קוד: מנהיג נבחר בהסכמת העם בתנ"ך
סוג: כלל
מאת: הרב אליהו מאלי
אל:
כיצד צומח מנהיג? היאך יהפך אדם אלמוני למנהיג הציבור?
שאלה זו התעוררה כבר בימי קדם, אולם בימנו היא קשה שבעתיים. בימי קדם היו נביאים, שמינו מלכים. או שהדיבור האלוקי הופיע ישירות אל האדם ואמר לו קום והוצא את עמי ישראל מארץ מצרים. אך בזמן הזה שננעלו דלתי נבואה, כיצד יבחר מנהיג הציבור?
בימינו שיטת הפריימריס הולכת וכובשת לבבות. האזרח הפשוט נוטה לה חסד, מפני שבדרך זו, הוא הבוחר ישירות את המנהיג. המנהיג הנבחר, זוכה ישירות באמון הציבור ואינו עולה לשלטון על ידי מנגנון מפלגתי, המנותק מהבוחר.
חז"ל הדגישו את הערך של אמון הציבור ורצונו, במנהיג שעתיד להתמנות עליהם.
"אמר רבי יצחק: אין מעמידין פרנס על הצבור, אלא אם כן נמלכים בצבור, שנאמר שמות ל"ה ראו קרא ה' בשם בצלאל. אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: משה, הגון עליך בצלאל? אמר לו: רבונו של עולם, אם לפניך הגון - לפני לא כל שכן? אמר לו: אף על פי כן, לך אמור להם. הלך ואמר להם לישראל: הגון עליכם בצלאל? אמרו לו: אם לפני הקדוש ברוך הוא ולפניך הוא הגון - לפנינו לא כל שכן?
"
(בבלי ברכות נה.)
מצדם של ישראל, מתבלט אמון מוחלט בבחירה האלוקית ובבחירה של משה. אך רבונו של עולם מלמדנו, שיש להתחשב ברצון הציבור ובהסכמתו. לאחר הבחירה האלוקית, הקובע האחרון החותם את מינוי הפרנס, הוא הסכמת האומה.
שאלה זו עמדה במבחן מעשי אצל דוד. שמואל בא לבית לחם למשוח מלך מבני ישי. בעת שעמד לפניו דוד, אמר לו ה'
(שמואל א טז יב-יג): "קום משחהו כי זה הוא. ויקח שמואל את קרן השמן וימשח אתו בקרב אחיו
". נמצא אם כן שיש לדוד מינוי אלוקי, אך הסכמת האומה אין כאן. מה מעמדו של דוד עתה? היש לו דין מלך?
באותו פרק זמן מתעוררת השאלה בפן השני שלה. מה הדין של מנהיג, שיש לו הסכמה של הציבור, אך הקב"ה הסירו ממלוך?
לאחר ששאול לא מילא את הצו האלוקי למחות את זכר עמלק, בא אליו שמואל ואמר לו (שמואל א טו כו-כח):
"ויאמר שמואל אל שאול לא אשוב עמך, כי מאסתה את דבר ה’ וימאסך ה’ מהיות מלך על ישראל. ויאמר אליו שמואל קרע ה’ את ממלכות ישראל מעליך היום ונתנה לרעך הטוב ממך
".
אם כן מצד הקב"ה, אין שאול יותר מלך. אך בעיני העם עדיין הוא מלך! מה דינו? אולי זו המשמעות של בקשת שאול משמואל (שמואל א טו30): "ויאמר חטאתי. עתה כבדני נא נגד זקני עמי ונגד ישראל ושוב עמי והשתחויתי לה’ אלהיך
". נכון שה' מאס בי, אך זקני העם וכל ישראל עדיין מחשיבים אותי למלך, על כן כבדני מצד זה. שמואל מקבל טענה זו ושב עם שאול. "וישב שמואל אחרי שאול וישתחו שאול לה’".
אצל דוד המצב הפוך. מינוי למלך יש לו, אך הסכמת הציבור אין לו. מההתרחשויות בפרשת נבל הכרמלי נראה, שדוד התיחס לעצמו כאל מלך.
מסופר שם שדוד ואנשיו שמרו על צאנו של נבל במדבר. בעת הגז, שלח דוד עשרה נערים לקבל חלק מהרוחים של הגז, היות והם היו לרועי נבל, לחומה מכל צר ואויב במדבר. נבל העליב את דוד בקוראו לו עבד המתפרץ מלפני אדוניו, ושלח את נערי דוד ריקם.
תגובת דוד חריפה ביותר. הוא יוצא עם אנשיו להרוג את נבל.
הדבר תמוה. על עלבונות הורגים? זאת ועוד, במה שכנעה אביגיל את דוד לבטל את מחשבתו?
מפרשים חז"ל: "והיה היא רכבת על החמור וירדת בסתר ההר. בסתר ההר? מן ההר מיבעי ליה! אמר רבה בר שמואל: על עסקי דם הבא מן הסתרים. נטלה דם והראתה לו. אמר לה: וכי מראין דם בלילה? - אמרה לו: וכי דנין דיני נפשות בלילה? - אמר לה: מורד במלכות הוא, ולא צריך למידייניה. - אמרה לו: עדיין שאול קיים, ולא יצא טבעך בעולם. - אמר לה: "ברוך טעמך וברוכה את אשר כלתני היום הזה מבוא בדמים.””
(בבלי מגילה יד).
אביגיל נהגה בחכמה. היא מיהרה לפגוש את דוד לפני שהספיק לעשות מעשה. ושאלה אותו שאלה שלא היתה קשורה כלל לענין. דוד היה חכם בתורה על כן לקחה 'עד' שעמו בודקים דם נדה, ושאלה אותו האם זהו דם טהור או דם טמא. ההלכה היא שאין רואים מראות דמים בלילה. זה מה שהשיב לה דוד. היא קישרה דין זה להלכה נוספת, ואמרה לו, והרי אין דנים דיני נפשות בלילה! אם כן מדוע רוצה אתה להרוג את נבל?
דוד השיב לה שאין צורך לדון את נבל, כיון שהוא מורד במלכות. על זאת טענה כנגדו: עדיין אינך מלך! מפני ששאול קיים ולא יצא טבעך בעולם.
דוד בענותו הגדולה היה מסוגל לדון בדברים ללא פניות אישיות. כאשר ראה שהצדק עם אביגיל הודה ואמר לה: ברוכה את לה'.
על כל פנים אנו רואים, שדוד החשיב עצמו כמלך עד המפגש עם אביגיל. כך הבין גם תוספות: "הכא משמע שמורד במלכות ובעי למידייני' דדוד היה חושב עצמו מלך"
(סנהדרין לו.).
המשמעות הפשוטה של דברי אביגיל, "לא יצא טבעך בעולם", הכוונה לא התחלת להיות מלך בפועל. הרמב"ם מבאר זאת באופן מיוחד: "במה דברים אמורים, במלך שמטבעו יוצא באותןהארצות, שהרי הסכימו עליו בני אותה הארץ וסמכה דעתןשהוא אדוניהם והם לו עבדים. אבל אם אין מטבעו יוצא,הרי הוא כגזלן בעל זרוע וכמו חבורת ליסטים המזויינין, שאין דיניהן דין. וכן מלך זה וכל עבדיו כגזלן לכל דבר"
(רמב"ם, הלכות גזלה ואבדה ה יח).
לפי הרמב"ם "לא יצא טבעך בעולם", פירושו לא יצא מטבע שלך במדינה! יציאת המטבע והשימוש בו כהילך החוקי של המדינה, מעיד על קבלת בני המדינה את שלטונו של המלך שהטביע מטבע זה. זו היתה טענתה של אביגיל לדוד, והוא קיבל אותה.
יש להעיר שבימי קדם, היה נהוג שמלך שעלה לשלטון, פסל את השימוש במטבעות של המלך שקדם לו, והטביע מטבעות חדשים.
נמצא אם כן, שדעתה של אביגיל נפסקה להלכה. על פי זה אפשר להבין מדוע נמשח דוד שלוש פעמים. פעם ראשונה על ידי שמואל, פעם שניה על ידי אנשי יהודה, כשקיבלוהו למלך עליהם (שמואל ב ב ד), ופעם שלישית כשמשחוהו כל ישראל למלך עליהם (שמואל ב ה ג).
מהו אם כן, הערך של המשיחה בשמן, של הנביא?
מבאר ה"אבני נזר"
(יו"ד שי"ב סק' יב): "משיחת הנביא, מטילה חיוב על ישראל להמליך עליהם את המלך שנמשח, ואיסור להמליך מלך אחר". כדברי האבני נזר משתמע גם מדברי תוספות. הם שואלים מדוע נענש אבנר על כך שהמליך את איש בושת, הרי מדרשת הפסוקים יוצא שהוא צדק בהמליכו את איש בושת? משיב תוספות:
"אף על גב דדרשינן ומלכים ממך יצאו זה שאול ואיש בושת, מ"מ היה יכול להתקיים במקום אחר. ולא היה לו לשהות מלכות בית דוד שנמשח כבר על פי נביא"
(תוספות סנהדרין דף כ/א). כלומר העובדה ששמואל משח את דוד, מחייבת את אבנר לפעול לטובת המלכת דוד. אף על פי שראוי לאיש בושת למלוך!
הסכמת האומה נדרשת לא רק להמלכת מלך או למינוי פרנס, אלא גם למינוי דתי, כגון מינוי כהן גדול. כך משתמע מדעת תוספות. בגמרא נאמר
(בבלי זבחים קא:): "דאר"א א"ר חנינא: לא נתכהן פינחס עד שהרגו לזמרי, דכתיב: "והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם". רב אשי אמר: עד ששם שלום בין השבטים".
בשעה שבנו בני גד וראובן מזבח ורצו ישראל לעלות עליהם למלחמה, בא פינחס ובירר, שכוונתם היתה לשם שמים. ובכך השלים בינם לשאר שבטי ישראל. אומר תוספות, אף על פי שהקב"ה הבטיח לפנחס כהונה לאחר שהרג את זמרי בן סלוא נשיא שמעון, "...אבל שמא לא נתרצו לו כל ישראל באותה שעה, מפני שהרג נשיא שבט. עד ששם שלום בין השבטים בימי יהושע. ואז נתרצו לו והלבישוהו [ומשחוהו] וחנכוהו בחביתין" [שם].
הרי לנו שאף למינוי כהן גדול צריך הסכמה של העם.