קוד: ביאור:ירמיהו י23 בתנ"ך
סוג: דיון1
מאת: אראל
אל:
ירמיהו י22-24: "קוֹל שְׁמוּעָה הִנֵּה בָאָה, וְרַעַשׁ גָּדוֹל מֵאֶרֶץ צָפוֹן, לָשׂוּם אֶת עָרֵי יְהוּדָה שְׁמָמָה מְעוֹן תַּנִּים.
יָדַעְתִּי, ה', כִּי לֹא לָאָדָם דַּרְכּוֹ, לֹא לְאִישׁ הֹלֵךְ וְהָכִין אֶת צַעֲדוֹ. יַסְּרֵנִי, ה', אַךְ בְּמִשְׁפָּט, אַל בְּאַפְּךָ, פֶּן תַּמְעִטֵנִי
"
מה הקשר בין הפסוקים הסמוכים?
ואיך הפסוק האמצעי מסתדר עם
משלי טז9: "לֵב אָדָם יְחַשֵּׁב דַּרְכּוֹ, וה' יָכִין צַעֲדוֹ
", המלמד שאדם יכול לקבוע את דרכו (פירוט)?
1. ירמיהו מסייג את דבריו של שלמה בספר משלי. אמנם, האדם יכול לבחור את דרכו, אולם הבחירה לא לגמרי חופשית, כי יש יצרים: "לא לאדם דרכו - כי יצר הרע שבראת בו מטהו מן הדרך
" (
רש"י פירוש ראשון). הוא מבין שמגיע לו לקבל ייסורים, אך מבקש שהייסורים יהיו
במשפט: כמו שבמשפט יש "תביעה" ו"הגנה", שמציגים את שני הצדדים, כך ירמיהו מבקש מה', שכאשר הוא מחליט להביא עליו ייסורים, ייקח בחשבון את שני הצדדים, ויתחשב גם ביצרים כ"נסיבות מקלות".
2. ספר משלי מדבר על התכנון (יחשב דרכו), וירמיהו מדבר על הביצוע: "לב האדם יתבונן איך ראוי שיתדרך בדרכו במה שירצה לעשותו; אמנם, בהוצאה לפועל יצטרך עזר אלהי
שיכין צעדו ויישירהו אל מה שראוי לו בדרך ההוא, כי
לא לאדם דרכו.
" (
רלב"ג על משלי טז9).
3. ירמיהו מתייחס למלך הנכרי שנזכר בפרק הקודם, שבא "מארץ צפון, לשום את ערי יהודה שממה מעון תנים
". למלך, בניגוד לאדם פשוט, אין בחירה חופשית,
משלי כא1: "פַּלְגֵי מַיִם לֶב מֶלֶךְ בְּיַד ה', עַל כָּל אֲשֶׁר יַחְפֹּץ יַטֶּנּוּ
" (פירוט). ירמיהו אומר "אני יודע שהבחירה של המלך הנכרי באיזו
דרך ללכת, דרך של מלחמה או דרך של שלום, נמצאת בשליטתך. גם אם יחליט להילחם, ההצלחה שלו בדרכו, ה
צעד שלו, נמצא גם הוא בשליטתך. אני מבקש שתטה את ליבו לדרך של שלום, ותייסר אותי בעצמך. הייסורים שלך בוודאי יהיו במשפט, אך הייסורים שיבואו דרך המלך הנכרי יהיו ייסורים של אף וזעם", כדברי דוד ב
שמואל ב כד14: "וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל גָּד: צַר לִי מְאֹד, נִפְּלָה נָּא בְיַד ה' כִּי רַבִּים רחמו[רַחֲמָיו], וּבְיַד אָדָם אַל אֶפֹּלָה
" (פירוט). "אין ביד כל
אדם כח להצליח
דרכו, ואם לא על פיך, אין כח ביד אויב להחריב ביתך
" (
רש"י, פירוש שני).
פירוש זה מתאים במיוחד לנבוכדנאצר מלך בבל. על-פי הנביא יחזקאל (ראו יחזקאל כא26), מלך בבל הפיל גורל כדי להחליט על איזו עיר לעלות ראשון - ירושלים או רבת עמון. בכל פעם שהפיל את הגורל, הוא נפל על ירושלים. כלומר, תפילתו של ירמיהו לא התקבלה (מלבי"ם).
4. ירמיהו מתוודה, בשם בני ישראל, ואומר: "אני יודע שאין אף אדם אחד שבחר את דרכו בהתאם לרצונך, ובכל זאת אני מבקש שתייסר אותנו במשפט, בצורה מדוייקת והוגנת, ולא בחמת-זעם, כדי שלא נתמעט וניכחד מהעולם": "ידעתי ה' - זהו מאמר בני יהודה, שיאמרו 'אתה ה', הן ידעתי כי לא היה לאדם מכל בני יהודה את הדרך הראוי לו להלוך בו... לא ימצא בינינו איש שהיה הולך ומכין את צעדו ללכת בדרך הישר, אבל הלכו כפי ההזדמן והקרי... אבל עם כל זה, יסרני ה' אך במשפט, רוצה לומר, שיהיו הייסורין בדרך משפט, ייסורין לבד הבאים לגלות אוזן למוסר, אבל אל תייסרני באפך כדרך המתנקם, פן אהיה מתמעט והולך עד לא ישאר ממני מאומה
" (
מצודות)
…ושזהו ' ידעתי ה' כי לא לאדם ההוא דרכו ', לא היה מדעתו לעשות הדרך שעשה, וגם לא לאיש אחר ההולך בעולם אין ברשותו להכין צעדו אם לא כמו שיוליכוהו מן השמים, וגם נכון הוא." (אברבנאל)
"שיש הבדל בין
איש ובין
אדם, ששם
אדם מציין מין האדם לבדו מצד שהוא אדם בוחר ומשכיל ומצד בחירתו יבחר הדרך, אמר: 'לא לאדם דרכו ',
ואיש מציין יש ונמצא וכולל כל נמצא אשר הוא חי, ומצד ישותו ינוע רגליו וצעדיו וילך בדרך אשר בחר, עז"א: 'לא לאיש הולך והכין את צעדו '…
"
(מלבי"ם, ביאור המילות).
"הטבע מושל על האדם כמו על הבהמה, רק לאדם יש לו דעת והוא לומד ויודע את חקי הטבע ומתחכם על פיהם לעשות דבריו בהמצאות חדשות בגבול כחות הטבע וחקיו, והבהמה מתנהלת בדרכה הכבושה לה מעולם. וזה שנתן המחבר כח להאדם להתנשא ממעל לחבל המסבות ותולדותיהן הסדורות ובאות מראש ימות עולם – כמדומה לי שגם הנבונים מבעלי שיטת הבחירה החפשית לא הרחיבו את כח האדם עד מדרגה רמה כזו: להתגבר על כל הסבות הסדורות בשלשלת מששת ימי בראשית. והכתוב אומר: "כי לא לאדם דרכו, לא לאיש הולך והכין את צעדיו" (ירמיה י' כ"ג); וחז"ל ספרו לנו, כי בשעה שבקש ר' אלעזר בן פדת עשירות, אמר לו הקב"ה כי לזה יצטרך לברוא את כל העולם מחדש (תענית כ"ה), שמזה נראה ברור, שאי-אפשר לאדם להתגבר על הסבות הסדורות מראש ימות עולם.
"
(משה לייב לילינבלום, ראשית תולדות ישראל).
"את הפסוק יש לבאר בהקשרו הרחב (הקונטקסטואלי) ובעיון ממוקד (בהקשר מצומצם). בהקשר המצומצם, ירמיהו משתדל ללמד זכות על עם ישראל בטענה שאם אמנם חטא ישראל וראוי לעונש, אין להטיל את כל האשם בו, משום שהיו סיבות נוספות וגורמים היסטוריים שלא היו בשליטתו והם שהביאוהו לטעות ולחטוא ולכן ראוי הוא שתקל ה' בעונשו. בהקשר הרחב, הפסוק מעורר תמיהות קשות משום שירמיהו טוען שלא תמיד ביכולת האדם לבחור לו את דרך המוסרית. לא בכל עת עומדת לפני האדם האפשרות
לכונן צעדיו אל עבר מטרה הרצויה לו. כלומר, האדם הוא אמנם בעל-בחירה, אך רצונו מותנה בסיבות וגורמים חיצוניים שאינם בשליטתו. הווה אומר, שהפסוק קורא תיגר על עיקרון הבחירה החופשית! לכך ישנן השלכות לגבי דרך הנהגת העולם של הקב"ה, שהרי אם הבחירה אכן מוגבלת, גם מערכת הענישה והגמול אמורה להיות מוגבלת ולא מצאנו עדות בכתובים למוגבלותה?!
"
(יאיר ברקאי, "המאיר לארץ",
מטמון).
דרך
= הרגל ומנהג, או אמצעים להשגת מטרה.
משפט = א. חוק בין אדם לחברו; ב. תהליך שמטרתו לברר מי צודק; ג. מנהג קבוע; ד. ביצוע גזר הדין.
"מיד לאחר תיאור העונש מתפלל הנביא שיהיה זה עונש שאפשר לשאת אותו. גם כאן ממהר הנביא לענות על נבואתו הוא:
יַסְּרֵנִי ה' אַךְ בְּמִשְׁפָּט אַל בְּאַפְּךָ פֶּן תַּמְעִטֵנִי: כאשר נמסרה הנבואה הכללית, ההודעה על עונש הקרב ובא, אמר הנביא: "אוי לי על שברי, נחלה מכתי"; כאשר שומע הוא כי מצפון באה הרעה, מתפלל הוא שנית: "יסרני ה', אך במשפט; אל באפך, פן תמעטני
".
(יהודה אייזנברג).
פן תמעיטני = לפי רוב המפרשים, זו דרך עדינה להגיד "פן ניכחד וניעלם"
(רש"י, מצודות). אך יש שפירשו שהכוונה לפגיעה בכבוד הלאומי: "ימעיטם בפני אויביהם או ימעיט זכותם בבואם במלחמה
"
(רמב"ן על שמות לב כה), וצ"ע.