קוד: ביאור:במדבר כו55 בתנ"ך
סוג: דיון1
מאת: אראל
אל:
במדבר כו53: "לָאֵלֶּה תֵּחָלֵק הָאָרֶץ בְּנַחֲלָה, בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת
"
שמות ו8: "וְהֵבֵאֶתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב, וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה, אֲנִי ה'
"
אלה שתי קבוצות שונות: בספר שמות מדובר על דור "יוצאי מצרים", אותו דור שמת במדבר במהלך 40 שנות הנדודים; ובספר במדבר מדובר על הדור הבא, דור "באי הארץ".
אם כך, למי נתחלקה הארץ - ל"יוצאי מצרים" או ל"באי הארץ"? מובן שבסופו של דבר באי הארץ קיבלו את הארץ, אבל אם הארץ נתחלקה ליוצאי מצרים, אז באי הארץ רק יורשים אותם. כך למשל, אם שני אנשים יצאו ממצרים, לראשון היה בן אחד ולשני היו עשרה בנים, אז בחלוקה ל"יוצאי מצרים" הבן האחד היה מקבל נחלה אחת ועשרת הבנים היו מקבלים ביחד נחלה אחת, בעוד שבחלוקה ל"באי הארץ" הבן האחד היה מקבל נחלה אחת ועשרת הבנים היו מקבלים עשר נחלות.
לכאורה מדובר בשאלה שאין לה כל משמעות מעשית, הרי מה שהיה היה; אבל חז"ל כנראה ייחסו לשאלה זו חשיבות רבה:
1. חכמי ארץ ישראל, במדרש רבה, פירשו שהארץ נתחלקה לדור
באי הארץ, כפשט הפסוק בספר במדבר. הם הסבירו שה' מלכתחילה לא קבע שיש לחלק את הארץ ליוצאי מצרים, כי ידע שהם עתידים לחטוא במדבר: "לאלה תחלק הארץ - ומי הן? לעומדים בערבות מואב. והלא ליוצאי מצרים נתחלק הארץ, דכתיב (שמות ו, ח): "ונתתי אותה לכם מורשה" - מפני מה לא חלקה להן? - לפי שצפוי לפני הקב"ה שסוף עתידין משפחות לכלות מהן, ומי הן? אלו שכתובות למעלן (שם, טו) "ובני שמעון ימואל וימין ואהד ויכין וצחר ושאול בן הכנענית", הרי ו'; כשאתה קורא (במדבר כו, יב): "לנמואל משפחת הנמואלי", אין שם [אלא] אחד! וכן בבנימין (בראשית מו, כא): "שמות ובני בנימין בלע ובכר וגו'" הרי י', וכשבא אתה למנותן (במדבר שם, לח): "לבלע משפחת הבלעי וגו'"
חסרו ה' מן הבנים, הרי ששה משפחות [נהרגו] על הזנות בעצת בלעם אין שאינה עושה את
שלה. לכך אמר הקדוש ברוך הוא: מה אני מחלק את הארץ לבני אדם העתידים למות?!
כיון שבאו לערבות מואב ועמדו על בוריים, אמר לו הקב"ה
לאלה לחלק הארץ
"
(במדבר רבה כא ח).
2. לעומת זאת, חכמי התלמוד הבבלי פירשו שהארץ נתחלקה לדור
יוצאי מצרים. הסוגיה מתחילה במחלוקת בין שלושה תנאים:
"רבי יאשיה אומר: ליוצאי
מצרים נתחלקה הארץ, שנאמר
לשמות מטות אבותם ינחלו; אלא מה אני מקיים לאלה תחלק הארץ בנחלה? - לאלה – כאלה:
להוציא את הטפלים.
"
(בבלי בבא בתרא קיז א). כל הפירושים הללו קשים:
רבי יונתן אומר: לבאי הארץ נתחלקה הארץ, שנאמר 'לאלה תחלק הארץ בנחלה'; אלא מה אני מקיים 'לשמות מטות אבותם ינחלו'? - משונה נחלה זו מכל נחלות שבעולם: שכל נחלות שבעולם חיין יורשין מתים, וכאן מתים יורשין חיין.
רבי שמעון בן אלעזר אומר: לאלו ולאלו נתחלקה הארץ, כדי לקיים שני מקראות הללו; הא כיצד? היה מיוצאי מצרים - נוטל חלקו עם יוצאי מצרים; היה מבאי הארץ - נוטל חלקו עם באי הארץ; מכאן ומכאן - נוטל חלקו מכאן ומכאן
אַךְ בְּגוֹרָל יֵחָלֵק אֶת הָאָרֶץ, לִשְׁמוֹת מַטּוֹת אֲבֹתָם יִנְחָלוּ", כלומר, הארץ לא חולקה לפי השמות של הנספרים בפרק זה, אלא לפי השמות של אבותם - הדור שיצא ממצרים; אולם, לפי זה היה ראוי לכתוב "לשמות אבותם". על-פי הפשט, הביטוי מטות אבותם משמעו, שהחלוקה בוצעה לפי שבטים ובתי-אב, כך שכל שבט וכל בית-אב יקבל נחלות סמוכות. כך שאלו גם בהמשך הסוגיה בתלמוד, "
מאי משמע דהאי לשמות מטות אבותם ביוצאי מצרים כתיב? דלמא לשבטים קאמר לה? - דכתיב ונתתי אותה לכם מורשה אני ה' - ירושה היא לכם מאבותיכם; וליוצאי מצרים קאמר להו"; הסוגיה מביאה את הפסוק מספר שמות שהזכרנו למעלה, אך כפי שאמרו חכמי מדרש רבה, הפסוק המאוחר יותר הוא הקובע.
בהמשך הסוגיה מובאות שלוש ראיות לכך שהארץ חולקה ליוצאי מצרים, אולם כל הראיות דחוקות ואינן מחייבות:
אמר ליה רב פפא לאביי: בשלמא למאן דאמר ליוצאי מצרים נתחלקה הארץ - היינו דכתיב לרב תרבה נחלתו ולמעט תמעיט נחלתו, אלא למאן דאמר לבאי הארץ - מאי לרב תרבו נחלתו?
(למי שהיה רב ביציאת מצרים, כדכתיב בתריה: 'לשמות מטות אבותם ינחלו' אף על פי שעכשיו נתמעט בכניסתן לארץ - תרבה נחלתו, ולאותו שהיה מעט ביציאת מצרים - תמעיט גם עתה נחלתו, אף על פי שנתרבה!)
קשיא".
ואמר ליה רב פפא לאביי: בשלמא למאן דאמר 'ליוצאי מצרים' - היינו דקא צווחן בנות צלפחד; אלא למאן דאמר 'לבאי הארץ' - אמאי צווחן? הא ליתיה [הוא איננו] דלשקול!? אלא לחזרה וליטול בנכסי חפר".
בשלמא למאן דאמר ליוצאי מצרים - היינו דקא צווחן בני יוסף, דכתיב (יהושע יז יד) וידברו בני יוסף [את יהושע לאמר מדוע נתתה לי נחלה גורל אחד וחבל אחד ואני עם רב עד אשר עד כה ברכני ה’] אלא למאן דאמר 'לבאי הארץ' - מאי קא צווחי? כולהו שקול? - משום טפלים, דהוו נפישי להו".
3. בהמשך הסוגיה מובאת דעה נוספת - שהארץ חולקה לדור הרבה יותר קדום - דור בני יעקב: כל שבט
משבטי ישראל קיבל חלק שווה בארץ, ורק בתוך השבט חולקו הנחלות לפי מספר באי
הארץ: "איבעיא להו: ארץ ישראל: לשבטים איפלוג? או דלמא לקרקף גברי איפלוג? תא שמע:
[על פי הגורל תחלק נחלתו] בין רב למעט (שיקח כל שבט ושבט מה שיתן לו
הגורל, בין שהיה מגיע לו חלק מרובה, כגון שבט שיש בו אנשים מעט, בין שהיה
לו חלק מועט, כגון שיש לו אנשים הרבה: דכיון דכל השבטים לוקחין בשוה: שבט
הקטן כשבט הגדול - נמצאו חלקי בני שבט הקטן מרובה מחלק שבט בני הגדול; ואי
לקרקף גברי - מאי בין 'רב' 'למעט'? והלא נטלו כולן בשוה). ועוד תניא: עתידה ארץ ישראל שתתחלק לשלשה עשר שבטים; שבתחלה לא נתחלקה אלא
לשנים עשר שבטים... קתני מיהת שבתחלה לא נתחלקה אלא לשנים עשר שבטים, שמע מינה לשבטים איפלוג!
שמע מינה
"
(בבלי בבא בתרא קכב.). דעה זו מסתמכת על
במדבר כו56: "עַל פִּי הַגּוֹרָל תֵּחָלֵק נַחֲלָתוֹ, בֵּין רַב לִמְעָט
", ממנו עולה ששבט מרובה באוכלוסין קיבל נחלה זהה לשבט מועט באוכולוסין.
נראה, שמאחורי השאלה: למי נתחלקה הארץ? עומדת שאלה עקרונית יותר: מה הם תנאי הזכאות לקבלת חלק בארץ? לתשובות השונות על שאלה זו יכולה להיות משמעות מעשית גם בימינו:
1. על-פי הדעה ש"לבאי הארץ נתחלקה הארץ", תנאי הזכאות הם פשוטים - כל מי שהשתתף במלחמה על כיבוש הארץ, זכאי לקבל חלק בארץ. ובימינו, ראוי לחלק קרקעות ליוצאי צבא (ראו גם
חלוקת קרקעות ליוצאי צבא).
2. על-פי הדעה ש"ליוצאי מצרים נתחלקה הארץ", כל אדם שיצא מגלות מצרים, והלך אחרי ה' אל המדבר, עשה מאמץ כל-כך גדול, שמגיע לו לקבל נחלה בארץ - גם אם כלל לא היה ראוי להגיע לארץ. ובימינו, ראוי לחלק קרקעות לכל יהודי שיוצא מהגלות ועולה לארץ, בלי תלות בשירות צבאי.
3. ועל-פי הדעה ש"לשבטים נתחלקה הארץ", כל אחד מבני יעקב - מדור אבות האומה - זכאי לקבל חלק בארץ. ובימינו?
רש"י פירש כרבי יונתן - שהארץ חולקה לבאי הארץ, אבל הוחזרה ליוצאי מצרים: "לאלה תחלק הארץ -
ולא לפחותים מבן עשרים, אע"פ שבאו לכלל עשרים בטרם חלוק הארץ... לא נטלו חלק בארץ אלא אלו שש מאות אלף ואלף, ואם היה לאחד
מהם ששה בנים - לא נטלו אלא חלק אביהם לבדו...
לשמות מטות אבותם -
אלו יוצאי מצרים, שינה הכתוב נחלה זו מכל הנחלות שבתורה, שכל הנחלות החיים
יורשים את המתים, וכאן מתים יורשים את החיים. כיצד? שני אחים מיוצאי מצרים
שהיו להם בנים בבאי הארץ, לזה אחד ולזה שלשה, האחד נטל חלק אחד והשלשה נטלו
שלשה, שנאמר לאלה תחלק הארץ; חזרה נחלתן אצל אבי אביהן וחלקו הכל בשוה, וזהו
שנאמר
לשמות מטות אבותם ינחלו, שאחר שנטלו הבנים חלקוה לפי האבות שיצאו
ממצרים (ואלו מתחלה חלקוה למנין יוצאי מצרים, לא היו נוטלין אלו הד' אלא שני
חלקים, עכשיו נטלו ד' חלקים)
"
(רש"י).
את הראיה שמביאים בגמרא לכך שהארץ חולקה לשבטים, "על פי הגורל תחלק נחלתו בין רב למעט ", הסביר רש"י באופן אחר: "ואע"פ שלא היו החלקים שוים, שהרי הכל לפי רבוי השבט חלקו החלקים, לא עשו אלא
על-ידי גורל, והגורל היה על-פי רוח הקודש, כמו שמפורש (בב"ב דף קיח): אלעזר הכהן
היה מלובש באורים ותומים, ואומר ברוח הקודש: אם שבט פלוני עולה - תחום פלוני עולה
עמו, והשבטים היו כתובים בי"ב פתקין, וי"ב גבולים בי"ב פתקין, ובללום בקלפי,
והנשיא מכניס ידו בתוכו, ונוטל שני פתקין, עולה בידו פתק של שם שבטו ופתק של
גבול המפורש לו, והגורל עצמו היה צווח ואומר 'אני הגורל עליתי לגבול פלוני
לשבט פלוני', שנאמר
על פי הגורל
"
(רש"י).
ומדרש רבותינו בכתוב הזה אינו כן, אלא אמר בספרי (פנחס כו ג) לרב תרבה נחלתו - הרי שיצאו עמו עשרה בנים ממצרים, ובכניסתן לארץ נמצאו חמשה וכו', וכן בגמרא מפורש שאין משמעותו אצל חכמים לחלק בין שבט לשבט כלל, כמו שאמרו (ב"ב קיז) בשלמא למ"ד ליוצאי מצרים היינו דכתיב לרב תרבה נחלתו וגו', ועוד שכבר כתבתי בסדר ויחי יעקב (בראשית מח ו) כי בגמרא בפרק יש נוחלין (שם קכב) העלו בפירוש שלא נתחלקה לקרקפתא דגברי אלא לשבטים נתחלקה שנים עשר חלקים שוים עשו ממנה ונטל כל השבט החלק שיצא לו הגורל עליו וזהו מה שצוחו בני יוסף שאמרו (יהושע יז יד) מדוע נתת לי נחלה גורל אחד וחבל אחד ואני עם רב ולא הוסיף להם יהושע כלום אבל אמר לו (שם טו) עלה לך היערה ובראת לך שם בארץ הפרזי והרפאים כי אץ לך הר אפרים לומר שיכבשו להם מן הארץ שלא נכבשה להם וירחיבו בה את גבולם
וזהו שאמר (פסוקים נה נו) לשמות מטות אבותם ינחלו בין
רב למעט שיקחו כל המטות בשוה בין שהוא מרובה באוכלוסין או ממועט בהם ויהיה
פירוש " לרב תרבו נחלתו " לאנשי השבט עצמו.
או כפי מדרשו שנתחלקה ליוצאי מצרים הרי שיצאו עמו עשרה
ממצרים ובכניסתן לארץ נמצאו חמשה קורא אני עליו לרב תרבו כלומר שאם מתו
אותן עשרה שהיו בני עשרים שנה ביציאתן ממצרים ונולדו להם חמשה בנים במדבר
או שהיו טפלים ונעשו בני עשרים קורא אני עליו לרב תרבה כלומר לרב ביציאת
מצרים תרבו אע"פ שהוא עכשיו מועט הרי שיצאו עמו חמשה ובכניסתן לארץ נמצאו
עשרה קורא אני עליו למעט תמעיט כדאיתא בספרי אבל ראיתי בספרי שם דקתני לפי
פקודיו מגיד שלא נתחלקה הארץ אלא לכל שבט ושבט לפי מה שהוא כן הוא אומר
וידברו בני יוסף את יהושע לאמר מדוע נתת לי נחלה גורל אחד וחבל אחד ואני עם
רב אשר עד כה ברכני ה' מהו אומר ויאמר אליהם יהושע אם עם רב אתה עלה לך
היערה ובראת לך שם בארץ הפרזי והרפאים כי אץ לך הר אפרים זהו לשון הברייתא
הזאת ונראה ממנה שנתחלקה הארץ לגולגלותם כדברי הרב אבל לפי הגמרא משבשתא
היא ועוד שאם כן מה יצעקו בני יוסף והלא נתן להם לפי מנינם המרובה כשאר כל
השבטים ולפי דעתי יש בברייתא הזו קצור והוא ממה שאמרו בגמרא (ב"ב קיח)
דמשום טפלים דנפישו להו צוחו בני יוסף וביאור הענין כי בני יוסף כשני שבטים
נטלו בני אפרים חלק אחד ובני מנשה חלק אחד כי כן כתוב (יהושע יד ד) ואין
אחד מהם שמרובה באוכלוסים יותר משאר השבטים אבל בשאר השבטים מרובים מהם כי
שבט יהודה ויששכר וזבולון ודן מרובים מהם ולמה יצוחו הם והמרובים ישתקו וכל
שכן אם נתחלקה הארץ ליוצאי מצרים כפי מדרשו שהיו במנין הראשון בני יהודה
מרובין משני השבטים האלה יחדיו אבל היו צועקים מפני הטפלים שהיו בני מנשה
במנין יציאת מצרים שלשים ושנים אלף ונתרבו במנין השני במדבר לשנים וחמשים
אלף ואין בכל השבטים שנתרבה כל כך והיו כמו כן מרבים בנים עד שנתחלקה הארץ
וגם בני אפרים כן ולא היו הטפלים ההם נוטלים כלום ולכך צעקו ושומע אין להם
כי כן המשפט שלא יטלו אלא בני עשרים ולכך אמרה הברייתא לפי פקודיו שהיו מבן
עשרים שנה מלמד שלא נתחלקה הארץ אלא לכל שבט ושבט לפי מה שהוא בשעת המנין
שלא יתנו כלום לטפלים ואפילו גדלו והגיעו לעשרים בשעה שחלקו והכתוב שאמר
מדוע נתתה לי נחלה גורל אחד וחבל אחד ואני עם רב לדברי הכל אי אפשר שישאר
בנגלה מפשוטו כי אם חלק להם הארץ לגלגלותם כדברי רש"י הנה לקחו דים וכמו
שהם עם רב לקחו חלק רב ואם לשבטים אי אפשר שלא נתן להם יהושע חלק בכורתם
שלא היה עובר על צואת יעקב וגם הקב"ה צוה בתורה לשבטי אפרים ומנשה ועוד
כתוב מפורש כי שני גורלות נתן להם דכתיב (יהושע טז ה ח) ויהי גבול בני
אפרים למשפחותם זאת נחלת מטה בני אפרים למשפחותם ובני מנשה (שם יז א ז)
ויהי הגורל למטה מנשה ויהי גבול מנשה ככל הנאמר בשאר השבטים אבל אמרם "גורל
אחד וחבל אחד" לומר כל מה שנתת לשנינו ראוי לאחד בגורלו והזכירו זה הלשון
לפי שיהושע הפיל תחלה גורל אחד לשניהם שנאמר (שם טז א ג) ויצא הגורל לבני
יוסף מירדן ירחו וגו' עד והיו תוצאותיו ימה ושם נאמר (בפסוק ד) וינחלו בני
יוסף מנשה ואפרים כלומר שנחלו שניהם בגורל הזה ואח"כ חלק אותו הגורל בין
שניהם בגורל כמו שאמר שם ויהי גבול בני אפרים וגו' וכתיב ויהי הגורל למטה
מנשה וגו' על כן אמרו הנה הגורל האחד הראשון ראוי לכל אחד משנינו כי עם רב
אנחנו ומדוע חלקת אותו אחרי כן לשני חלקים והיתה הטענה מפני הטפלים שנתרבו
בהן על דרך הגמרא ולפי דרך הפשט נראה לי כי הצווחה הזאת היתה של בני מנשה
אלא שבאו לפניו שני השבטים יחד וכן ויגשו בני יהודה אל יהושע בגלגל ויאמר
אליו כלב בן יפונה (שם יד ו) הדין לאחד וכל השבט יתרעם עמו והיתה הטענה
לבני מנשה מפני שאין בכל השבטים מי שהשאיר ערים רבות וגדולות לכנעני כאשר
השאיר מנשה שלשת הנפת (שם יז יא) תלתא פלכין וראיה לדבר כי לאחר שכתוב (שם
פסוק יב) ולא יכלו בני מנשה להוריש את הערים האלה שם כתיב (בפסוק יד)
וידברו בני יוסף כי מתחלה לא נתרעמו עד שעשו עמם מלחמה ולא יכלו להם ויתכן
שזה טעם גורל אחד וחבל אחד אמרו מפני שהפלת לשנינו תחלה גורל אחד נפל חבלנו
יחד ואירע חלק שנינו במקום הזה הקשה ואלו עשית לנו שני גורלות כנהוג בכל
שני שבטים היה יוצא במקום אחר שהוא נוח לכבוש ואמר להם יהושע שאם יעלו ביער
הפרזי והרפאים יבררו להם שם כל מה שירצו וירחיבו גבולם וחזרו הם ובארו
דבריהם ואמרו גם ההר לא יספיק לנו כי רכב ברזל בכל הכנעני שנתת לנו בארץ
העמק ואז אמר להם יהושע כי לא יתן להם בהר גורל אחד אבל יהיה להם ההר כולו
והיער הגדול ששם ויבררו להם ממנו כל צרכם ויהיה להם כל תוצאות גבולי ההר
ויורישו משם הכנעני כי רכב ברזל לו והוא חזק ואין שאר השבטים חפצים בו אבל
הם שני האחים שהם עם רב וכח גדול להם הם יעזרו זה את זה והם יורישוהו וסוף
דבר שלא שמע אליהם ולא הוסיף להם כלום כי כן הדין והנה הצורך הרחיב דברינו
בענין הזה ועוד כתבנוהו בראיות בפרשת ויחי יעקב והכלל כי הדין שהעלו בגמרא
הוא אמת ובו ראוי לפרש המקראות והנה פירוש הפרשה לאלה הנזכרים למשפחות תחלק
הארץ במספר שמות שיתנו לכל זכר לגולגלותם חלקו לרב תרבו נחלתו שיחלקו ארץ
ראובן לארבעת חלקים למשפחת החנוכי המרובה על דרך משל נרבה נחלתו ולמשפחת
הפלואי המועטת נמעיט כי איש לפי פקודי המשפחה יותן נחלתו ותטול כל המשפחה
במקום אחד ומן הטעם הזה מנאם כאן למשפחות ולפיכך הזכירו חכמים (ת"כ בהר
פרשה א ב) חלקו למשפחות ולא חלקו לבתי אבות ואין כל אחד ואחד מכיר את שלו
וכו'
".
אך בגורל יחלק את הארץ - לשבטי ישראל, ולשמות מטות אבתם - שהם שנים עשר מטות - ינחלו אותם, וחזר ואמר על פי הגורל תחלק נחלתו של מטה בין רב למעט כי גם בין המשפחות יטילו גורל, ויהיה חלק החנוכי ברוח ובמקום אשר יעלה לו הגורל, וחלק הפלואי באותו מקום אשר יעלה לו הגורל, אך נרבה לרב ונמעיט למועט במשפחות, וזהו שנאמר בסדר אלה מסעי (להלן לג נד) והתנחלתם את הארץ בגורל למשפחתיכם לרב תרבו את נחלתו ולמעט תמעיט את נחלתו אל אשר יצא לו שמה הגורל לו יהיה למטות אבתיכם תתנחלו, הנה באר שתהיה הנחלה למשפחות בגורל אל הרוח אשר יפול לו הגורל שם נרבה לרב ונמעיט למעט במשפחות ואמר שתהיה למטות אבותם כלומר שתים עשרה מטות ומה שכתב רש"י לשמות מטות אבותם אלו יוצאי מצרים אינו נכון שאין "מטות" רק שבטי ישראל שנים עשר כענין שכתוב (להלן לו ט) ולא תסוב נחלה ממטה למטה אחר כי איש בנחלתו ידבקו מטות בני ישראל וכן אלף למטה לכל מטות ישראל (להלן לא ד) וכן במרגלים (לעיל יג ב-טו) וכן בכל מקום ושם שבט ומטה אחד הוא אבל מה שאמרו בגמרא (ב"ב קיז) רבי יאשיה אומר ליוצאי מצרים נתחלקה הארץ שנאמר לשמות מטות אבותם ינחלו מדרש מרבוי הכתוב שהיה די שיאמר אך בגורל יחלק הארץ לשמות המטות וכיון שהזכיר " אבותם ינחלו " דרשו שהאבות והם הנזכרים במצרים אלה ראשי בית אבותם (שמות ו יד) הם נוחלים את הארץ ומהם תבא לאלה אשר תחלק להם" (רמב"ן)