קוד: איך מוכיחים מנהיג בתנ"ך
סוג: מניעים2
מאת: הרב אליהו מאלי
אל:
לאור האמור לעיל נשאלת השאלה, האם יש להתעלם מליקוים וחסרונות, חולשות וחוסר אמת שביריב, למען השכן שלום בעם ישראל?
במחלוקת שפרצה בין ירבעם לשלמה נבחנה שאלה זו.
"וזה הדבר אשר הרים יד במלך, [= מרד בו] שלמה בנה את המלוא, [רחבה לחניית עולי רגלים -רד"ק] סגר את פרץ עיר דוד אביו (רד"ק על מלכים א' י"א כז. ורש"י ומלבי"ם פירשו בניני מלכותו). אמר לו: [ירבעם לשלמה] דוד אביך פרץ פרצות בחומה כדי שיעלו ישראל לרגל, ואתה גדרת אותם כדי לעשות אנגריא [ ארמון מגורים] לבת פרעה? "
ירבעם לא שותק ומוכיח את שלמה. האם טוב עשה?
אמר רבי יוחנן: "מפני מה זכה ירבעם למלכות - מפני שהוכיח את שלמה. ומפני מה נענש - מפני שהוכיחו ברבים." (סנהדרין קא:).
מותר להוכיח, ואפילו חובה להוכיח. בזכות זה זכה ירבעם למלכותו. אולם האופן בו מוכיחים, הוא הקובע. יש לעשות זאת ביחידות, על מנת שלא לבייש את המלך ברבים.
לא רק במלך אמורים הדברים, אלא בכל אחד מישראל. כותב הרמב"ם: "לפיכך צריך אדם להזהר שלא לבייש חבירו ברבים בין קטן בין גדול". (רמב"ם הלכות דעות ו ח).
בספר דברי הימים מסופר על מלחמה בין אביה מלך יהודה לבין ירבעם בן נבט. במלחמה זו ניצח אביה. לפני תחילת המערכה נושא אביה נאום ואומר (דברי הימים ב יג 4-8): "שמעוני ירבעם וכל ישראל: הלא לכם לדעת כי ה’ אלהי ישראל נתן ממלכה לדויד על ישראל לעולם, לו ולבניו ברית מלח: ויקם ירבעם בן נבט עבד שלמה בן דויד, וימרד על אדניו... ועתה אתם אמרים להתחזק לפני ממלכת ה' ביד בני דויד, ואתם המון רב ועמכם עגלי זהב אשר עשה לכם ירבעם לאלהים: "
כל דבריו של אביה אמת. הוא ועמו צדיקים היו יותר מירבעם. הם גם ניצחו באתה מערכה, למרות שירבעם עשה איגוף בעת שאביה נאם, התקיף והפתיע אותו מאחור.
אולם בסוף הפרק נאמר: "ולא עצר כח ירבעם עוד בימי אביה ונגפהו יי' וימות". פשט הפסוק מוסב על ירבעם. אולם חז"ל אומרים אחרת: "אמר ר' שמואל את סבור שהוא ירבעם, אינו אלא אביה. ולמה ניגף? רבי יוחנן אמר: על שחישד [=בייש] את ירבעם ברבים. הה"ד ואתם המון רב ועמכם עגלי הזהב אשר עשה לכם ירבעם לאלהים". (ירושלמי יבמות טז ג).
העוון של אביה, שבייש ברבים את ירבעם היה כה גדול, עד שלא הועילו לאביה צדקתו מעשיו הטובים וכל עבודת ה' שדאג לקיומה במקדש. ה' נגפו והמיתו.
נשוב ונבחן את התנהגותו של דוד בפן זה. פעמים דיבר דוד אל שאול ברבים, ופעם אחת בנוכחות שריו בלבד.
בתחילת דרכו, כאשר התנדב דוד להילחם בגלית, אומר דוד לשאול (שמואל א יז32): "אל יפל לב אדם עליו עבדך ילך ונלחם עם הפלשתי הזה".
כל השרים שומעים. כולם יודעים שיש כאן חולשה גדולה של המלך. דוד היה יכול לדבר ישירות ולאמר אל יפול ליבך עליך! במקום זאת הוא נוקט לשון נסתר, "לב אדם עליו". באופן זה הדברים יכולים להתפרש גם כלפי דוד עצמו. כביכול אומר דוד: אין לאדם לפחד ועל כן מוכן אני לנסות.
כאשר אומר לו שאול: "לא תוכל ללכת אל הפלשתי הזה להלחם עמו כי נער אתה והוא איש מלחמה מנעריו", משיב דוד הצלחתי בעבר לגבור על חיות טרף, אף הפלישתי יהיה כאחד מהם. למרות שדוד בטוח ביכולתו לנצח, מוסיף הוא בסוף דבריו ביטוי שמקטין את עצמו באזני שאול.
"ד' אשר הצלני מיד הארי ומיד הדב הוא יצילני מיד הפלשתי הזה". אין כאן התרברבות ביכולת הלחימה של דוד. אלא לשון ענוה התולה את הכל בד'. לא מוזכרת או נרמזת ביקורת על שאול ודרכו. יש כאן רק אמירה חיובית, "הנני שלחני". על כן, "ויאמר שאול אל דוד לך וד' יהיה עמך".
לאחר המפגש במערה הוא אומר (שמואל א כד9-11): "למה תשמע את דברי אדם לאמר: הנה דוד מבקש רעתך. הנה היום הזה ראו עיניך את אשר נתנך ה’ היום בידי במערה, ואמר להרגך ותחס עליך. ואמר לא אשלח ידי באדני, כי משיח ה’ הוא. ואבי ראה גם ראה את כנף מעילך בידי, כי בכרתי את כנף מעילך ולא הרגתיך, דע וראה כי אין בידי רעה ופשע...".
אין שום האשמה אישית כלפי שאול! למרות ששאול הוא האשם הישיר, בכל המצב הנורא אליו נקלע דוד. "למה תשמע את דברי אדם", כביכול יש אדם אחר האשם בכך.
הפניה אל שאול נעשית מתוך כבוד רב! "ואבי ראה גם ראה". לשון זו מבטאת כבוד וחשיבות. כפי שמצאנו אצל אלישע, שאמר על אליהו: "אבי אבי רכב ישראל ופרשיו". ובהמשך, "משיח ה' הוא". יחד עם זאת, מנסה דוד להראות באופן מוכח, שאין בו אשם, ושאול טועה ברודפו אחריו.
את עצמו מציג דוד כבלתי חשוב (פסוק 14): "אחרי מי יצא מלך ישראל, אחרי מי אתה רדף? אחרי כלב מת אחרי פרעש אחד".
אין הוא מאיים ואף לא מבטיח סוף רע לשאול. משליך הוא את הדין לדיין אמת (פסוק 15): "והיה ה’ לדיין ושפט ביני ובינך".
גם בפעם השניה, לאחר שהתגנב למחנה שאול ולקח את חניתו, ניכרים אותם מאפינים, באופן התבטאותו של דוד (שמואל א כו): "ויאמר למה זה אדני רדף אחרי עבדו? כי מה עשיתי ומה בידי רעה? ועתה ישמע נא אדני המלך את דברי עבדו". פעמים באותו משפט אומר דוד: "אדוני", "עבדו". דבר המבטא ענוה וכבוד רב כלפי שאול. בהמשך דבריו מקטין דוד את עצמו עוד יותר (פסוק 20): "כי יצא מלך ישראל לבקש את פרעש אחד,כאשר ירדף הקרא בהרים".
אין דוד אומר זאת מהפה ולחוץ, זהו יחסו האמיתי אל שאול, כך הוא מרגיש.
ודברים היוצאים מן הלב, נכנסים אל הלב (פסוק 21): "ויאמר שאול חטאתי, שוב בני דוד כי לא ארע לך עוד. תחת אשר יקרה נפשי בעיניך היום הזה. הנה הסכלתי ואשגה הרבה מאד".