טורפים ונטרפים

קוד: טורפים ונטרפים בתנ"ך

סוג: לא גמור

מאת: אראל

אל: פירושים וסימנים ירמיהו א; לא גמור

[ירמיהו נ]

בפרק נ, בנבואת הפורענות על בבל, מופיעים דימויים רבים ובהם חיות שונות:

נ6: צאן אובדות היו עמי -- רועיהם התעום, הרים שובבום; מהר אל גבעה הלכו, שכחו רבצם. כל מוצאיהם אכלום, וצריהם אמרו 'לא נאשם'; תחת אשר חטאו לה' נווה צדק, ומקוה אבותיהם ה'.: בנ"י דומים לצאן שהלכו לאיבוד מההר (א"י) והגיעו אל הגבעה (הגולה), ושם אכלו אותם הגויים בגלל חטאיהם.

נ8: נודו מתוך בבל, ומארץ כשדים צאו; והיו כעתודים [=אילים גדולים] לפני צאן.:הנביא מצווה על בנ"י שיתחזקו – שלא יהיו כמו צאן אובדות וחלשות אלא כמו עתודים (מנהיגי העדר – אילים גדולים וחזקים).

נ11: כי תשמחו כי תעלזו, שוסי נחלתי: כי תפושו כעגלה דשה, ותצהלו כאבירים [ = פרים גדולים] ...: אבל בינתיים המצב בא"י לא טוב: הצאן הלך לאיבוד, ובמקומו הגיע בָּקָר -- עגלה ואבירים. [בנ"י החלשים נמשלים לצאן, והגויים החזקים נמשלים לבָקָר].

נ17: שה פזורה ישראל, אריות הדיחו; הראשון אכלו, מלך אשור, וזה האחרון עיצמו, נבוכדראצר מלך בבל.: בניגוד למצוות הנביא -- בנ"י לא התחזקו אלא נחלשו: בדימוי הראשון (נ6) הם היו 'צאן אובדות' (כלומר הם הלכו לאיבוד אבל נשארו מקובצים בעדר), וכאן הם 'שה פזורה' (הם נפרדו והתפזרו לגמרי בגלות). דווקא האויבים שלהם התחזקו, וכאן הם נמשלים לאריות. קודם האויבים רק אכלו אותם, וכאן האויב השני (מלך בבל) גם 'מעצם' אותם (כלומר שובר את עצמותיהם).

נ18: לכן כה אמר ה’ צבאות אלוהי ישראל: הנני פוקד אל מלך בבל ואל ארצו -- כאשר פקדתי אל מלך אשור: ה' יעניש את מלך בבל ששבר את עצמותיהם של הכבשים, ואז ושובבתי את ישראל (את הצאן) אל נווהו (כנגד מה שנאמר קודם "ה' נווה צדק") , ורעה הכרמל והבשן; ובהר אפריים והגלעד תשבע נפשו. קודם הצאן תעו "מהר אל גבעה" (נ6), ועכשיו ה' ישובב את הצאן בחזרה אל ההרים. בימים ההם ובעת ההיא נאום ה’, יבוקש את עוון ישראל ואיננו, ואת חטאות יהודה ולא תימצאינה: כי אסלח לאשר אשאיר. (כנגד מה שנאמר קודם: "תחת אשר חטאו לה' נווה צדק...").

נ26: בואו לה [לבבל] מקץ [מכל קצותיה] פתחו מאבוסיה [=את המחסנים שמהם מוציאים אוכל לאבוסים, שמהם אוכלים הפרים] , סולוה כמו ערמים והחרימוה; אל תהי לה שארית (בניגוד לבנ"י, שעליהם נאמר "כי אסלח לאשר אשאיר"), כלומר – השמידו את האוכל המיועד לפרים. ואחר-כך: " חרבו כל פריה, יירדו לטבח; הוי עליהם, כי בא יומם עת פקודתם." כלומר: השמידו את הפרים עצמם. כל זה – כעונש על כך שהפרים האלה שדדו את נחלת ה' (נ11).

נ44: הנה כאריה יעלה מגאון הירדן, אל נווה איתן--כי ארגיעה אריצם מעליה, ומי בחור אליה אפקוד: כי מי כמוני, ומי יועידני, ומי זה רועה אשר יעמוד לפניי?!: כאן המצב מתהפך: בבל נמשלת לצאן עם רועה, וה' מעלה אריה ומריץ אותו מעליה, והרועה לא יכול להציל את בבל מהאריה.

נ45: לכן שמעו עצת ה’ אשר יעץ אל בבל; ומחשבותיו אשר חשב אל ארץ כשדים: אם לא יסחבום צעירי הצאן, אם לא ישים עליהם נווה: (בניגוד לבנ"י, שעליהם נאמר: "ושובבתי את ישראל אל נווהו"): כאן הבבלים נחלשים עוד יותר, ואפילו הכבשים הצעירים כבר מצליחים להתגבר עליהם ולסחוב אותם, והנווה שלהם נעשה שומם.

לסיכום, ניתן לראות איך הבבלים עולים ויורדים, ולעומתם – בנ"י יורדים ועולים:

גם בפרק נא רואים תופעה דומה – הבבלים הולכים ונחלשים (נא38): יחדיו ככפירים ישאגו; נערו כגורי אריות. בחומם אשית את משתיהם, והשכרתים למען יעלוזו, וישנו שנת עולם, ולא יקיצו -- נאום ה'. אורידם, ככרים לטבוח -- כאילים עם עתודים. הבבלים הופכים מכפירים שואגים, לגורי-אריות שיודעים רק לנעור; ואז הם משתכרים והופכים לבני-צאן: כרים, אילים ועתודים.

הערה חשובה: צריך ללמוד יותר בעיון את המבנה של פרק נ! הדברים שכתובים בסעיף הזה הם רק רעיונות כלליים ביותר!!