נבל הכרמלי א

קוד: נבל הכרמלי א בתנ"ך

סוג: מניעים1

מאת: עדינה

אל: כפית ה'תשס"ב כסלו

בקראנו את סיפור דוד ונבל הכרמלי בשמ"א כ"ה מיד עולות כמה וכמה שאלות חשובות. פרק זה הוא אחד הפרקים היותר תמוהים בחיי דוד. על פניו מוצג דוד בפרק זה כאיש חמום מוח ונקמן, עם אצבע קלה על ההדק. הסיפור המוצג בפנינו הוא סיפור של אדם שאיננו מוכן לחלוק מפרי עמלו הקשה לאנשי המדבר וזוכה לתגובה קשה מאוד "כה יעשה א-להים לאֹיבי דוד וכה יֹסיף אם אשאיר מכל אשר לו עד אור הבוקר משתין בקיר". ייתכן ואיש זה הוא אכן נבל וקמצן, אך מדוע גזר דוד כליה על כל ביתו? האין כאן שפיכות דמים גדולה? מה עשה נבל שהגיעה לו מיתה כמו שתיכנן דוד? מה עשו אנשי ביתו? מאיר שלו, בספרו תנ"ך עכשיו, מציג את הסיפור בצורה קשה יותר – הוא משווה את המציאות למציאות של "פרוטקשן" הנהוגה היום, שבו שבט נוודים במדבר משליט את אימתו על רועי האזור ובתמורה ל"הגנה" (או יותר נכון לכך שהרועים לא ייפָגעו על ידם) הם מצפים לאוכל ומיסים. כאשר זה לא קורה יוצא שבט זה ופוגע ברועים ה"מורדים". דברים מעין אלו מצאתי, לתדהמתי, אף בדברי ר"י האברבנאל: "והנה נתן טענות לזה, באמרו הרועים אשר לך לא הכלמנום ולא נפקד להם מאומה כל ימי היותם בכרמל, ר"ל שעם היות שאנשי הצבא מלומדי מלחמה ילעיגו מעובדי האדמה וישחקו מהרועים גם יגזלו מידם מה שיוכלו וכ"ש בהיותם בשדה וחוץ מהיישוב מקום הרשע, שבלי ספק אנשי המלחמה תמיד יגזלו מן האויבים או מהאוהבים מה שימצאו בשדה, עכ"ז לא כן ענין רועיך. כי לא הכלמנום בלעג ושחוק ולא נפקד מהם מאומה עם היותם בכרמל מקום מוכן לגזל". אמנם בהמשך דבריו אומר מהרי"א כי אף שמרו על הצאן מפני גורמים חיצוניים, אך האם זוהי דרכו של דוד? האם דוד צריך להתפאר בכך ולבקש טובה לעצמו על כך שלא גזל את שלא שלו? האם על כך מגיעה לו תשורה? האם נבל "חייב" לדוד על כך שדוד נהג על פי דין תורה ולא גזל ממנו?!

לשם השוואה יש לראות את דברי שמואל בסוף חייו: "הנני ענו בי נגד ה' ונגד משיחו את שור מי לקחתי וחמור מי לקחתי..." (שמ"א י"ב/ג'). אין הוא מבקש כאן טובה לעצמו אלא מנסה להראות שיש לו "עבר נקי". בכל זאת הגמרא בנדרים לח ע"א רואה לנכון להדגיש שלא לקח אפילו שלא בגזל: "אמר רבא גדול מה שנאמר בשמואל יותר משנאמר במשה, דאילו במשה רבינו כתיב לא חמור אחד מהם נשאתי דאפי' בשכר ואילו גבי שמואל אפי' ברצון לא שכרו דכתיב ויאמרו לא עשקתנו ולא רצותנו". על דברי הגמרא בנוגע למשה שלא ייתכן שהוא אומר שלא גזל אלא אפילו בשכר לא לקח, כותב רש"י ד"ה 'לאפוקי ממאן דשקל בלא אגרא': "... ומאי מעליותא היא דלא היה גזלן כ"ע נמי לאו גזלנין נינהו". ואם אצל שמואל ומשה, שאנו רואים שהם מנסים להראות עבר נקי מחטא, הגמרא רואה לנכון להסביר שלא ייתכן שהם מטהרים את עצמם מגזל, על אחת כמה וכמה אצל דוד שמבקש טובה על מעשיו. האם המנעות מגזל היא עילה לבקשת טובה?!

אם נאמר שמעשי דוד תמוהים, יש לתמוה אף על התנ"ך שאיננו מעביר ביקורת על מעשי דוד. אף למי שיסבור שאין מקור התנ"ך א-להי, כמו מאיר שלו, יקשה הדבר שאין כאן ואף לו טיפת ביקורת – לא מנתן הנביא ולא מגד הנביא ואף לא ממצפונו של דוד המשחק תפקיד מוכיח בכמה מקומות (בסיפור המערה בשמ"א כ"ד ובספירת העם בשמ"ב כ"ד). אף אם נאמר שאין כאן ביקורת מעשית מכיוון שלא היה כאן מעשה בסופו של דבר, היינו מצפים לביקורת סמויה כלשהי.

פרטי הסיפור עוד דורשים ברור – מה הקשר למות שמואל? כיצד הועילו מעשי אביגיל לבטל את רוע הגזרה? מדוע מת נבל? ועוד כיו"ב שאלות בהם ניגע במהלך הדיון בנושא.

נראה לי לומר שהבנת סיפור זה טעונה בקישורו לשני סיפורים אחרים בתנ"ך ולמהלך הדברים העולים מהפרקים בחציו השני של ספר שמ"א. הסיפור הראשון שעלינו לעיין בו הוא סיפור גדעון עם אנשי פנואל וסוכות. גדעון מגיע לאזור פנואל וסוכות ומבקש מאנשי העיר אוכל לאנשיו. אלו הם דבריו: "תנו נא ככרות לחם לעם אשר ברגלי כי עיפים הם ואנכי רודף אחרי זבח וצלמנע מלכי מדין". גדעון מעלה כאן בעצם שתי טענות. הטענה האחת היא – אנשיו עייפים. דבר ברור הוא כי אנשי גדעון עייפים מן המלחמה שהם עד עתה נלחמו. לא היתה זו מלחמה אישית ופרטית אלא מלחמה בצבא מדין, צבא שמפניו "עשו להם בני ישראל את המנהרות אשר בהרים ואת המערות ואת המצדות" (שופטים ו' ב'). כאן פונה גדעון ומבקש אוכל על צד הגמול. עבדנו קשה עד עכשיו, אנא עזרו לנו. הטענה השניה של גדעון היא – יש לנו עוד דרך לעשות, אנו עוד צריכים לכבוש את זבח וצלמנע. כאן הפניה היא על צד העזרה למאמץ, השתתפות במלחמה. בדבריהם של פנואל וסוכות "הכף זבח וצלמנע עתה בידך כי נתן לצבאך לחם" הם בעצם מבטלים את הישגיו של גדעון עד עתה ומפקפקים ביכולתו של גדעון מעתה ואילך. דבר זה הינו בגדר כפיות טובה וכן בגדר מרידה במלכות (או יותר נכון מרידה בשלטון, שהרי גדעון איננו בגדר מלך, למרות שאף יהושע לא היה מלך ודיני מלכות נהגו בו – דוקא ממנו נלמדים הלכות מורד במלכות שדינו מוות). אנשי סוכות ופנואל מתכחשים לסמכות גדעון, מתכחשים להישגיו ומתכחשים לצורך לתרום למאמץ הלאומי. דינם על כך מוות.

בסוכות, אנו רואים ששרי סוכות הם המדברים עם גדעון ועל כן הם הזוכים לעונש. זאת לעומת פנואל, שם דברו האנשים ועל כן גדעון הרג את אנשי העיר.

הסיפור השני אליו אנו צריכים לפנות הוא סיפור דוד ואנשי קעילה. אם בפרקנו דוד ואנשיו טוענים "הרועים אשר לך היו עמנו לא הכלמנום ולא נפקד להם מאומה כל ימי היותם בכרמל", אנו רואים בפרק כ"ג בדיוק את המצב עליו דוד מדבר – מצב בו דוד ואנשיו מגינים על אנשי העיר מפני פולשים. כאשר פלישתים באו לקעילה והתחילו לפגוע ביבול האסוף של אנשי העיר "והמה שסים את הגרנות", מיהרו דוד ואנשיו לעזרה. הם באו והיכו מכה גדולה בפלשתים והושיעו את אנשי העיר. זה היה מנהגו של דוד – להגן על תושבי האזור. דבר זה אנחנו רואים גם כאשר דוד כבר לא שוכן בעצמו בארץ יהודה – בפרק כ"ז, כאשר דוד נמצא בשדה פלשתים הוא מנהל פשיטות באזור יהודה, אך דוקא על העמים השכנים העוינים. בעוד דוד מספר לאכיש כי הוא פשט על נגב יהודה, נגב הירחמאלי ונגב הקני, הוא בעצם פשט על הגשורי הגזרי והעמלקי. את אופיו של העמלקי כאיום על האזור אנו פוגשים בפרק ל' כאשר דוד ואנשיו נפגעים ושוב יוצאים להנקם בעמלקים.

נראה לומר שכאשר דוד יושב במצודת מואב (שמ"א כ"ב/ד', וראה פירוש באטלס דעת מקרא) וגד הנביא מגיע אליו לומר לו "לא תשב במצודה לך ובאת לך ארץ יהודה" מתכוון גד שדוד לא ישאר מחוץ למפה הפוליטית אלא יתחיל לבסס את מעמדו כמלך כבר עכשיו. דבר זה, מטבע הדברים, צריך להתחיל בארץ יהודה. מכאן ואילך זהו בדיוק מה שדוד עושה. אמנם הוא ואנשיו עוד "בורחים מהחוק" ועל כן הם עוברים ממקום למקום, אך יש לתמוה האם אין זה גם כדי להראות נוכחות. כאשר צצה בעיה והאיום החיצוני איתו שאול היה אמור להתמודד עולה על עיר בארץ יהודה, ממהר דוד לעזרת העיר. הוא דואג לאנשיו. כאשר היתה עונת האסיף ועונה זו גררה עוינות ופשיטות לקעילה, הפשיטות גררו את דוד ואנשיו. בהמשך, דוד ואנשיו משתכללים ומגיעים למקום מבעוד מועד. כאשר הגיעה עונת הגזיזה, הם הופיעו מראש במקום המרעה ודאגו שלא יגיעו שום פשיטות ואיומים מבחוץ.

כאשר דוד ואנשיו פונים לנבל הכרמלי לבקש אוכל, הם עושים זאת כמו שגדעון ביקש מאנשי סוכות ופנואל. הם לא דורשים שכר אלא חסד המבוסס על הכרת הטוב ועל שותפות במאמץ להגן על ארץ יהודה. דוד ואנשיו ידעו שלנבל יש הרבה רכוש ועל כן אף הרבה אוכל. הם לא ביקשו בקשה יוצאת מגדר הרגיל, כמו שגדעון ואנשיו לא ביקשו בקשה מוגזמת. אילו היה עונה נבל תשובה הגיונית כגון 'אין לי כרגע מספיק אוכל' או כיו"ב, היה דוד מבין את הענין, אך נבל עונה באותה מטבע שענו אנשי סוכות ופנואל "מי דוד ומי בן ישי היום רבו העבדים המתפרצים איש מפני אדוניו. ולקחתי את לחמי ואת מימי ואת טבחתי אשר טבחתי לגזזי ונתתי לאנשים אשר לא ידעתי אי מזה המה". מעבר לכך שנבל מתכחש לטובה שעשה לו דוד עד עתה ועושה עצמו כאילו אין לו מושג על מה מדובר, הוא מבטא זלזול רב בדוד ובאנשיו. לאורך כל ספר שמואל אנו רואים שההתייחסות לאביו של אדם היא דוקא בצורה מזלזלת. שאול, בראותו את דוד חוזר מהכותו את גלית שואל "בן מי זה הנער" וכבר עמדו על כך חז"ל שהוא שאל על הייחוס המפוקפק. אף אם לא נלך בגישת חז"ל ניתן לראות את מאמציו הראשונים של שאול להחזיר את כבודו האבוד בכך שהוא מזלזל בנער שזה עתה גבר על הפלישתי. עוד בטרם ראינו זאת, פגשנו בשאול המתנבא ובשאלה "מה זה היה לבן קיש הגם שאול בנביאים" – שוב שאלה המראה זלזול והפחתה בערך האדם המדובר. אם כן, אין נבל כאן סתם קמצן וכפוי טובה המונע עזרה מדוד, אלא הוא מזלזל בכל מה שקיבל מדוד עד כה וכן מעביר מסר ברור של חוסר כבוד למי שכרגע שולט באזור.

מהו, אם כן ההבדל בין הסיפור כאן לבין סיפור אנשי קעילה, שאף הם על פי ה' היו מוכנים לעשות את אותו הדבר? ברגע ששמע דוד ששאול רוצה לרדת ולתפסו גילה לו הקב"ה (על פי בקשתו) שאנשי קעילה יתכחשו לטובה שדוד עשה להם ויסגירו אותו למלך. אף הם לא יכירו בשלטונו הממשמש ובא ולא יצדדו בו. מעבר לכך שאנשי קעילה לא עשו זאת בסופו של דבר אלא רק היו עושים זאת לו המצב היה מתפתח, מדוע שונה מהם נבל שעשה זאת בפועל? מדוע הזלזול שלו כעת גורר תגובה כה קשה ומיידית? נראה לומר כי התשובה נעוצה בפרק המופיע בין סיפור קעילה (פרק כ"ג) לבין סיפור נבל (פרק כ"ה), הלא הוא סיפור דוד ושאול במערה (פרק כ"ד). דבר אחד מאוד משמעותי קרה בין שני אירועים אלו. כאשר, אחרי ששאול מגלה שדוד יכול היה להרגו במערה, אנו נתקלים בעימות חזיתי בין השנים, אומר שאול "ועתה הנה ידעתי כי מלך תמלוך וקמה בידך ממלכת ישראל" (כ"ד כ). שאול, קבל עם ועדה, מודיע כי דוד הוא המלך העתידי. והוא עתיד למלוך על כל ישראל, משמע מכאן אולי שהוא כבר מולך על אזור יהודה. גם אם לא נבין כך את הדברים, לדוד יש הכרה אף משאול המלך. אם עד עתה דוד היה נרדף אולי בגדר מורד במלכות ועל כן מחובתם של הזיפים ושל אנשי קעילה לדווח לשאול על מעלליו של דוד, ודוקא בראותם אותו משליט את מרותו ומגן על האזור כשליט ומלך, עתה כאשר דוד מקבל הכרה אף משאול, אין הצדקה ליחס מזלזל. להפך, כל מעשי דוד עד כה מתפרשים מחדש כביסוס המלוכה וכדאגה לעמו. פרשנים רבים רואים בדברי נבל מרידה במלכות, ואין זה מובן אלא על רקע דברי שאול בפרק הקודם. אין ספק שדבריו אלו היו מפורסמים בכל העם.

כעת יש לחזור לפרק ולנסות להבין את מהלך האירועים. בתחילת הפרק אנו מתבשרים כי שמואל מת. הבשורה על מלוכת דוד התחילה ממשיחתו על ידי שמואל. היא קיבלה משנה תוקף מהכרזתו של שאול. כעת, אחרי ששמואל מת, דוד מרגיש עוד יותר את הצורך לעשות מעשה ולבסס את מלכותו. הוא יורד למדבר פארן, כנראה האזור בו היו רועים בעיקר את הצאן (ראה אברבנאל על הפסוק "ומעשהו בכרמל"). דוד הולך לעזור לרועי האזור מפני הפולשים הפוטנציאלים לזמן שכזה.

כאשר דוד פונה לנבל, הוא פונה כחבר וכדואג – הוא שואל בשלומו ומברך אותו. בקשתו מנומסת. נעריו מביעים את נאמנותם על ידי כך שמיד כשבאו מסרו את ההודעה ורק לאחר מכן טרחו לנוח. דוד שולח משלחת מכובדת כראוי לאדם ממשפחה מיוחסת ("והוא כלבי") ובעל עושר רב. תגובת נבל היא חסרת פרופורציה, מרדנית, כפוית טובה וחוצפנית, כפי שכבר הסברנו. כעת דינו של נבל כדין מורד במלכות – מוות. כעת עולה השאלה, מה עשו אנשי ביתו של נבל, שמצדיק את שבועת דוד להכחידם. נראה לומר שנבל לא היה בביתו אלא במקום "מעשהו" – בכרמל. האנשים שאיתו היו הרועים (ואשתו שכנראה באה לחגוג את המאורע). דוד לא נשבע להרוג את הנשים אלא כל "משתין בקיר" היינו הגברים. הגברים שבמסיבה זו היו הרועים בשדה שדוד ואנשיו הגנו עליהם. אם נבל היה במרומי טירתו סופר את כספו, הרועים לפחות היו צריכים להיות מודעים למעשי דוד. אם הם לא עשו דבר בנידון והרשו לנבל להתייחס כך לשליחי דוד, אף הם בגדר מורדים כפויי טובה. ואכן אנו רואים שלא כך הדבר, אחד מהנערים הוא זה שפונה לאביגיל שתתקן את המצב. הנערים אכן היו מודעים למעשי דוד, לשלטונו ולעזרתו הגדולה. הסיבה שהם פנו אל אביגיל היא כי נבל הוא אכן כפוי טובה, בן בליעל. הוא איש עשיר עם תוקף ואמירה באזור. כניעה לאדם אחר שמה אותו באפילה ומעמידה את מעמדו הרם והנישא בספק.

אנו רואים בדברי דוד את שאמרנו לעיל – דוד "מתלונן" על כפיות הטובה של נבל. אם דוד בא לאזור כדי שאנשים יכירו בו וירגישו שהוא מלכם, הוא פספס כאן את המטרה. נבל, לא רק שאיננו נותן לו אוכל אלא אף מזלזל בו: "אך לשקר שמרתי את כל אשר לזה במדבר ולא נפקד מכל אשר לו מאומה וישב לי רעה תחת טובה". בדברי אביגיל אנו רואים את התגובה כנגד כוונותיו של דוד. קודם כל, אביגיל רואה צורך לבסס את הדבר שאין כאן מרידה במלכות אלא סתם כפיות טובה של אדם בן בליעל. לא היו לנבל כוונות רעות כנגדם צריך דוד להלחם (למלך יש רשות, אך לא חובה, להרוג מורד במלכות), הוא סתם נבל. מעבר לכך, מבססת אביגיל את הרעיון שדוד הוא השולט באזור ושהוא דואג לעמי האזור. כנגד מה שנבל לא הכיר בדוד, מכירה בו אביגיל. היא מאשרת את העובדה שכולם יודעים שהוא עתיד להיות מלך "כי עשה יעשה ה' לאדני בית נאמן" ומעבר לכך היא מאששת את הידיעה שדוד כבר עכשיו נלחם בפולשים בגדר "מלחמות ה'" – כדי להגן על העם. אביגיל בעצם טוענת שאין סיבה שדוד יתאמץ עכשיו להרוג את נבל. על ידי כך ששלחה את הנערים מלפניה, היא הראתה לדוד שהנערים אכן מכירים בערכו. היא ממשיכה ומראה את נבל כאדם רע. היא מאחלת לו מוות, אך לא בידי דוד. בין אם היא יודעת שהקמצנות תהרוג אותו יום אחד ובין אם לאו, היא יודעת שהוא לא צריך למות כעת בידי דוד, אין זה דבר שישיג את מטרתו של דוד. להפך, אם הוא יהרוג את נבל מהסיבות הלא נכונות דבר זה רק יחשב לו לפוקה ולמכשול לב. זה יהיה דם חינם, כי אכן לא נבל, וודאי שלא אנשיו, מורדים במלכות. אביגיל מחזירה לדוד את כבודו וכבוד מלכותו האבודים ובכך מצילה את בית נבל.

בסופו של דבר נבל מת – לדעתי מקמצנות ומהתחושה שאשתו עשתה דבר בניגוד לדעתו. אם עד עתה הוא חשב שהוא בשליטה, כעת הוא גילה שאין הדבר כך.

לאחר מות נבל דוד שולח לקחת את אביגיל לו לאשה. אשה המכירה בערכו, אשה חכמה היא אשה שדוד צריך כעת כשהוא בונה את עצמו בכיוון מעלה.

תגובה מאת ספי פיקסלר