לבד... וכך העוגה וטקס העליה על המשקל – בו ביום, צירוף זה הדגיש את החזרה אל סורי... וכאילו נרשמה באותו יום נקודת ציון שחורה – לתשומת ליבי. הרגשתי את הרמה אליה ירדתי בזילזולי בעצמי בבריאותי ובהחלטותי... הרגשתי בחוסר אונים מהסוג הנוקשה – וכאילו עומד בפני משהו גדול וחזק ממני, ואין לאל ידי...
יכלתי בעצם לעצור בו במקום, לקרוא תיגר על מציאות אומללה כזו, אחורה פנה וחזור אל ההחלטה... ואת זאת לא עשיתי, ולא מתוך שיקול קר – כי-אם מתוך התמסרות מוחלטת לחום המדומה, הנודף מתחושת חמלה עצמית... עישנתי פעם ואני מכיר את "המצב" הזה : כאשר השתעלתי וכיחכתי והקאתי את הנשמה מהניקוטין שהצטבר בריאות – דווקא ברגע הזה הדלקתי את הסיגריה, כמתן תוקף לחמלה העצמית וכתרומה אישית להתמסרות לשמה ולחום המיידי השופע ממנה, שמעניק לך חופש מלא ומיידי מכל פעולה... אינך צריך לעשות כלום; רק לעשן, לחמול על עצמך, ולהרגיש טוב!
עברו שבועיים מאז היום בו הזדמן לי לעמוד ולבהות בכישלוני מקרוב, ולהוסיף ולהתחמם מהחום הארור הנפלט ממנו... ואף צויין היום הזה בתודעה שלי – כציון דרך שלילי בכל הנוגע למנגנון ההחלטותי האישיות. אז מה – אמרתי לעצמי באותו יום שחור : לחזור אל שיטת הנדר הבטוחה?
לא! בשום פנים ואופן! נשאיר את הנושא בסטנד ביי; כך סיכמתי עם עצמי; ולמעשה הדחקתי את הסיכום; זה היה לפני שבועיים.
אתמול, באזכרה שנוכחתי בה בבית הכנסת, ורגע לפני שסיימתי את הזלילה הכפייתית מהשולחן שהכיל מכל טוב, הזדמן לי עוד רגע של חסד אמיתי של בהייה בעצמי – וניצלתי את הרגע וממצאיו עד תום. ראיתי מה שראיתי והחלטתי את מה שהחלטתי... החלטתי את ההחלטה הנכונה. אך לא בזאת ביקשתי לשתפכם, כי-אם במשהו אחר שנגלה לעיני בתלת מימדיו, ועזר לי לחבר קצוות שאבדו לי במהלך השבועיים שעברו...
מזה שבועיים אינני מצליח לכתוב מילה בחיבור הזה; אני תקוע ואינני יודע מה הסיבה! דיווחתי על זאת לעיל... ולבטח ניחשתם את מקור הדבר : הייתי תקוע במחשבותי עם עצמי עם הזלילה עם הכפייתיות עם קבלת ההחלטות עם כיבוד החלטות, ומעל לכל עם תכונת הניגוד והזילזול הכפייתי במהותי ובהחלטותי – תכונה שלא השלמתי עימה, ואולי זוהי הסיבה לסערה הנפשית שהייתי שרוי בה, ושגרמה לנפשי אי-שקט והשביתה את מחשבותי ועטי באחת למשך שבועיים.
אולם שאלה עקרונית צצה לה מתוך המעמד הזה והקשתה : וכי רק משימת הכתיבה והחיבור היתה בלוז שלי בשבועיים האחרונים? עבדתי וישנתי ואכלתי ודיברתי וצחקתי וכעסתי... ניהלתי אורח חיים רגיל לחלוטין במשך השבועיים הללו, מדוע אותה סערה נפשית לא ציינה את רישומה על העבודה והשינה והאוכל... ומצאה את קורבנה דווקא בחיבור המסכן, שגרמה לשיתוקו המלא?!
- ומהיכן לך שלא נרשמה השפעה כלשהי בעבודה ובאוכל ובשינה ובכעס ובצחוק?! השפעה מהסוג הזה הינה ייחסית, והשיתוק הטוטלי שנגרם לחיבור – מקורו גם בעיקרון הייחסיות : השקט הנפשי שלך נפגע, אותו אתה צריך קצת בשיגרה בעבודה, קצת יותר בשינה, מעט ממנו ישפיע על התיאבון, והרבה מאוד בחיבור... בעצם, הכלי העיקרי שמשמש אותי בכתיבה הוא השקט הנפשי, בלעדיו לא ניתן לחבר מילה, לכן הכתיבה שלי נפגעה טוטלית, השינה נפגעה חלקית, ואילו העבודה כמעט ולא נפגעה, כי חלק גדול מהפריט הזה מושתת על השיגרה, והשקט הנפשי אינו בהכרח מנוי על מרכיבי השיגרה.
תשובה מושלמת! אך משעממת... לא לילד הזה פיללתי; לא חיפשתי את המימד הזה...
האבחנה שנגלתה לעיני – נמצאת במימד הבא :
השינוי שנרשם במהלך השבועיים האחרונים ושהשפיע ייחסית על כל אורח חיי, החל מהאוכל והעבודה והשינה ועד להתנהגותי החברתית ולחיבור שאני עסוק בו, מקור כל זה בי! אני גרמתי לשינויים הממשיים האלה. יכלתי באותה מידה לגרום שלא יקרה שום שינוי – אילו הייתי מחליט לפני שבועיים לכבד את החלטתי הקודמת ולחזור אל חקיה...
ומדוע אני מעניק חשיבות לאבחנה הזאת...
כי כל מה שפרשתי בפניכם ולעיניכם אודות כיבוד החלטת הזלילה והניגודים שהתחבטתי בהם בדרך... כל התיאור העצום הזה על כל הנלווה אליו – מהווה פרוסה קטנה ביותר עד בלתי משמעותית מסך הנתח השלם ממנו מורכב אלברט שבות על כל הנלווה אליו. הנתח השלם הזה משתנה באופן רגעי ויחד איתו משתנים כל מרכיבי אלברט שבות – כל רגע כל דקה וכל שעה, 24 שעות ביממה, 168 שעות בשבוע, 336 שעות בשבועיים.
ניתחתי לעיל מרכיב אחד ועמדתי על ממצאיו – מתוך מאות אלפי המרכיבים שחברו יחד בשביל לעשות את השבועיים האחרונים של אלברט שבות. אם אבוא לנתח בנפרד את כל מרכיבי השבועיים האחרונים של אלברט שבות על כל צירופיהם – כדוגמת ניסיוני האחרון עם "מרכיב" החלטת הזלילה שנסיתי לכסותו בשלמותו – יכלה הזמן ומרכיבים אלו לא יכלו. אינני בטוח אם קיים מוח אנושי או מחשב אנושי שיכול לעמוד על מיכלול צירופי המרכיבים והשפעתם עלי במשך השבועיים האחרונים. ובמילים אחרונות, אני רוצה להגיד בכל האחריות : המשימה לנתח את המרכיבים שנטלו חלק בהתנהגות אלברט שבות בשבועיים האחרונים – הינה משימה בלתי אפשרית. לא ניתן להגיע למרכיבים וצירופי המרכיבים שחברו יחד בנפשו של אלברט שבות, מתוך ריבוי המרכיבים גרידא, וכמובן בגין ריבוי צירופיהם והשינויים הנוצרים בגינם ומשנים את נתוניהם, בכל רגע מחיי האדם.
אולם עמדתי על מרכיב אחד בעל נתון קבוע ובלתי משתנה לעולם – אותו מששתי מתוך ערימת כל המרכיבים וצירופיהם, ובו מסתכמת אבחנתי :
כל שינוי שנרשם במהלך השבועיים האחרונים ושהשפיע באופן ייחסי על התנהגותי או על אורח חיי, החל מאוכל עבודה שינה ועד להתנהגות חברתית חיבור או כתיבה – מקורו הוא בי; מקור כל זה בי! אני גרמתי לשינויים הממשיים האלה. יכלתי באותה מידה לגרום שלא יקרה שינוי זה במרכיב זה – אילו רק רציתי.
- ומה עם הנתונים הזרים, היינו שאין לך שליטה עליהם, המשפיעים על מרכיב זה או אחר בהתנהגותך?
- לא היה קיום לחוק ההתאמה הסימטרית – אילו לשאלה הזאת היה תוקף. במילים אחרות, אין לשאלה האחרונה מקום או משמעות ו/או תוקף בצל חוק הטבע הראשון הפועל בכל היקום כמיקשה אחת; וזהו נוסח חוק ההתאמה הסימטרית:
הרצון האנושי הוא אשר יקבע את ערכי פיסת המידע הנקטפת מהמסה האין-סופית; ונתח הקיבולת השיכלית הנדרש – יותאם לקליטת פיסת מידע זו ועיבודה, מכוח הסימטריה הנגזרת מהחוק הזה.
לציין, איפוא, במילים הכי ברורות, כי אין מונח שנקרא "נתונים זרים" ומהטעם הזה אין מקום לדון בהשפעתם עלי ועל מרכיביי, גם אין לחשוש משליטתי או מחוסר שליטתי על הנתונים האלה. כל הנתונים המתהווים ביקום – מקורם בי וברצוני.
קיימים איפוא שני סוגי נתונים :
נשאלת השאלה : ומה קורה כאשר שני סוגי כוחות מופעלים על אותה האבן, אחד חיובי טוב ויעיל, והשני שלילי ומזיק?
לשאלה הזו היתה התייחסות נרחבת לעיל, בפרק המכנה המשותף הגדול, והמחשב הקטן שבכיסו של היקום... בפרק "המכנה המשותף" ניתן למצוא גם מענה על השאלה הזאת : ומה קורה כאשר מישהו עומד לתומו ברחוב, ונופלת עליו אבן שפוצעת אותו – הגם ואין לו שום קשר לאבן הזו, לא שמע עליה מעולם ולא הפעיל עליה שום כוח מעודו...
מכאן אני מגיע למסקנה חד-משמעית זו : גשם רוח חום רעידת אדמה צונאמי הורקן ברקים רעמים, כל אלו הם כוחות המופעלים על האבן ו/או על האדם, ומקורם במכנה המשותף הגדול של סך כל הרצונות; כל משפחה וחבילת רצונותיה.
אשר על כן, ואם יבוא מושיקו עם טרוניה קשה ומסובכת כזו "מהי אשמתי שהלכתי לתומי ברחוב, ופיתאום נפל עלי קיר ביטון מדופלקס וחתך לי את שתי רגלי" – שלח אותו מיד אל מר יקום; הוא כבר יעשה למושיקו את החשבון ויראה לו שלא נפלה איתו שום טעות... סך כל הכוחות במיכלול, תוצר רצונותיו, הם שהביאו עליו את הקיר הזה! כן כן לא נפלה כאן שום טעות. שהמחשב שבכיס היקום יטעה?! השתגעתם?!
הוא יעשה למושיקו את החשבון – החל מכוח הכבידה שגרם לקיר ליפול ושיש למושיקו חלק בהיתהוותו, ועד לכוח שגרם לו להיקלע, לכאורה, לאותו מקום, לאותה פינה, בעצם אותה השנייה הלא נשכחת...
אולם קיימת עוד שאלה, שלא בהכרח נמצא את תשובתה בפרק המכנה המשותף... מובן לי שקיים גשם שעלול לחבל באבן ו/או לגרום לה להחליק וליפול על ראש מושיקו ולפצוע אותו! ואם יבוא מושיקו בטענות – נפניהו אל מר יקום שישלוף לו מיד את המחשב מכיסו, ויראה לו שחור על גבי לבן : אלה הם הכוחות שלך / הרצונות שלך יא מושיקו! – על מה הטענות הצעקות והבלגן שאתה עושה! אתה יא מושיקו גרמת לגשם שהחליק את האבן על ראשך, ואין לי אלא להשתתף בצערך – ומעבר לזאת כלום... הוא יראה לו אפילו את חור האוזון שיש לו קשר ישיר לגשם זלעפות שנפל באותו יום. מה הקשר שלו לאוזון? הוא ייחשב לו את כמות העשן שפלט האופנוע שלו והפיאט שלו, ואף ייחשב לו את הסיגריות שעישן ושהגיע עשנם עד האוזון! ואם יהיה למושיקו זמן, הוא יראה לו עוד חורים אחרים שהמדע עוד לא הגיע אליהם, ושקולטים גלים שיש להם קשר לגשם הזלעפות המנחוס, ומקורם, מה לעשות, בכוחותיו ורצונותיו... וכתמיד הוא ישאל אותו : רוצה לדעת עוד פרטים יא מושיקו? יש לך זמן?
ובכן, וכאן אני מגיע לשאלה שאין לה קשר עם פרק המכנה המשותף : ישנם גם גשמי ברכה – לא רק גשמי זלעפות שמקורם ברצון האנושי האומלל... מהו מקור הכוחות שעשו את גשמי הברכה? איך ניתן לזהות את מקורם?
מקור גשמי הברכה הוא, הרצון האלוקי הראשוני שנקרא "אור"; וזה אותו המקור של גשמי הזלעפות. כן קראת נכון : הרצון האלוקי המקורי שנקרא "אור" הינו גם מקור גשמי הזלעפות. ולהל"ן ביאור הדברים :
לפני בריאת העולם ולפני הכל, חשב השם יתברך על בריאת האדם. הוא ביקש ליצור יישות שניתן להעניק לה את הטוב שבו; ומכאן התחיל הרעיון להתגלגל : ברא עולם – היינו יקום, ובתוכו ברא את כדור הארץ המיוחד שנמצא בו כל הנדרש לקליטה "הראשונית" של האדם. מדוע אני אומר ראשונית? – כי לאחר היווצרות האדם, ניתנה לו האפשרות לרבות ולפרות ואף לפרוץ את מעגל האדמה שנוצר אל תוכה – אל מחוצה לה. אם הוא ירצה לעבור אל הירח או לגלקסיה אחרת – הדרך פתוחה בפניו; רק הוא יחליט על כתובתו ומאוויי-חייו ביקום.
אולם, ולפני שברא את היקום, היה צורך בנקיטת עוד צעד חשוב והכרחי, והוא לרצות במה שהוא חשב עליו; החשיבה בפני עצמה מהווה את הבסיס למסגרת שממנה יבקע הרצון ויצא אל הפועל, וכידוע, הרצון הוא הכוח שמוציא אל הפועל; כלומר יש לידינו כאן ארבעה גורמים שאמורים להופיע בארבעה שלבים, על פי סדרם וטבעם, בשביל שבסופו של דבר יצא האובייקט שחשבנו עליו לפועל, והאובייקט במקרה הזה הוא האדם.
ואלה הם ארבעת הגורמים :
1- החשיבה, היינו עיבוד "המידע" שבשמו המקצועי נקרא "מים" – כפי שנעמוד על זאת להלן.
2- המסגרת, או בשמה המקצועי "רקיע" – וגם על זאת נעמוד.
3- כוח – ששמו המקצועי הוא "רצון", וכבר עמדנו על השם המקצועי הזה לעיל.
4- האובייקט – כל אובייקט שחשבת עליו, מיסגרת אותו, ורצית בו; הוא ייצא אל הפועל באופן טבעי, אם קדמו לו באופן תקין וסדיר שלושת השלבים שלפניו.
יש לציין, שהאובייקט במקרה שאנו דנים בו נקרא – " יישות שניתן להעניק לה את הטוב של השם יתברך ". ליישות הזו קרא לאחר מכאן "אדם"; אך לא לפני קיום ארבעת השלבים שגרמו להתהוותה בפועל.
אם כן ובאופן מאוד כללי שנפרט אותו להל"ן באמצעות תיעוד המתעד, השם יתברך חשב על ישות לתת לה את הטוב, ולכן יצר אותה וברא ייקום עבורה. הרצון שלו הוא אשר הביא והוציא את עצם מחשבתו אל הפועל, והרצון הזה נקרא "אור". כלומר, הרעיון הגולמי של השם יתברך התחיל להתגלגל הלכה למעשה – עם יציאת האור אל הפועל. עמדנו כבר בשיעור הראשון (של היום הראשון) על החושך (לילה – יקום) שהיה חייב להתקיים ברגע התהוות האור. שאלנו לעיל :
- ומדוע היה על החושך להתקיים? הרי הוא נוגד את מהות האור ונוגס ממרחבו...
על זאת השבנו :
- כי רק באמצעות החושך, היינו היקום, ניתן לעשות צאצאים לאור. האור לבד – אין ביכולתו לעשות זאת; הוא זקוק לחושך – למרות האבסורד שבעניין. עצם מהות האור, מונעת ממנו להקים משפחה ולהביא ילדים לעולם...
שווה לעיין שוב בדיון האינטלקטואלי שתועד לעיל, בין סוללת העו"דים היוקרתית של האור, לבין העו"דים של היקום.
אם כן, החל מרגע היווצרות האור, כל אשר נעשה תחת השמש הינו תולדה של האור עצמו. לכן קבעתי לעיל שגם גשמי הזלעפות וגם גשמי הברכה – מקורם אחד הוא : האור.
העניין דומה למטרה הנמצאת במקום מסויים, ושניים נמצאים על הכביש שמוביל אליה : יש מי שיקח את הדרך הקצרה ביותר, ויש מי שיקח דרך מפותלת שרק תאריך את הזמן ותרחיקו מהמטרה; בסופו של דבר – שניהם נמצאים בפועל על "אם הדרך"; מי יגיע אל המטרה ומי לא – זו שאלה אחרת.
רצון האדם הוא שעשה את גשם הזלעפות והוא אשר יצר את כל הכוחות הלא טובים, וכאן אני מגיע למסקנה הנגזרת מאליה : גם גשמי הברכה – מקורם והלכה למעשה ברצון האדם ובכוח הנגזר ממנו המבטא את המכנה המשותף הגדול.
ד אלה תולדות השמים והארץ בהבראם: ביום עשות ה' אלקים – ארץ ושמים. ה וכל שיח השדה, טרם יהיה בארץ, וכל-עשב השדה, טרם יצמח: כי לא המטיר ה' אלקים על-הארץ, ואדם אין, לעבד את-האדמה. ו ואד יעלה מן-הארץ, והשקה את-כל-פני האדמה. (בראשית, ב')
בחבילת הפסוקים שלעיל, כותב המתעד – השם יתברך בכבודו ובעצמו – את המסקנה שזה עתה היגעתי אליה, ומתעד אותה באופן ברור וישיר; הוא כותב בפרוש : הארץ היתה נעדרת כל שיח וכל עשב לפני שהאדם בא אליה. צמיחת העשב בשדה ולכל הדעות רושמת שינוי – בעצם צמיחתה על פני האדמה, ושינוי כזה יכול לצאת אל הפועל – רק מתוך כוח כלשהו... הכוח הראשי הנקרא "אור" – אומנם כבר נמצא, אולם צמיחת העשב אינה נגזרת ישירות מכוח האור, אלא חייב להתקיים כוח בר הגדרה במסגרת "הגל של האור", שיוציא את הרצון המוגדר והמדויק הזה הנקרא "צמיחת עשב" אל הפועל. וגם על העיקרון הזה עמדנו לעיל במסגרת השיעור הראשון :
"נוהל הבעת הרצון מתחיל מהרצון הגולמי הבלתי מוגדר אל הרצון המוגדר והמדויק; לא ניתן לאנוס את הנוהל הזה ולקפץ על מדרגותיו."
מכאן וכאמור, מפנה אותנו השם יתברך באופן חד-משמעי אל מרחב העיקרון הזה – באופן שנכיר אותו מקרוב : בהעדר מי שיפתֶח את הרצון הגולמי שלי "האור" – לא יהיה שום קיום לשום רצון מוגדר ו/או אובייקט מוגדר. ואדם אין לעבד את-האדמה.
במקרה או לא, התחלתי את נושאי עם הדוגמה של הגשם (גשמי הזלעפות "של מושיקו" – וגשמי הברכה), ולא במקרה גם המתעד נתלה בדוגמה הזאת : כי לא המטיר ה' אלקים על-הארץ, ואדם אין לעבד את-האדמה. כלומר, באין אדם שירצה בגשם ויוציא אותו לפועל מתוך "כוח" רצונו – גשם לא יהיה על האדמה.
ובמקביל, ואד יעלה מן-הארץ, והשקה את-כל-פני האדמה. בשביל לעמוד על משמעות הפסוק הזה, אהיה חייב לחרוג מהסדר שקבעתי לי; היינו "לקפוץ" אל השיעור של היום השני ולבאר אותו.
ו ויאמר אלקים, יהי רקיע בתוך המים, ויהי מבדיל, בין מים למים. ז ויעש אלקים, את-הרקיע, ויבדל בין המים אשר מתחת לרקיע, ובין המים אשר מעל לרקיע; ויהי-כן. ח ויקרא אלקים לרקיע, שמים; ויהי-ערב ויהי-בקר, יום שני. (בראשית, א')
ציינתי לעיל רשימה של ארבעה גורמים, שחייבים להתקיים לפני הבעת כל רצון ורצון. ובעצם מהווים הם ארבעה שלבים בדרך לאובייקט – תוצר כוח הרצון שלי... ואלו הם :
1- החשיבה, או עיבוד "המידע". השם המקצועי של "המידע" במקרא : "מים".
2- המסגרת, או בשמה המקצועי "רקיע".
3- כוח – ושמו המקצועי הוא "רצון".
4- האובייקט – כל אובייקט שחשבנו עליו, מיסגרנו אותו, ורצינו בו. הוא ייצא אל הפועל באופן טבעי, אם קדמו לו באופן תקין וסדיר שלושת השלבים שלפניו.
"המים" מהווים כאן מעין החומר הגולמי, הקודם בהתגלמותו אפילו את האור...
הזכרתי לעיל במהלך שרידת השיעור הראשון, שהאור מהווה את הגרעין של רצון השם יתברך, ולכן קראתי לאור הזה "כרצון גולמי"; אולם ועל פי עיקרון "נוהל הבעת הרצון" שהתהלוכה מהבלתי מוגדר אל המוגדר מתחייבת ממנו – קיים "חומר ראשוני" המקדים אף את הרצון הגולמי ביותר כמו "האור"... חומר זה מהווה מעין מידע סלקטיבי מגובש, הוא המעיין שממנו ייצא האור לאחר מכאן...
אני קורא לו "מידע סלקטיבי מגובש", כי שוב ומתוך עיקרון "נוהל הבעת הרצון" שמחייב תמיד הימצאות שלב מקדים "בלתי מוגדר" לכל שלב "מוגדר", גם מעיין המידע הגולמי שלנו שממנו בקע האור – נשאב בעצמו ממעיין יותר גולמי ממנו; וכן עד לאין סוף...
המידע כמונח – נקרא כאמור "מים", כי הוא משמש כפונדוקאי שחובק את המסגרת שתרקע בתוכו; על כן יש לו את תכונות המים המוכרות לנו : עדינות, רכות, צלילות, שקיפות, קלות, גמישות... נוח לעבוד עם המים ואף לשחק איתם; זה החומר שמאפשר לך לעשות איתם ומהם את הכל, אינך חש איתם בהתנגדות לשמה... הם גמישים, ולכן מתאימים הם להיות סביב כל מסגרת, כי הם מאפשרים למסגרת חופש פעולה... תאר לך מסגרת שקובעה בקיר מביטון או מעץ או מאבן... תאר לך את הקיבעון של מסגרת כזו... קיבעון הוא מושג פסיכולוגי, המתאר מצב שבו אדם אינו יכול לסלק מדעתו תמונת-מצב לא נכונה של המציאות, והוא מאמין בנכונותה. מכאן, "מסגרת" של רעיון מסוים, חייבת להעניק לעצמה את הביטחון לתזוזה מסויימת לכאן או לכאן, במטרה מוצהרת שלא תיפול בחטא הקיבעון – שנדבק מטבעו למסגרות ומשבית אותן.
תכונת הגמישות, איפוא, היא האוייב המוצהר של הקיבעון, ואין מייצג נאמן לגמישות ממים...
במקביל יש למים גם את תכונת הנחישות, הקשיחות, העיקשות... הלחץ שנוצר בתוך עומק מסוים במקווה מים – אינו מאפשר לאדם לחיות... שמעתי אף על צוללות שאינם עמידים בעומק מסויים. עצם הרעיון האנושי לבנות צוללת גדולה ועמידה – תעיד על תכונות המים הקשות שהאדם מנסה להכניע... קיימת התחושה וכאילו למים גבולות אנושיים : אני עדינה ורכה וגמישה עד לגבול מסויים... אולם אבוי לך אם תעבור את הגבול הזה... או אז אשנה ממנהגי ותכונותי יהפכו את עורם ואת מנהגם ב-360 מעלות... הרכות תהפוך לקשיחות, העדינות לנחישות, והגמישות לעיקשות... וזה מה שזקוקה לו כל מסגרת הנוטה לשמור על אופיה ועל יעודה בקנאות... היצמדות לעיקרון המנחה, עקשנות, נחישות, קשיחות...
תהי המסגרת אשר תהיה, המים, על כן, הם החומר הטוב ביותר המתאימים להיות סביבה. תכונות המים הגמישות הן אידאליות להעניק ערבות מפני קיבעון המסגרת מחד, ומאידך – "בעומק מסויים", תכונת המים הקשוחה והבלתי מתפשרת, מעניקה לאותה מסגרת את הביטחון לשמור על אופיה שלמותה ויעודה.
ויאמר אלקים יהי רקיע בתוך המים, ויהי מבדיל בין מים למים. תהא מסגרת בתוך מעיין המידע, בתוך המים, אשר באמצעותה ניתן יהיה להבדיל בין מעיין למעיין. או במילים אחרות, הוא קבע באמצעות רצונו זה את העיקרון הזה, ונתן לו תוקף :
"נוהל הבעת הרצון מתחיל מהרצון הגולמי הבלתי מוגדר אל הרצון המוגדר והמדוייק; לא ניתן לאנוס את הנוהל הזה ולקפץ על מדרגותיו." – זהו הניסוח שלי; ובניסוח של השם יתברך :
"ויאמר אלקים יהי רקיע בתוך המים, ויהי מבדיל בין מים למים." – בלעדי העיקרון הזה שניתן לו תוקף ע"י רצון השם יתברך, לא היה ניתן להגדיר את האדם ולא את האדמה ולא את היקום... זאת, כי ניתן להגיע לדבר מוגדר רק אם גוזרים אותו ממסה יותר גדולה ממנו... עיקרון זה נראה פשוט על פניו, אולם באמצעות התיעוד הזה ביקש השם יתברך לאמר לנו, כי באותה מידה שהיקום האין-סופי נגזר מרצון האור האין-סופי, כך גם האור האין-סופי נגזר ממעיין הנתינה האין-סופי; וגם הנתינה האין-סופית נגזרה ממעיין אחר, וכן הלאה עד לאין-סוף...
במילים אחרות, וכמו שתכונת "המקשה אחת" פועלת על כל היקום, והראיה לזאת היא קיום הרצון האנושי הפועל מכוח חוק ההתאמה הסימטרית בכל נקודה ביקום, כך גם תכונת "מקשה אחת" פועלת על מערך מעייני המידע (המים) האין-סופיים.
מכאן, היקום האין-סופי אינו מייצג את חבילת המידע האין-סופית כי-אם נגזר ממנה, ועל "חבילה" אין-סופית זו – פועלת תכונת "מיקשה האחת"; הראיה לזאת היא אמירת השם יתברך, שהביעה את רצונו לעשיית "רקיע" בתוך המים ולא " ה רקיע" בתוך המים...
ניסוח הראיה במלואה יתועד בפסוק הבא אחריו :
ויעש אלקים, את- הרקיע, ויבדל בין המים אשר מתחת לרקיע, ובין המים אשר מעל לרקיע; ויהי-כן. – כאן הוא השתמש כבר ב-"הרקיע" בשביל להפנות את תשומת ליבנו ל-ה' הידיעה : דיברתי בפסוק הקודם על העיקרון (נוהל הבעת הרצון המוגדר, הנגזר מרצון בלתי מוגדר), לכן השתמשתי במונח "רקיע"; אולם כאן אני כבר משתמש "בעיקרון" עצמו שכבר נכנס לתוקף, כי הרי היגעתי באמצעותו הלום, להבדיל בין המים אשר מתחת לרקיע לבין המים אשר מעל לרקיע. כלומר, חבילת המידע האין-סופית הינה חבילה בת מיקשה אחת, לכן "יכל" השם יתברך לסמן בה את הרקיע הראשון – היינו את המסגרת הראשונה, ובאמצעות סימון דרך זה – להבדיל בין המידע אשר מתחת לרקיע ואשר הניב את חבילת הנתינה- האור- היקום- האדמה- והאדם, לבין חבילת המידע האין-סופי אשר מעל לסימון הרקיע הזה, אשר מטבע הדברים אין לנו שום נגיעה אליו.
ויקרא אלקים לרקיע, שמים; – לאחר שהוסבר לנו על איזו מערכת מסגרתית אנו מנויים, חזר כאן אל המסגרת הנוכחית, שקרא לה "שמים" – היינו "יקום". מסגרת זו כאמור רקע בתוך מעיין "המים" של האור, והאור נרקע מתוך המעיין של הנתינה.
ויהי-ערב ויהי-בקר, יום שני. – זוהי נקודת הציון השניה שבלעדיה לא ניתן להוציא את רצונכם מהכוח אל הפועל, וסיכומה הוא :
"רצון" חייב להיות נגזר מתוך רצון אחר גולמי ממנו. זהו עיקרון נוהל הבעת הרצון.
"רצון" חייב להיות ממוסגר בתוך מסגרת מתאימה, שתשמור על מאפייניו ועל ייעודו המקורי, ובו בזמן תעניק לו גמישות ורכות – כך שלא ייפול בפח הקיבעון... ה היצמדות העיקשת הקנאית לתוכן המסגרת והנחישות לבל יסור ממאפיינים אלו – אינה נוגדת את תכונת הגמישות והרכות שחייבת לאפיין כל מסגרת באשר היא, בשביל להעניק לתוכנה מרווח מחיה וערבות מפני הקיבעון.
כל התכונות האלו המנוגדות לכאורה – נמצאות במים; ולכן "החומר" האידאלי לכל המסגרות הוא : מים – (מידע שצרובות בו תכונות המים).
זה הזמן לחזור אל "האד" שלנו שבאשמתו חרגתי מהסדר וקפצתי עד היום השני...
ד אלה תולדות השמים והארץ, בהבראם: ביום, עשות ה' אלקים – ארץ ושמים. ה וכל שיח השדה, טרם יהיה בארץ, וכל-עשב השדה, טרם יצמח: כי לא המטיר ה' אלקים, על-הארץ, ואדם אין, לעבד את-האדמה. ו ואד, יעלה מן-הארץ, והשקה, את-כל-פני האדמה. (בראשית, ב)
מסקנה היגעתי אליה לעיל והיא : כל שינוי הנעשה על כדור הארץ, מקורו בכוח הנגזר מרצון האדם. הדבר נגזר מעיקרון "טכני" גרידא הנקרא "נוהל הבעת הרצון" וגם עליו עמדתי לעיל; והבאתי את חבילת הפסוקים האלו – היכן מתועדת מסקנתי זו בידי המתעד. היגענו עד הפסוק ו' מהפרק השני של בראשית, וכאן אני נתקל בקושיה : השם ברא את השמים והארץ מכוח האור שלו, והכינם למעשה לשימוש האדם, שאף הוא נוצר מאותו המקור – מאותו הכוח, כוח האור.
השמים והארץ היו שוממים, משעממים, אין הולך ואין בא, האקשן נעדר – בעגה של דורנו... תארו לכם את כדור הארץ כאשר שום כוח לא פועל במרחבו, לא טוב לא רע ולא בינוני; אין עץ אין גשם אין שום דבר, ושוב, אני מבין את מקור הדבר וכבר השלמתי איתו : בשביל שייווצר כוח, חייב להימצא רצון "משני" מוגדר שישאב את רצונו מהכוח הגולמי שחובק אותו, ובאין רצון כזה – אין כוח ואין שום תזוזה במרחב.
עד שבא מר אדם ובו ברגע הכל התחיל לפרוח ולזוז... יש פיתאום גן עצים גשמים – גשמי ברכה וזלעפות, כוחות רעים וטובים ובינוניים, ואפילו כבר יש אוויר לנשום, נוצר חמצן ודו-תחמוצת הפחמן, ולמעשה, כל מה שהאדם זקוק לו – נוצר מעצם רצונו הוא : הרצון הבסיסי ביותר של האדם ברגע "הגעתו" לאימא אדמה היה לחיות, ולכן יש לקבוע כי הדבר הראשון שנוצר על האדמה היה החמצן והתערובת שבאוויר.
האוויר שאנו שואפים פנימה, מורכב בעיקר מחנקן וחמצן; יש בו מעט מאוד פחמן דו-חמצני ועוד תערובת של גזים שונים. במספרים – זה נראה כך : כ- 78% גז חנקן, כ- 21% גז חמצן, כ- 0.03% פחמן דו חמצני, והשאר גזים נוספים המהווים פחות מאחוז אחד. המספרים הללו נכונים להיום – 21/11/06.
זאת ועוד : למרות שהחמצן מהווה רק חמישית מהאוויר – אנו מצליחים להתקיים וגופנו מותאם לתרכובת הזו; כל חריגה ממנה – עלולה להיות מסוכנת לנו בהכרח; כמו ריכוז גבוה יותר או נמוך יותר של חמצן באוויר.
באמצעות התערובת הזו איפוא, אנו נושמים וחיים משבעים עד שמונים שנה בממוצע; אולם אין זו אלא חצי האמת, כי ישנם אין-סוף נוסחאות ומרכיבים נוספים שחברו כולם ביחד בשביל להביאנו עד לשבעים שנותינו על הארץ, והנוסחה של האוויר אינה אלא אחת מהנוסחאות הללו שהותאמה להם והותאמו לה... מכל מקום, ניתן לקבוע היום – 21/11/06, שהרצון האנושי מצביע על הנוסחאות המדוייקות האלה, ומכוח הרצון הזה הם קיימים עם הערכים המדוייקים שלהם. במילים אחרות, ואילו רצה האדם היום לחיות יותר משבעים שנה – הערכים האלו היו משתנים ללא ספק.
מכאן אני מסיק שאדם הראשון "רצה" לחיות קצת יותר משבעים שנה, וניתן לשער שהערכים של "נוסחאות החיים" שלו – שונים הם משלנו.
ובכן נחזור אל רגע הגעת אדם הראשון אל הארץ, ואל רגע פריחת האדמה וכל אשר עליה, וזאת מתוך מערך רצונותיו השונים והמסועפים. וכאן אני מגיע למסקנה הזאת : קיום האדם תלוי בקיום רצונו; בהעדר הרצון הזה – האדם חדל להתקיים. וכך אכן פני הדברים : בסוף שנות השבעים שלנו אנו מתים, חדלים להתקיים, כי "כוח החיים" שלנו הנגזר ממערך התרכובת של סך רצונותינו – חדל לשדר; במילים אחרות, האדם חייב לייצר ללא הפסק כוחות – בשביל להמשיך ולהתקיים, הוא חייב לפחות "לרצות" לחיות ללא הפסק; כי ברגע שמנגנון הרצונות שלו מפסיק להתקיים – גם הוא מפסיק להתקיים.
הבעיה של האדם בכל הזמנים היא, שבשלב מסויים של החיים – מפקיד את מנגנון הרצונות שלו בידי הטייס האוטומטי והולך לישון... הוא נכנס אל מצב טיסה אוטומטית; בשפה האנושית זה נקרא "שיגרה"; וכך ברגע מסויים, האדם, כישות, מאבד קשר עם המנגנון הזה ושוכח אפילו להעיף מבט חטוף על שעוניו מידי פעם – לראות אם הכל מתנהל כשורה...
עד שמגיע הרגע בו האדם מת; זה הרגע בו האדם איבד לחלוטין את הקשר עם מנגנון רצונותיו, ושם את מבטחו המלא בטייס האוטומטי; בשיגרה.
בתעודת הפטירה שלו ייכתב : דום לב.
השאלה שלי : ומהו "מנגנון החיים" של היקום שמכוחו ממשיך להתקיים? סמן לי נא את המנגנון הספציפי של האדמה?
- האדם. בני האדם הם אשר יוצרים כוחות בלתי פוסקים ביקום, וזה יוצר את "כוח החיים" שניזן ממנו "המשך קיום" הארץ והיקום.
- תפסתי אותך על חם! ומאיזה "מנגנון חיים" ניזונה האדמה בפרק הזמן "המת" – כאשר האדם עוד לא יצא מפס היצור ונעדר מהאדמה; והרי השם יתברך תיעד את פרק הזמן "המת" הזה והצביע עליו :
ד אלה תולדות השמים והארץ, בהבראם: ביום עשות ה' אלקים – ארץ ושמים. ה וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ, וכל-עשב השדה טרם יצמח: כי לא המטיר ה' אלקים על-הארץ, ואדם אין, לעבד את-האדמה. (בראשית, ב)
- תשובה :
ו ואד יעלה מן-הארץ, והשקה, את כל פני האדמה. (בראשית, ב) – זהו למעשה המשך חבילת הפסוקים לעיל, והתשובה לשאלה הנגזרת מהם.
אד נוצר מפעולת התאיידות או התאדות .
התאיידות היא תהליך, בו חומר במצב צבירה נוזלי – מתנדף לגז. חלק מהאטומים או המולקולות הנמצאים במצב צבירה נוזלי ובסמוך לפני המים, מקבלים מספיק אנרגיה כדי להתנתק משאר החומר ולעבור למצב צבירה גזי.
"מולקולות" המים נמצאות למעשה במצב תמידי של התאיידות בסמוך לפני המים. וכך, מולקולות פני המים שמקבלות אנרגיה מספיקה – תעזובנה את הנוזל ותהפוכנה לאדים. ההתאיידות והלכה למעשה, חיונית היא לאקלים כדור הארץ ולחיים על פניו; בזכותה נסגר מחזור המים שבו מי הים מתאיידים והופכים לגשם, וחוזר חלילה. זהו סיכום ערך המילה "התאיידות" שקיבלתי מהאנציקלופדיה.
בתירגום למונחים שלי : חבילת המידע הנקראת "ארץ", מייצרת באופן עצמאי "כוח חיים", והמשך קיומה ניזון ממנו. זהו "האד" שעולה מן הארץ ומשקה את כל פני האדמה. זה הטל שאנו מכירים בזמנינו, וזה ערכו האנציקלופדי :
טל הוא אדים שהתעבו לטיפות מים על הקרקע והצמחים.