קוד: עצת יונדב בתנ"ך
סוג: מניעים1
מאת: אראל
אל:
אמנון, בנו של דוד המלך, התאהב בתמר. הוא כל-כך אהב אותה עד שנעשה
חולה. ידידו של אמנון, יונדב בן שמעה, הציע לאמנון שיבקש מהמלך שישלח את
תמר לחדרו, כדי שתכין לביבות לעיניו ותאכיל אותו, וכך יתרפא. אמנון עשה
כדבריו של יונדב, וכשהיה לבד עם תמר - אנס אותה.
הסיפור מעלה כמה שאלות:
א. תמר היתה אסורה לאמנון, כמו שכתוב (ויקרא יח 11): "
".
ערוות בת אשת אביך, מולדת אביך אחותך היא, לא תגלה ערוותה
ומה שתמר אמרה (פסוק 13) "
" – או שהיא
שיקרה מתוך פחד, או שהיא לא ידעה את החוק (היא לא ממוצא יהודי), או
שהיא חשבה שעם ישראל הוא כמו עמים אחרים – שבהם המלך הוא מעל החוק ויכול לשנות
אותו כרצונו.
דבר נא אל המלך כי לא ימנעני ממך
ב. יהונדב רצה לעזור לאמנון למלא את תאוותו ולאנוס את תמר, כמו שאכן עשה. יהונדב היה "
" - אבל חכם להרע (ע"פ רש"י?)
איש חכם מאד
א. ע"פ חז"ל, תמר היתה בתו של דוד, אך היא 'נוצרה' כשאימא שלה עוד היתה גויה (יפת-תואר), ולכן ע"פ ההלכה היא לא נחשבה לבתו ממש והיתה מותרת לאמנון. אבל אם אמנון היה לוקח אותה לאישה -- כולם היו רואים שהיא לא ממש בתו של דוד אלא בת של גויה לשעבר, והיו מזלזלים בה, ולכן היא לא הסכימה.
ב. לעצה של יהונדב היו שתי מטרות: להמחיש לדוד עד כמה אמנון אוהב את תמר (הוא ממש 'חולה' עליה - לא יכול לאכול בלעדיה), ולאפשר לאמנון להיות לבד עם תמר, באוירה 'רומנטית', כדי שיוכל לגלות לה את ליבו, ואז היא תשתכנע להתחתן איתו למרות שזה לא מכובד (ראו מלבי"ם).
א. בכלל לא כתוב שתמר היתה בתו של דוד -- רק שהיא היתה "אחות אבשלום". לכן היא בוודאי היתה מותרת לאמנון. לדעתי היא גם אהבה את אמנון ורצתה להתחתן איתו, אבל אמנון לא רצה להתחתן -- מאותה סיבה שחלק גדול מהגברים בימינו לא רוצים להתחתן: הוא לא רצה אחריות ומחוייבות למשפחה.
ב. המטרה של יהונדב היתה להראות לאמנון כמה זה נעים שיש לו אישה,
שמבשלת לו ומטפלת בו כשהוא חולה, וכמה טעים האוכל שהיא מכינה (לכן הוא
מדגיש בעצה: "
"). הוא קיווה שזה ישכנע את אמנון להתחתן ולהקים משפחה.
ועשתה לעיני את הבריה, למען אשר אראה, ואכלתי מידה
א.ב. זהירות! זה פירוש דמיוני. אם אתם בכל-זאת רוצים לקרוא אותו - ראו לחם=אישה.
לפי תשובות 2 - 4, יהונדב בן שמעה היה איש טוב, ולא סתם נאמר עליו שהוא היה "איש חכם מאד" – זהו כינוי עם משמעות חיובית. בדרך-כלל, כשרוצים להגיד על מישהו שהוא חכם-להרע קוראים לו "ערום", כמו "
" (בראשית ג1), או שאומרים בפירוש "
והנחש היה ערום מכל חית השדה...
חכם להרע
".