צומות ומועדים

קוד: מבנה זכריה ז בתנ"ך

סוג: מבנה2

מאת: אראל

אל:

מטרת המאמר היא לגלות את מבנה הנבואה בזכריה ז-ח. לפני שקוראים את המאמר, מומלץ ללמוד את הפרקים עם פירושים.

שאלה אחת שהיא שתי שאלות

הנבואה בפרקים אל ה נאמרה "בשנת ארבע לדריוש המלך" (זכריה ז1), כלומר כשנתיים לאחר חידוש העבודות לבניית בית המקדש השני (חגי א 14-15).

הנבואה נאמרה למשלחת שהגיעה (זכריה ז2) "לחלות את פני ה'", כלומר לפנות אל ה' בתפילה. בנוסף לכך, רצתה המשלחת לשאול שאלה: (ז3) "לאמר אל הכהנים אשר לבית ה' צבאות ואל הנביאים לאמר: 'האבכה בחדש החמישי - הנזר כאשר עשיתי זה כמה שנים?' ". החודש החמישי הוא חודש אב, והשאלה מתייחסת לאבל על חורבן בית המקדש הראשון, שנקבע לתשעה באב.

מדוע השאלה מופנית גם אל הכהנים וגם אל הנביאים?

נראה שהשאלה כוללת שני צדדים:

• צד טכני-הלכתי: האם עכשיו, כאשר בית המקדש השני הולך ונבנה, מותר לנו לשנות את המנהג שנהגנו לאחר חורבן ביהמ"ק הראשון, ולהפסיק להתאבל בתשעה באב? שאלה זו היא שאלה שמתאים להפנות אל הכהנים - מורי ההלכה המעשית.
• צד עקרוני: האם בית המקדש החדש אכן מהווה חזרה לבית המקדש הראשון? מכמה מקומות בתנ"ך ניתן ללמוד שבית המקדש השני היה פחות גדול ומפואר מהראשון (חגי ב'/ג', עזרא ג'/י"ב), כלומר בית המקדש לא נבנה מחדש באותו פאר והדר כמו שהיה לפני החורבן. האם משום כך צריך להמשיך ולהתאבל על חורבן הבית הראשון? או שהפאר החיצוני לא חשוב, וצריך להפסיק להתאבל כי בית המקדש נבנה מחדש? שאלה זו היא שאלה שמתאים להפנות אל הנביאים - המפרשים ומסבירים את המציאות.

קל לראות שהשאלה הזאת רלבנטית ביותר לימינו.

תשובה אחת

על-פי הפסוקים הבאים נראה שה' לא נתן לכהנים לענות לשאלה - הוא פנה אל הנביא זכריה ואמר לו לענות במקומם (ז'/ד'): "ויהי דבר ה' צבאות אליי לאמר: אמר אל כל עם הארץ ואל הכהנים לאמר: כי צמתם וספוד בחמישי ובשביעי, וזה שבעים שנה - הצום צמתני אני? " כלומר: כאשר אתם צמים - האם אתם גורמים גם לי לצום?! ברור שלא! "וכי תאכלו וכי תשתו -- הלוא אתם האכלים ואתם השתים! " זה בכלל לא משפיע עליי; אין משמעות לצום ולאכילה אצל ה'.

ע"פ התורה, אדם יכול להשפיע על ה' אם הוא עושה דברים שיש להם משמעות אצל ה', למשל: אם אדם עושה חסד - ה' יעשה אתו חסד; אם אדם מוחל על כבודו - ה' ימחל לו על עוונותיו; וכו'. אבל אי אפשר להשפיע על ה' ע"י צום או אכילה. אז מה בכל זאת אתם יכולים לעשות כדי שה' יתייחס אליכם לטובה?: "הלוא את הדברים אשר קרא ה' ביד הנביאים הראשנים, בהיות ירושלם ישבת ושלוה, ועריה סביבתיה; והנגב והשפלה ישב ". בעיני ה', זה לא משנה אם אתם אוכלים או צמים - העיקר שתקיימו את הדברים שקרא אליכם ביד הנביאים הראשונים, שניבאו לפני החורבן.

התשובה הזאת עונה לשאלה הטכנית-ההלכתית, אבל היא לא עונה לשאלה העקרונית. אנחנו מבינים שמותר לנו לשנות את המנהג, אבל אנחנו עדיין לא מבינים מהו המעמד של בית המקדש החדש בעיני ה' - האם הוא שווה לבית המקדש הישן או לא?

גם בהמשך הנבואה קשה למצוא תשובה לשאלה הזאת:

נבואות ישנות

[ז8 - ז12]   מכיוון שה' דיבר על הנביאים הראשונים - הוא רצה להזכיר לזכריה (וגם למאזיניו) מה הוא אמר ביד הנביאים הראשונים: ויהי דבר ה' אל זכריה לאמור: כה אמר ה' צבאות (ביד הנביאים הראשונים) לאמור:

1. משפט אמת שפוטו - כלומר: כשאתם שופטים - שימו לב לכל האמת ושפטו ע"פ העובדות;
2. וחסד ורחמים עשו איש את אחיו - כלומר: תנו את עצמכם, תשקיעו כדי לעזור לאחיכם;
3. ואלמנה ויתום גר ועני אל תעשוקו - כלומר: התייחסו בעדינות מיוחדת לחלשים כדי שלא ייפגעו;
4. ורעת איש אחיו אל תחשבו בלבבכם - כלומר: לא רק במעשה אלא גם במחשבה אל תחשבו לעשות רע לאחיכם.

אבל האבות לא קיימו את הדברים שאמרו להם הנביאים הראשונים:

1. וימאנו להקשיב - הם לא רצו בכלל להכניס לאזניהם את כל העובדות הדרושות כדי לשפוט משפט אמת; { הקשיב=הכניס לאוזניו, באופן טכני; שמע=הבין והתייחס ברצינות; ע' מלבי"ם }.
2. וייתנו כתף סוררת - הם לא רצו להטות כתף כדי לעשות חסד ורחמים עם אחיהם;
3. ואוזניהם הכבידו משמוע - גם כשכבר באו אנשים מסכנים וצעקו אליהם לעזרה, והם לא יכלו שלא להקשיב לדבריהם - הם הכבידו את אזניהם ולא התייחסו ברצינות;
4. וליבם שמו שמיר - הם הקשו את ליבם ולא רצו להפסיק לחשוב רע על אחיהם.

וכל זה - כדי להתרחק משמוע את התורה ואת הדברים אשר שלח ה' צבאות ברוחו ביד הנביאים הראשונים; כדי שלא לקיים את דברי ה' ביד הנביאים הראשונים.

שממה (1)

[ז12 - ז14]   והתוצאה של זה היתה:

1. ויהי קצף גדול מאת ה' צבאות - ה' כעס על עם ישראל;
2. ויהי כאשר קרא ולא שמעו: כן יקראו ולא אשמע, אמר ה' צבאות - ה' עזב את עם ישראל והתרחק מהם, הפסיק לשכון בתוכם ולהתייחס לתפילותיהם;
3. ואסערם על כל הגויים אשר לא ידעום  - ה' פיזר את עם ישראל בכל העולם;
4. והארץ נשמה אחריהם מעובר ומשב; וישימו ארץ חמדה לשמה - ארץ ישראל נעשתה שוממה בגלל כל הצבאות שעברו ושבו דרכה, והם (העוברים והשבים) הפכו את הארץ הנחמדה לארץ שוממת { או: ארץ ישראל נשארה שוממה - אף אחד לא עבר ולא שב בה; ובכך הפכו בני-ישראל, בעוונותיהם, את הארץ הנחמדה שלהם לארץ שוממת. }

ואנחנו עדיין במתח - מה התשובה לשאלה העקרונית? מהו מעמדו של בית המקדש החדש?

ישועה (1)

[ח1 - ח8]   כאן מתחיל נושא חדש: "ויהי דבר ה' צבאות לאמור": ה' מתאר את השינוי הקיצוני שחל במצב מאז ימי הנביאים הראשונים, לאחר שהעוונות של הדור הקודם התכפרו בגלות:

1. [מנוגד ל1 למעלה] כה אמר ה' צבאות: קינאתי לציון קנאה גדולה; וחמה גדולה קינאתי לה - במקום לכעוס על עם ישראל - כעסתי על הגויים שפגעו בעם ישראל (כמו שמוסבר בזכריה א-ב).
2. [מנוגד ל2 למעלה] כה אמר ה': שבתי אל ציון, ושכנתי בתוך ירושלים; ונקראה ירושלים 'עיר האמת', והר ה' צבאות 'הר הקודש' - התקרבתי לעם ישראל וחזרתי לשכון בתוכם (כמו שמוסבר בזכריה ג-ד).
3. [מנוגד ל4 למעלה] כה אמר ה' צבאות: עוד יישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים, ואיש משענתו בידו מרוב ימים; ורחובות העיר יימלאו ילדים וילדות, משחקים ברחובותיה  - במקום שארץ ישראל תהיה ריקה ושוממה - היא תהיה מלאה באנשים מכל הגילים (כמו שמוסבר בזכריה ב).
   • באמצע נבואות הנחמה מופיע המשפט: כה אמר ה' צבאות: כי ייפלא בעיני שארית העם הזה בימים ההם - גם בעיניי ייפלא, נאום ה' צבאות. - נתייחס אליו בהמשך.
4. [מנוגד ל3 למעלה] כה אמר ה' צבאות: הנני מושיע את עמי מארץ מזרח ומארץ מבוא השמש. והבאתי אותם, ושכנו בתוך ירושלים; והיו לי לעם, ואני אהיה להם לאלוהים -- באמת ובצדקה - במקום לפזר את עם ישראל בכל העולם - אושיע ואאסוף אותו מכל העולם.

אפשר להבין מדוע הנבואות האלו נראות מופלאות בעיני בני ישראל, אבל לא ברור מדוע הן יהיו מופלאות בעיני ה' - הרי ה' הוא שעושה אותן! 'היפלא מה' דבר?! '.

ישועה (2)

[ח11 - ח15]   ועתה לא כימים הראשונים אני לשארית העם הזה -- נאום ה' צבאות: עכשיו, לאחר שהתחלתם לבנות את בית המקדש - כי זרע השלום - זרע השלום נזרע, וממנו יצמח השלום, ומעכשיו כל אחד ייתן את מה שהוא צריך לתת:

1. הגפן תיתן פרייה - לאדם,
2. והארץ תיתן את יבולה - לאדם (ירקות) ולגפן (מים ומינרלים),
3. והשמיים ייתנו טלם - לאדם ולאדמה,
4. והנחלתי את שארית העם הזה את כל אלה - ה' ייתן את כל אלה (שכר האדם, שכר הבהמה, השלום) לעם ישראל.

והיה כאשר הייתם קללה בגויים, בית יהודה ובית ישראל -- כן אושיע אתכם, והייתם ברכה: אל תיראו, תחזקנה ידיכם.

כי כה אמר ה' צבאות: כאשר זממתי להרע לכם בהקציף אבותיכם אותי, אמר ה' צבאות, ולא ניחמתי - כן שבתי זממתי בימים האלה להיטיב את ירושלים ואת בית יהודה; אל תיראו.

ועדיין לא ברור - מדוע הנבואות האלו כל-כך מופלאות בעיני ה'?

שיקוף

בהמשך (ח'/ט"ז-י"ז) מפרט הנביא 4 דרישות של ה' מישראל: "דברו אמת איש את רעהו, אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם, ואיש את רעת רעהו אל תחשבו בלבבכם, ושבעת שקר אל תאהבו ". הדרישות האלו מזכירות את 4 הדרישות מימי הבית הראשון (ז'/ח'-י'), אבל הדרישות החדשות גבוהות יותר:

• 1. דברו אמת איש את רעהו - לא רק מעשים של חסד ורחמים (כמו שדרשו הנביאים הראשונים), אלא גם דיבורים - דיבורים של אמת, דיבורים שיעזרו לרעיכם לדעת את האמת ולא לטעות. ולא רק את אחיכם (הקרובים), אלא גם את רעיכם (הרחוקים יותר).
• 2.  אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם - לא רק משפט אמת (כמו שדרשו הנביאים הראשונים), שמתייחס לעובדות המדוייקות, אלא גם משפט שלום - משפט שמנסה להגיע לפשרה שבה יש שלום בין כל הצדדים.
• 3. ואיש את רעת רעהו אל תחשבו בלבבכם - לא רק על אחיכם (הקרובים) אל תחשבו רע, אלא גם על רעיכם (הרחוקים יותר).
• 4.  ושבעת שקר אל תאהבו - לא רק במעשים (אל תעשקו את החלשים) אלא גם בדיבורים (אל תישבעו לשקר כדי להשאיר אצלכם רכוש גנוב; ע' זכריה ה'/א'-ד' - שבועת שקר נזכרת בהקשר לגניבה).

בהמשך (ח'/י"ט) חוזר הנביא לשאלה על הצומות, ומנבא שבעתיד "צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמעדים טובים; והאמת והשלום אהבו ".

בסוף הנבואה (ח 20 - ט 8) נאמר שבעתיד יבואו "עמים, וישבי ערים רבות, והלכו יושבי אחת אל אחת לאמר 'נלכה הלוך לחלות את פני ה', ולבקש את ה' צבאות; אלכה גם אני. ובאו עמים רבים וגוים עצומים, לבקש את ה' צ' בירושלם, ולחלות את פני ה' ". הביטוי "לחלות את פני ה'" מזכיר את תחילת הנבואה (ז'/ב'): הנבואה התחילה ממשלחת של בני-ישראל שבאה לירושלים " לחלות את פני ה' ", והנביא מנבא שבעתיד לא רק בני-ישראל יבואו לחלות את פני ה', אלא כל העמים.

ובעתיד הרחוק - יבואו לשאול לא רק את הכהנים והנביאים (כמו למעלה, ז3) אלא כל אחד ואחד מישראל; כל בני ישראל יהיו כמו כהנים ונביאים: כה אמר ה' צבאות: בימים ההמה, אשר יחזיקו עשרה אנשים מכול לשונות הגויים; והחזיקו בכנף איש יהודי לאמור 'נלכה עימכם כי שמענו אלוהים עימכם' -

אם נסדר זה מול זה את הקטעים המקבילים, מתחילת הנבואה ומסופה, נקבל מבנה של שיקוף, כמו במראה:

לדעתי, מבנה זה הוא המפתח להבנת הנבואה. המבנה הזה מראה את החיסרון העיקרי בבית המקדש החדש: עדיין לא כל העמים באים אליו לחלות את פני ה'. בית המקדש נועד להיות (ישעיהו נ"ו/ז') "בית תפלה... לכל העמים", אבל בית המקדש החדש עדיין לא מהווה בית-תפילה לכל העמים - רק בני ישראל באים אליו "לחלות את פני ה'".

אמנם, ה' לא דורש מבני-ישראל לצום או להתאבל על כך, כי הצום והאבל הם מנהגים אנושיים שאינם משנים שום דבר אצל ה'. אבל מצד שני אין עדיין סיבה לשמוח; בית המקדש החדש עדיין אינו ממלא את תפקידו באופן מושלם.

ה' מציב בפני בני-ישראל שתי אפשרויות:

• אם הם מסתפקים בשמירה על המצב הקיים, שבו יש בית-מקדש אבל הוא מהווה מרכז עבור בני ישראל בלבד - מספיק שיקיימו את 4 הדרישות שדרש ה' מאבותיהם בימי הנביאים הראשונים (ז'/ח'-י'). במצב זה בית-המקדש ימשיך להתקיים, ולא יהיה יותר צורך להתאבל ולצום, אבל גם לא תהיה סיבה מיוחדת לשמוח.
• אבל אם הם רוצים לעלות בדרגה, ולהגיע למצב המושלם - שבו בית-המקדש בירושלים מהווה מרכז רוחני עבור העולם כולו - הם צריכים לקיים דרישות גבוהות יותר (ח'/ט"ז-י"ז). אם יקיימו את הדרישות האלו, ימי האבל על חורבן הבית הראשון יהפכו לימי שמחה, כי יתגלה למפרע שחורבן המקדש הראשון פתח פתח להקמת מקדש חדש - ברמה גבוהה יותר.

ה' לא מתערב בבחירתם של בני-ישראל, ע"פ הכלל הידוע "הכל בידי שמיים - חוץ מיראת שמיים". הדרישות החדשות מחייבות את בני ישראל לשלוט בדיבורם, במחשבותיהם וברגשותיהם, וזה מאד קשה. אם הם יצליחו לעמוד בזה זה יהיה פלא גדול - אפילו ה' יתפלא על כך שבני-ישראל הגיעו לרמה כה גבוהה. וזה פירוש הפסוק שמופיע במרכז הנבואה: "כי יפלא בעיני שארית העם הזה בימים ההם - גם בעיניי יפלא, נאום ה' צ'": כאשר אתם תתפלאו על השיפור המדהים במעמד שלכם בעולם - גם אני אתפלא על השיפור שחל בתוך ליבכם.