קוד: ביאור:בראשית כב12 בתנ"ך
סוג: דיון1
מאת: אראל
אל:
בראשית כב1: "וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, וְהָאֱלֹהִים
נִסָּה אֶת אַבְרָהָם...
"
ה' ניסה את אברהם בכך שאמר לו להעלות את בנו לעולה, ואברהם אכן עשה כדבר ה' וכמעט שחט את בנו.
האם, בכך שציית לדבר ה', אברהם עמד בניסיון? או שמא היה עליו לסרב?
לכאורה התשובה ברורה - אברהם עמד בניסיון, שהרי ה' בעצמו אמר לו,
בראשית כב12: "וַיֹּאמֶר 'אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר, וְאַל תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָּה, כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ מִמֶּנִּי
", ואף בירך אותו,
בראשית כב16-17: "וַיֹּאמֶר: 'בִּי נִשְׁבַּעְתִּי, נְאֻם ה', כִּי יַעַן אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה, וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידֶךָ, כִּי ברך אברכך, והרבה ארבה אֶת זרעך ככוכבי השמים וכחול אֲשֶׁר על שפת הים, וירש זרעך אֶת שער איביו
". מטרת הניסיון היתה לבחון את אברהם, עד כמה הוא ירא את ה', ועד כמה הוא מוכן להקריב לה'; אברהם הראה שהוא ירא את ה' במידה הרבה ביותר האפשרית, שהרי הוא מוכן לציית לו בלי ערעור, ומוכן להקריב לו את היקר לו מכל.
אולם, המצוה בפרק זה אינה המצוה היחידה - רק לפני כמה פרקים נאמר,
בראשית ט5: "וְאַךְ אֶת דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרֹשׁ, מִיַּד כָּל חַיָּה אֶדְרְשֶׁנּוּ, וּמִיַּד הָאָדָם, מִיַּד אִישׁ אָחִיו, אֶדְרֹשׁ אֶת נֶפֶשׁ הָאָדָם
", כלומר, ה' אוסר לשפוך דם נקי; אילו אברהם היה מסרב לשחוט את יצחק, גם אז היה מקיים בכך את ציווי ה'! אילו אברהם היה מסרב לשחוט את יצחק, ייתכן שה' היה אומר לו "... כי עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה, ולא שלחת את ידך לשפוך דם נקי"; גם במקרה זה היה אפשר לומר שאברהם עמד בניסיון, שהרי הוא קיים את מצוות ה' לבני נוח!
האם ייתכן, שלניסיון של אברהם יש יותר מתשובה אחת נכונה?
כמה אפשרויות:
1. יש להבדיל, בין מצוות ה' לבני נוח, שאותה אברהם קיבל רק במסורת, לבין מצוות ה' לאברהם, שאותה אברהם קיבל בנבואה; הניסיון של אברהם היה לקיים את מצוות ה' שנאמרה לו באופן ישיר, למרות שהיא סותרת את המסורת שקיבל מאבותיו (ואין זה סותר את דברי חז"ל "לא בשמים היא", שהרי דברים אלה נאמרו בהקשר של פסיקת הלכה לציבור, ופסיקת הלכה לציבור אכן חייבת להסתמך על מסורת ועל כללים ברורים ומסודרים, שלא כמו התנהגות של אדם יחיד במקרה מיוחד).
2. הניסיון של אברהם היה לבחור, מבין שתי המצוות הסותרות, את המצווה הפחות נוחה עבורו (ראו פירוש דומה במאמרו של אברהם שבות - עיקרון אלוקי);
3. לניסיון של אברהם אכן היתה יותר מתשובה נכונה אחת: ייתכן שמטרת הניסיון היתה, להציב בפני אברהם שתי מצוות סותרות כדי לראות איזו משתיהן יבחר לקיים; כל בחירה של אברהם היתה טובה באותה מידה, אלא שכל אחת מהן היתה מעידה על ערך אחר שהוא הערך החשוב ביותר בעיני אברהם: אילו היה בוחר שלא לשחוט את בנו, הדבר היה מעיד על כך שהערך החשוב לו ביותר הוא חיי אדם, חיי העולם הזה; מאחר שבחר לשחוט את בנו, הדבר מעיד על כך שהערך החשוב לו ביותר הוא ההקרבה למען ה', כלומר, חיי הרוח חשובים יותר. בחירה זו של אברהם השפיעה על ההסטוריה של צאצאיו בכל הדורות, עד ימינו ממש.
4. הניסיון של אברהם היה, אכן, לוותר על רצונו להקריב את בנו! הבקשה של ה' להקריב את הבן לא היתה חריגה, ביחס למקובל באותם הימים, ולכן לא היא היתה עיקר הניסיון. עיקר הניסיון היה אחר-כך, כשאברהם כבר עמד על ההר והתכוון להקריב את בנו, וה' אמר לו אל תשלח ידך אל הנער.
"בפרשת נביא השקר נצטוו בני ישראל, במילים חמורות ביותר, שלא לשמוע בקול נביא הסותר את דברי ה',
דברים יג4: "לא תשמע אל דברי הנביא ההוא או אל חולם החלום ההוא כי
מנסה ה' אלהיכם אתכם
לדעת הישכם אהבים את ה' אלהיכם בכל לבבכם ובכל נפשכם
". שני הביטויים מנסה ולדעת מופיעים גם בפרשת העקידה. לפיכך מתפרשת פרשתנו כנראה כך: אברהם הוא נביא, הנשלח אל עצמו, אבל אסור לו לקיים את נבואתו זאת, כי היא סותרת את הצו האלוקי של איסור שפיכות דמים. הפרק מסביר לנו איך אברהם מתגבר על יצר ההשחתה העצמית - כי אמנם כן, יש יצר כזה, וסיפורים עתיקים מרובים מספרים על מעשים כאלו. רק בהתגברות זו הוא "לא חשך מה' את בנו את יחידו". הקרבת הבן היתה עדות לשליטה בלתי מוגבלת של האב על בנו. כדרך שמותר לו כל שימוש שירצה ביתר רכושו, בצאנו ובבקרו, כך חופשי הוא להחליט גם להקריב את בנו. כאשר שמע בקול המלאך, הוא מכיר בשלטון ה' על כל בריותיו -
יחזקאל יח4: "הן כל הנפשות לי הנה, כנפש האב וכנפש הבן לי הנה, הנפש החטאת היא תמות
". בויתור על ההקרבה הוא אינו חושך אותו מה', עושהו" (צוריאל אדמנית, בתוך הזרם ונגדו, עמ' 31). כך קל יותר להבין את התפילה "ותיראה לפניך עקידה שעקד אברהם את יצחק בנו על גב המזבח, וכבש רחמיו לעשות רצונך בלבב שלם - כן יכבשו רחמיך את כעסך מעלינו
" (שם, עמ' 32).