קוד: יוזמה וגבורה אצל שאול ואצל דוד בתנ"ך
סוג: הבדלים2
מאת: הרב אליהו מאלי
אל:
כבר עמדנו בהרחבה על האופן שבו עלה שאול למלכות [ לעיל פרק יב]. התכונה המתבלטת שם היא: שאול נדחף על ידי שמואל, למלכות. גם לאחר שנמשח על ידי שמואל אין הוא פועל לתפישת המלכות. אופי עליתו של שאול למלכות הוא פאסיבי.
גם מהלכיו הבאים של שאול הם יותר תגובות להתרחשויות ולא מהלכים מתוכננים ויזומים. אין הצבת יעדים ומטרות, ואין יזמה להשגתם במלחמה, אלא הופעה חיוורת יותר של העוז המלכותי הפועל רק לפרקים ולא במלוא העצמה.
המלחמה היחידה היזומה היא המלחמה נגד הפלישתים במכמש (שמואל א יג). מלחמה זו אמנם נפתחת על ידי שאול, אך היוזם הוא יונתן. יונתן מכה את נציב פלישתים. יונתן הוא שפותח במיתקפת יחיד נגד כל מחנה פלישתים.
יהונתן מתנהג כדוד, דומה הוא לו בתכונותיו ובאופיו. ביהונתן אנו מוצאים אותה מסירות נפש, אותו אומץ, ואותה אצילות כמו אצל דוד. הוא נחן באותה גאוה לאומית, ובאותה קינאה לכבוד ה', כמו דוד. אהבתו לחבירו נפלאה היא מאהבת עצמו. האהבה שביניהם צומחת מאליה (שמואל א יח1): "ונפש יהונתן נקשרה בנפש דוד ויאהבו יהונתן כנפשו
".
במערכה זו לא היתה הכרעה. שאול אומנם ניצח במערכה על גב ההר, הדף את חדירת הפלשתים, אך לא רדף אחריהם, ולא הכניעם סופית (שמואל א יד46): "ויעל שאול מאחרי פלשתים, ופלישתים הלכו למקומם
".
בסיכום מלחמותיו של שאול נאמר (שמואל א יד47-48): "ושאול לכד המלוכה על ישראל וילחם סביב בכל איביו במואב ובבני עמון ובאדום ובמלכי צובה ובפלשתים ובכל אשר יפנה ירשיע. ויעש חיל ויך את עמלק ויצל את ישראל מיד שוסהו
". לכאורה נראה ששאול פתח במיתקפה כללית יזומה, נגד כל אויבי ישראל. נלחם והצליח להושיע את ישראל.
אולם הבטוי "ירשיע" תמוה הוא. וכי מלחמות ישראל הן רשעות?
רד"ק פירש: "יחריב ויבלבל
", כלומר היה מחריב ומבלבל את האויבים.
מהר"י קרא פירש: "מחייב ומכלה
".
אולם הרלב"ג הופך את משמעות המילה. "ירשיע" אינה מתארת את מעשה שאול באויבים, אלא מתארת את מעשה האויבים בישראל. שאול היה נלחם בכל אויב שפנה והרשיע לישראל: "רצונו לומר, שהוא היה נלחם בכל אשר יפנה, שיעשה לו חמס (שירשיע נגד ישראל), וזהו אומרו בסוף: "ויצל את ישראל מיד שוסהו". כי לא היה נלחם בהם, אם לא מפני היותם שוסים את ישראל ומרשיעים כנגדם
".
פעם נוספת מתבלטת תכונת מלכותו של שאול: שאול רק מתגונן ומציל את ישראל מאויביו (מיסדי מדינת ישראל, קראו לצבא ישראל בשם: "צבא הגנה לישראל". עובדה זו מעוררת באופן אסוציאטיבי השואה בין מלכות שאול שהיא מלכות המכינה לקראת מלכות דוד, לבין המלכות שהתחדשה בזמננו, שאף היא הכנה למלכות הנצח של משיח בן דוד).
אין הוא יוזם מהלך לשחרור הארץ מעול פלשתים. הוא גם אינו מתעורר מעצמו למחות את עמלק. למרות ששתי מלחמות אלו הן מצות עשה בתורה: "אין המלך נלחם תחלה אלא מלחמת מצוה, ואי זו היא מלחמת מצוה זו מלחמת שבעה עממים, [= מלחמה לכיבוש ארץ ישראל] ומלחמת עמלק, ועזרת ישראל מיד צר שבא עליהם
"
(רמב"ם הלכות מלכים ה א).
שאול פועל מתוך דחף ביטחוני קיומי ולא מתוך רצון להגשים יעוד וחזון נבואי. שאול בונה את יסודות מלכות ישראל, אך איננו שואף להשלים את תפקידה ויעודה.
גם מלחמת עמלק איננה נפתחת ביזמת שאול. שמואל בא אל שאול ואומר (שמואל א טו1-3): "אתי שלח ה’ למשחך למלך על עמו על ישראל ועתה שמע לקול דברי ה’. כה אמר ה’ צבאות פקדתי את אשר עשה עמלק לישראל אשר שם לו בדרך בעלתו ממצרים: עתה לך והכיתה את עמלק והחרמתם את כל אשר לו ולא תחמל עליו והמתה מאיש עד אשה מעלל ועד יונק משור ועד שה מגמל ועד חמור
".
אחת השאלות הנוקבות ביותר היא: מה קרה לשאול ולגבורי ישראל מול גלית? היכן הוא יהונתן, האומר לנושא כליו "כי אין מעצור לה' להושיע ברב או במעט
"? האם נגד גלית יש מעצור לה' להושיע?
כל הפרקים הקודמים מספרים על גבורתו של שאול ונצחונותיו על כל אויביו. גם הפלישתים ספגו מפלות במלחמתם עם שאול. אך במלחמה זו קורה השבר. שאול מתייצב מול הפלישתים הנאספים למלחמה. ובצער אנו רואים כיצד גלית מחרף ומגדף ודבריו זוכים לשתיקה של מורך לב מצד שאול. עמידה ללא מעש, המחכה לרגע בו יתקוף האויב.
מדוע לא תקף שאול כבמלחמות הקודמות? היינו מצפים שתוך כדי דיבוריו של גלית, יחלק שאול את מחנהו, יעשה איגוף מאחור, ויתקוף את מחנה פלישתים מפנים ומאחור! השאלה מחריפה שבעתיים על פי דברי חז"ל האומרים ששאול כבר גבר בעבר על גלית: "...במערכה היה [שאול] ושמע שנשבו הלוחות, והלך וחטפן מיד גלית ובא
"
(מדרש שמואל ב יא א).
על מנת להשיב על כך, עלינו לשים לב לשוני, שבין מלחמה זו לקודמותיה.
גלית פונה לשאול ואומר (שמואל א יז8-9): "למה תצאו לערוך מלחמה? הלוא אנכי הפלשתי ואתם עבדים לשאול ברו לכם איש וירד אלי: אם יוכל להלחם אתי והכני והיינו לכם לעבדים ואם אני אוכל לו והכיתיו והייתם לנו לעבדים ועבדתם אתנו
".
הצעתו של גלית היא: הבה נפסיק את שפיכות הדמים. הבה ניישב את הסכסוך הארוך שבינינו בדרך תרבותית אחת ולתמיד. הצעתו היא כעין הבה נעשה תחרות להורדת ידיים. מי שיצליח לכופף את ידו של חבירו יהיה המנצח.
יש לשים לב, גם אם ננצח אומר גלית, לא נהרוג אתכם! ישראל ישארו במקומם וימשיכו לעבוד את אדמתם, וכך גם הפלישתים. השאלה היא רק מי יהיה השולט בארץ! [הריבון!] זאת ועוד, ההצעה הוגנת. אם תנצחו נהיה אנחנו לכם לעבדים. הביטוי עבדים משמעותו במקרא נשלטים ומעלי מיסים! (ראה למשל: ספר בראשית פרק מז יט: "למה נמות לעיניך גם אנחנו גם אדמתנו קנה אתנו ואת אדמתנו בלחם ונהיה אנחנו ואדמתנו עבדים לפרעה". ספר שמואל א פרק ח יז: "צאנכם יעשר ואתם תהיו לו לעבדים. ספר שמואל ב פרק ח ב: "ותהי מואב לדוד לעבדים נשאי מנחה". ספר שמואל ב פרק ח "ותהי ארם לדוד לעבדיםנושאי מנחה". ספר מלכים א פרק יב ו: "ויועץ המלך רחבעם את הזקנים אשר היו עמדים את פני שלמה אביו בהיתו חי לאמר איך אתם נועצים להשיב את העם הזה דבר. וידבר אליו לאמר אם היום תהיה עבד לעם הזה ועבדתם ועניתם ודברת אליהם דברים טובים והיו לך עבדים כל הימים".)
כל זמן ששאול וגבוריו מותקפים, הם משיבים מלחמה שערה בחרוף נפש ומנצחים. אולם היות וכל הצידוק המוסרי הפנימי למלחמה הוא: "ויצל את ישראל מיד שוסהו
", כאשר אין האויב תוקף, כאשר הוא מדבר על שלום ללא מלחמות, נשברת הגבורה. הרצון להילחם נחלש, והמורך משתלט. מפחדים מכל חייל נוסף הנופל ל"חינם"! מתעוררות שאלות. אם יש הסדר בינינו לבין הפלישתים, האם זה כל כך משנה מי הוא השולט בשטח? האם בשביל כבוד עם ישראל כדאי למסור את הנפש?
כאשר נושבת רוח כזו, אין גם אחד שמוכן להתנדב למאבק נגד גלית! נסיונות שכנוע מהסוג של (פסוק 25) "והיה האיש אשר יכנו יעשרנו המלך עשר גדול ואת בתו יתן לו ואת בית אביו יעשה חפשי בישראל
" שהציע שאול אינם מועילים.
דוד הוא היחידי שאינו מוכן לשאת חרפה זו בהבלגה. הוא מתנדב להיות האיש שיתקיף את גלית.
מחשבתו של דוד נתונה בספירה אחרת.
גלית מציין שאף לוחם מישראל איננו מעז לעמוד כנגדו וזוהי חרפה לישראל (פסוק 10): "ויאמר הפלשתי אני חרפתי את מערכות ישראל היום הזה: תנו לי איש ונלחמה יחד
".
אנשי ישראל אף הם אומרים (פסוק 25): "ויאמר איש ישראל הראיתם האיש העלה הזה כי לחרף את ישראל עלה
".
אך דוד אומר (פסוק 26): "כי מי הפלשתי הערל הזה כי חרף מערכות אלהים חיים?
".
גם בדברו אל שאול אומר דוד (פסוק 36): "גם את הארי גם הדוב הכה עבדך והיה הפלשתי הערל הזה כאחד מהם כי חרף מערכת אלהים חיים
".
ההתיחסות של שאול ולוחמיו למאבק שבין ישראל לפלישתים היא, כאל מאבק קיומי שבין עמים שכנים. יש מערכות ישראל כשם שיש מערכות פלישתים. זו התיחסות לאומית טבעית ותו לא.
ההתיחסות של דוד היא: שצבא ישראל הוא מערכות ה'. המלחמה היא מלחמת ה' ויעודיה הם היעודים שהציב ה' בתורה.
(הבדל דומה אנו מוצאים בהתיחסות למלחמה לכיבוש הארץ, בין משה לבין בני גד ובני ראובן [במדבר פרק לב]. הם אומרים: "אנחנו נחלץ חושים לפני ישראל", ואלו משה אומר להם: "אם תעשו את הדבר הזה, אם תחלצו לפני ה' למלחמה...".)
דוד חש בכל נפשו, את חילול ה' הנורא שיש כאן, ולא רק את הביזיון הלאומי. דוד יודע שמאבק הפלישתים נגד ישראל אינו מאבק לאומי בלבד (תהלים ב2): "יתיצבו מלכי ארץ ורוזנים נוסדו יחד על ה' ועל משיחו
".
במלכותו של שאול, מלכות השעה, המאבק מיועד לשמור על הקיום, על כן אפשר להיענות להצעה הפלישתית. אולם אם המאבק עומד על דבר ה', הרי נאמר: "לא תכרות להם ברית ולא תחונם
". ודאי שאין להעלות על הדעת אפשרות של "והיינו לכם לעבדים
". התנאים מפורשים הם: הגויים צריכים לקבל על עצמם שבע מצוות בני נוח. הם צריכים לקבל על עצמם עבדות ותשלום מסים. כל זמן שלא מתקימים תנאים אלו, מצווים אנו להילחם בהם במלחמת מצווה
(רמב"ם הלכות מלכים פרק ו הלכה א).
מכוח הכרה זו ניגש דוד למלחמה נגד גלית. בדבריו לגלית הוא דוחה לחלוטין את האפשרויות שמעלה גלית! (פסוק 46): "היום הזה יסגרך ד' בידי והכיתך והסרתי את ראשך מעליך ונתתי פגר מחנה פלשתים היום הזה לעוף השמים ולחית הארץ וידעו כל הארץ כי יש אלהים לישראל
".
דוד באופיו הוא אדם שאינו משלים עם כשלונות וחולשות. דוד יוזם מהלכים, על מנת לשנות את המצב ולתקנו.
במפגשו עם שאול הוא מספר לו על אירוע שקרה לו בהיותו רועה. מאירוע זה ניתן ללמוד על כל מהלכיו של דוד, בבחינת פרט המלמד על הכלל כולו (שמואל א יז34-35): "ויאמר דוד אל שאול רעה היה עבדך לאביו בצאן ובא הארי ואת הדוב ונשא שה מהעדר.ויצאתי אחריו והכתיו והצלתי מפיו ויקם עלי והחזקתי בזקנו והכתיו והמיתיו
".
רועה רגיל היה אומר נואש מהשה, ובודאי לא היה יוצא לרדוף אחרי הארי ולהשיגו. לא כן דוד. הוא אינו משלים עם המצב. הוא רודף משיג, ומוציא מהארי את בלעו.
אין זה אירוע של גבורה חד פעמית, זו שיטה! "ובא הארי ואת הדוב
". מספר פעמים ניסו חיות טרף להרע לצאנו של דוד, הוא קם כנגדן ונצחן.
ומרעיית הצאן לרעיית עם ישראל.
דוד הוא היוזם את הקרב נגד גלית ומנצח בו. קרב זה מאפין את כל מלחמותיו של דוד: "ר' אבא בר כהנא אמר י"ג מלחמות עשה דוד. ורבנן אמרי י"ח. ולא פליגי, מי שאומר י"ג, לצרכיהן של ישראל. ומי שאומר י"ח, חמש לצורך עצמו, י"ג לצורכיהן של ישראל
".
(ויקרא רבה (וילנא) פרשה א ד"ה ד רבי אבין).
במלחמות אלו כבש דוד את כל גבולות ארץ ישראל. מסוריא ולבנון, ועד נחל מצרים. דוד השלים בכך את מצוות כיבוש הארץ.
גם נגד עמלק יוזם דוד מלחמה (מלכים א יא15-16): "ויהי בהיות דוד את אדום בעלות יואב שר הצבא לקבר את החללים ויך כל זכר באדום. כי ששת חדשים ישב שם יואב וכל ישראל עד הכרית כל זכר באדום
".
אומרים חז"ל: "כי אתא לקמיה דדוד, אמר ליה: מאי טעמא עבדת הכי? אמר ליה, דכתיב: תמחה את זָכר עמלק. אמר ליה: והא אנן זֵכר קרינן! א"ל: אנא זָכר אקריון. אזל שייליה לרביה, אמר ליה: היאך אקריתן? אמר ליה: זכר. שקל ספסירא למיקטליה, אמר ליה: אמאי? א"ל, דכתיב: +ירמיהו מ"ח+ ארור עושה מלאכת ה' רמיה. א"ל: שבקיה לההוא גברא דליקום בארור! א"ל, כתיב: +ירמיהו מ"ח+ וארור מונע חרבו מדם! איכא דאמרי: קטליה, ואיכא דאמרי: לא קטליה
".
(בבא בתרא כא א).
דוד שלח את יואב להכרית את עמלק. יואב חזר לדוד ואמר לו שהרג את כל הזכרים. דוד שאל אותו ומדוע השארת את הנקבות? ויואב אמר לו כך לימדני המלמד, "זָכר עמלק". מכל מקום רואים אנו שדוד אינו מחכה להוראה מיוחדת של נביא על מנת לצאת ולהילחם נגד עמלק, אלא יוזם את המלחמה בעצמו.
גם בתחום הקודש והמקדש יוזם דוד.
זמן רב המתין הארון ללא דורש בקרית יערים. מזמן שחזר מהפלישתים, לאחר שנשבה בידם במלחמה באבן העזר. מעשהו הראשון של דוד לאחר המלכתו על ישראל הוא העלאת הארון מקרית יערים לירושלים. (שמואל ב ו 1-2): "ויסף עוד דוד את כל בחור בישראל שלשים אלף: ויקם וילך דוד וכל העם אשר אתו מבעלי יהודה להעלות משם את ארון האלהים אשר נקרא שם שם ה’ צבאות ישב הכרבים עליו
".
כל זמן שדוד היה נרדף, לא היה ביכולתו לשנות את המצב. אולם ברגע שהוא עולה לשלטון, מיד הוא פונה לכל סביבותיו ואומר (דברי הימים א פרק יג א-ה): "ויועץ דויד עם שרי האלפים והמאות לכל נגיד: ויאמר דויד לכל קהל ישראל אם עליכם טוב ומן ה’ אלהינו נפרצה נשלחה על אחינו הנשארים בכל ארצות ישראל ועמהם הכהנים והלוים בערי מגרשיהם ויקבצו אלינו: ונסבה את ארון אלהינו אלינו כי לא דרשנהו בימי שאול: ויאמרו כל הקהל לעשות כן כי ישר הדבר בעיני כל העם: ויקהל דויד את כל ישראל מן שיחור מצרים ועד לבוא חמת להביא את ארון האלהים מקרית יערים
".
אולי על מצב זה, שהארון עומד בבדידותו בקרית יערים, ואין איש בא לפקדו, נאמר המזמור הידוע (תהלים צה): "לכו נרננה לה’ נריעה לצור ישענו:
נקדמה פניו בתודה בזמרות נריע לו:
באו נשתחוה ונכרעה נברכה לפני ה’ עשנו:
כי הוא אלהינו ואנחנו עם מרעיתו וצאן ידו היום אם בקלו תשמעו:
אל תקשו לבבכם כמריבה כיום מסה במדבר:
"
האמירה "אל תקשו לבבכם", באה אולי כתוצאה מאי ההקשבה של העם לקריאת דוד, לבא ולפקוד את ארון ה'!
ברגע שדוד מרגיש שהוקל לחץ האויבים מישראל, מיד הוא פונה להגשים חלום ישן, שלא מש מדעתו אפילו לרגע (תהלים קלב): "שיר המעלות זכור ה’ לדוד את כל ענותו: אשר נשבע לה’ נדר לאביר יעקב: אם אבא באהל ביתי אם אעלה על ערש יצועי: אם אתן שנת לעיני לעפעפי תנומה: עד אמצא מקום לה’ משכנות לאביר יעקב:
"
אף כאן דוד אינו מחכה לנביא שיעורר אותו לבנות את בית המקדש, הוא היוזם. הוא פונה לנתן, מבקש ממנו רשות להתחיל בבנין, ומקבל אותה. אמנם עוד באותו לילה מתערב הקב"ה ודוחה את בנית המקדש לזמן שלמה. אך מתברר שבאותו לילה הספיק דוד לבנות חלק מיסודות בית המקדש עד שה' עצרו!
"בשעה שכרה דוד שיתין, קפא תהומא ובעא למשטפא עלמא. אמר דוד: מי איכא דידע אי שרי למכתב שם אחספא, ונשדיה בתהומא ומנח? ליכא דקאמר ליה מידי. אמר דוד: כל דידע למימר ואינו אומר יחנק בגרונו. נשא אחיתופל קל וחומר בעצמו: ומה לעשות שלום בין איש לאשתו אמרה תורה שמי שנכתב בקדושה ימחה על המים, לעשות שלום לכל העולם כולו על אחת כמה וכמה! אמר ליה שרי. כתב שם אחספא ושדי לתהומא, ונחית תהומא שיתסר אלפי גרמידי. כי חזי דנחית טובא, אמר כמה דמידלי טפי מירטב עלמא. אמר חמש עשרה מעלות ואסקיה חמיסר אלפי גרמידי ואוקמיה באלפי גרמידי
".
(בבלי סוכה נג.).
"בעי רבי אמי נעקרה האבן ועמד במקומה מהו מאי קא מיבעיא ליה כי קדיש דוד רצפה עליונה קדיש או דילמא עד לארעית דתהומא קדיש ותיבעי ליה כל העזרה כולה לעולם פשיטא ליה דעד ארעית דתהומא קדיש והכי קמיבעיא ליה דרך שירות בכך או אין דרך שירות בכך תיקו:
"
(בבלי זבחים כד.)
"הואיל ורצפה מקדשת - לעמוד לשרת שהרי דוד קידשה בשתי תודות ובשיר של פגעים כדאמרינן לקמן בשמעתין כי קדיש דוד כו':
כי קדיש דוד - שהיה מקדש אותה בשתי תודות ובשיר של פגעים כדתנן במס' שבועות (דף יד טו):
"
(רש"י בבלי זבחים כד.).
"ויהי בלילה ההוא ויהי דבר ה' אל נתן. ר' חנינא בר פפא ור' סימון,
רב חנינא אמר אמר הקב"ה לנתן הנביא נתן האיש הזה שאני משלחך אצלו מהיר הוא במלאכתו. קודם עד שלא ישכור פועלים לך ואמור לו לא אתה תבנה לי בית שלא יהא לו עלי תרעומת,
ר' סימון אמר אמר הקב"ה לנתן הנביא האיש שאני משלחך אצלו נדרן הוא קדם עד שלא ידור לך ואמר לו לא את תבנה לי בית קדם עד שלא יהיה לו בושה מסנהדרין:
"
(ילקוט שמעוני שמואל ב - פרק ז - המשך רמז קמג).
לסיכום ניתן לאמר: מלכות שאול עסוקה בעיקר בבנין יסודות הממלכה ובביסוסה מבחינה ביטחונית וקיומית. בעוד שמלכות דוד חותרת להשגת היעדים של עם ישראל ולהשלמתם.