קוד: ביאור:בראשית כב2 בתנ"ך
סוג: מניעים1
מאת: אראל
אל:
פרשת עקידת יצחק (בראשית כב) נחשבת לניסיון הקשה ביותר של אברהם אבינו. היא משמשת עד היום כסמל לניסיון קשה ביותר. חז"ל אומרים, שעם ישראל "נהנה" ממעשה זה של אברהם אבינו בכל הדורות (רש"י כותב, שישראל אוכלים מתן שכרה עד היום).
אבל כשחושבים על כך ביתר עיון נשאלת השאלה: מה כל-כך מיוחד בעקידת יצחק?
כמה תשובות:
כדי להבין את העניין יש להקדים ולהבין מי היה אברהם אבינו ומה חידש בתפיסתו.
בימיו של אברהם אבינו שלטה עבודת האלילים בעולם. בני האדם האמינו שיש בעולם אלילים וכוחות רבים ויש לרצות אותם ולתת להם את סיפוקם. סיפוקם של אלילים אלו התבטא גם במעשים אכזריים של התעללות האדם בעצמו ובאחרים.
באותו זמן מתגלה הקב"ה לאברהם אבינו בצורתו האמיתית, ואברהם אבינו מביא לעולם בשורה חדשה: יש א-ל אחד בעולם, וכל מטרתו של הא-ל היא להיטיב לאדם. אין הקב"ה רוצה שהאדם יקריב את עצמו ואת הסובבים אותו, ואין רצונו של הקב"ה שהאדם יזיק לעצמו או לסובבים אותו, כל עניינו של הקב"ה להיטיב לאדם. כל ימיו של אברהם אבינו עוברים עליו בהפצת רעיון זה.
ואז בא הניסיון הגדול - הקב"ה מורה לאברהם אבינו לעשות את הדבר ההפוך והמנוגד לכל מה שהקב"ה הורה לו עד עתה, המנוגד לכל מה שאברהם אבינו הפיץ עד עתה בעולם. הקב"ה מורה לאברהם אבינו להקריב את בנו.
למרות כל הסתירות עומד אברהם אבינו בניסיון, מתוך אמונה שלמה בחוסר יכולתו של האדם להבין את האלוקים.
אמונה זו, אומרים חז"ל, "ניתנה בירושה" לזרעו הנבחר של אברהם אבינו. הכוח שיש בכל יהודי להקריב את נפשו על אמונתו והיותו יהודי ניתנה לנו בירושה מאותו ניסיון שאברהם אבינו עמד בו. לצערנו, כל ההיסטוריה של עמנו נתונה בהוכחות אין ספור לכוח זה (מסעי הצלב, האינקוויזציה בספרד וכו').
מעלתו של אברהם אבינו עליו השלום מתבטאת במה שנאמר לו: "כי עתה ידעתי כי ירא א-לקים אתה ולא חשכת את בנך את יחידך
ממני"
. כלומר, לאחר שנאמר לאברהם: "אל תשלח ידך אל הנער"
וכו', הרי שאברהם היה צריך לשמוח מאוד שאינו צריך להעלות את יצחק, בנו יחידו, לעולה.
אלא שאברהם היה במעלה עליונה כל כך, שגם את הציווי
אל תשלח ידך
קיים אברהם לא מתוך שמחה יתירה על בנו, אלא רק מחמת ציווי השם יתברך. כלומר, מה שקיים
ולא חשכת
, אינו מחמת עצמו, אלא
ממני
.
פירוש אחר באותו כיוון: אברהם ידע מה גודל מסירות הנפש הדרושה להעלות את בנו יחידו לעולה, ולכאורה היה צריך להצטער שעניין זה נחסך ממנו. אבל באמת אברהם קיים את הציווי
אל תשלח ידך
באותה שמחה של מצווה, כאילו היה הולך להעלותו לעולה. וכנ"ל זהו פירוש
ולא חשכת...
ממני
.
ובאמת, לכן כתוב
עתה ידעתי
. שלפני כן, אפשר היה לומר, שלאברהם אבינו עליו השלום יש פניות שונות בעבודת השם יתברך. או שמצד אחד שהוא מצטער על בנו למרות ציווי השם יתברך, או שהוא מחפש דווקא עניינים נעלים של מסירות נפש וכדומה. בא אברהם, והוכיח שכל מטרתו היא רק לעשות רצון קונו בשלימות, וזו מעלתו.
ויה"ר שיהיה מגן אברהם בעזרנו.
ה' ציווה על אברהם: "קח... את יצחק... והעלהו שם
ל
עולה על אחד ההרים אשר אומר אליך".
הפירוש המקובל הוא, שהכוונה היא "קח את יצחק ותקריב אותו", אבל זה לא פירוש מדויק ע"פ לשון התנ"ך.
ישנם עוד ארבעה מקומות בתנ"ך שבהם נזכר שלוקחים מישהו ומקריבים אותו, ובכולם הנוסח הוא
העלה... עולה
(בלי האות ל'). למשל: בדבריו של יפתח:
אשר ייצא מדלתי ביתי לקראתי... והעליתיהו עולה
. לפי זה, הביטוי
לעולה
הוא תיאור-תכלית, והמשמעות המילולית של הציווי היא "קח את יצחק והעלהו על אחד ההרים, כדי להקריב עולה". ה' לא אמר בפירוש לאברהם את מי (או את מה) להקריב כקרבן עולה: ייתכן, שהכוונה ליצחק עצמו, אבל ייתכן שהכוונה לקרבן אחר, ששניהם (אברהם ויצחק) יקריבו ביחד.
[גם רש"י פירש את ציווי ה' באופן דומה -- "העלהו ולא הקריבהו"].
ה' לא אמר לאברהם מי יהיה הקרבן, ולכן הוא לא לקח שום קרבן אתו. כשיצחק שאל אותו:
ואיה השה לעולה?
אברהם ענה לו:
א-להים יראה לו השה לעולה, בני
, כלומר: 'אני לא יודע; א-להים יבחר לו את השה כשנגיע למקום'.
[ע' פירוש רש"י לפסוק -- "א-להים יראה לו השה לעולה, ואם אין שה -- לעולה בני"].
כשאברהם הגיע להר וראה שאין שה, אין שום חיה שאפשר להקריב כעולה, הוא הגיע למסקנה שהכוונה הייתה ליצחק, ולכן התחיל לעקוד אותו. אבל ברגע האחרון ה' אמר לו שלא ייגע בו, והראה לו שיש איל.
לפי זה, הניסיון שאברהם עמד בו היה גדול במיוחד, כי הוא היה במצב של ספק -- שלושה ימים הוא לא ידע מה ה' רוצה ממנו, ולאחר מכן היה מוכן להקריב את בנו למרות שה' לא ציווה עליו בפירוש -- רק משום שהגיע למסקנה שזהו רצון ה'.
4. וייתכן גם, שהניסיון של אברהם לא היה להקריב את יצחק, אלא להיפך - להימנע מהקרבת יצחק לאחר שכבר הגיע להר (ראו האם אברהם עמד בניסיון?).