מאת: אראל
בראשית ט6: "
שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם - בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ, כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם
"
שפיכת דם היא משל להריגת אדם, ולכן בקריאה ראשונה נראה שהפסוק קובע עונש מוות לרוצחים: כל מי שהורג אדם - יש להרוג אותו. אולם פירוש זה לכאורה יוצר פרדוקס: האם אותו אדם, ששפך את דמו של הרוצח, לא הפך לרוצח בעצמו? איך אפשר גם לאסור על הריגת אדם, וגם לצוות על הריגת אדם, באותו פסוק?! כמה תשובות:
1. מותר להרוג רוצח רק בבית-משפט, לאחר משפט הוגן עם עדים. דבר זה נרמז במילה
באדם , "
באדם – על ידי השוטרים... באדם – על ידי עדים...
"
(ר' סעדיה גאון) , "
אם עדים יש המיתוהו אתם
"
(רש"י) . כמו כן הדבר נרמז בסוף הפסוק במילה
אלהים -
אלהים הם דיינים הפועלים בשיתוף פעולה עם ה'. ה' ברא את האדם בצלמו ונתן לו רשות לדון דיני נפשות, וכאשר האדם פועל בצדק, מותר לו גם להוציא להורג את הרוצחים. לפי חז"ל, עונש המוות בישראל בוטל ארבעים שנה לפני חורבן הבית השני
(בבלי סנהדרין מא.) ! חכמי הסנהדרין הרגישו שאלהים כבר לא איתם, וכבר אין להם סמכות לשפוך את דמם של רוצחים.
- אולם, כל הרעיון הזה אינו נזכר בפירוש בפסוק. הפסוק אומר " באדם דמו יישפך" ולא דווקא "על-ידי שופטים/עדים/שוטרים".
2. הפסוק בכלל לא מדבר על אדם שהרג אדם, אלא על חיה שהרגה אדם. כמו שנאמר בפסוק הקודם,
בראשית ט5: "
וְאַךְ אֶת דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרֹשׁ, מִיַּד כָּל חַיָּה אֶדְרְשֶׁנּוּ
": חיה שהורגת אדם, דינה מוות (כמו שנאמר גם ב
שמות כא28: "
וְכִי יִגַּח שׁוֹר אֶת אִישׁ אוֹ אֶת אִשָּׁה וָמֵת - סָקוֹל יִסָּקֵל הַשּׁוֹר
" (
פירוט)), וכך אין פרדוקס.
- אולם, בהמשך הפסוק הקודם נאמר בפירוש שהוא מתייחס גם לאדם שהרג אדם - "...
וּמִיַּד הָאָדָם, מִיַּד אִישׁ אָחִיו, אֶדְרֹשׁ אֶת נֶפֶשׁ הָאָדָם
". מכאן שהפסוק שלנו מתייחס לכל מי ששפך דם אדם - בין אם הוא אדם או חיה.
3. לפי חלק מהמפרשים, המילה
באדם מתייחסת לאנושות כולה: "
כל האנושות כולה נחשבת כאן לסמכות שיפוטית. על האנושות, על הציבור, מוטל לדאוג לכך שהרוצח יבוא על עונשו
"
(רד"צ הופמן) . לאדם פרטי אסור להרוג אדם אחר; רק לאנושות כולה - המייצגת את
אדם הראשון - מותר להרוג רוצח. ומדוע? "
שאין הרוצח נהרג אלא
בעבור האדם , כדי שלא יאבדו בני אדם זה את זה, משל לאדם הקוצץ את אצבעו המורעלת למען לא תשחית את כל גופו
"
(רס"ג) : האנושות היא כולה גוף אחד, כולם חלקים של אדם הראשון. כשאחד מחלקי הגוף מזיק לשאר החלקים, מותר לסלק אותו; המטרה היא לא נקמה ברוצח, אלא הצלת חייהם של שאר בני האדם.
מה הקשר בין תחילת הפסוק לסופו?
1. סוף הפסוק מנמק מדוע יש איסור מיוחד על הריגת אדם (ואין איסור על הריגת חיה): "
בעבור כי הבהמות והחיות לא נבראו ללמוד ולהכיר השם ומעשיו, ולהבין העומדים לנצח, כמו האדם שנברא בעבור זה. והנה אם לא תשחט הבהמה היום, ותעמוד ותחיה שנים, אין תקוה לה, כי סופה למות, והיא לא נבראה רק בעבור האדם. והנה אם תועיל לאדם שחיטתה, אין הפרש בין שחיטה ומות, על כן היא מותרת. והאדם, אם יהרג טרם געת עתו, הנה לא תהיה נשמתו שלמה. כי אלו ארכו שניו, היה יודע דברים נעלמו ממנו. ואלה הדברים צריכים פירוש ארוך
"
(אבן עזרא) .
2. סוף הפסוק מתנה את הטלת עונש המוות בכך שלשופטים יש קשר עם ה',
תהלים פב1: "
אֱלֹהִים נִצָּב בַּעֲדַת אֵל, בְּקֶרֶב
אלהים יִשְׁפֹּט
". ואכן, עונשי המוות שבתורה הוטלו רק אחרי שהתקבל ציווי מפורש מה'. בישראל היה עונש מוות כשבית המקדש היה קיים, הסנהדרין ישבה בלשכת הגזית וקיבלה הוראות ישירות מה'. אולם, ארבעים שנה לפני החורבן, חכמי הסנהדרין הרגישו שהקשר שלהם עם ה' נחלש, והחליטו לבטל את עונש המוות. ואכן, יש סכנה בהטלת עונש מוות כשהשופטים אינם הולכים בדרך ה': שופטים כאלה עלולים לנצל את הסמכות שניתנה להם כדי לחסל חשבונות עם אנשים המתנגדים להם מבחינה אידיאולוגית.
הפסוק נאמר לבני נוח מייד לאחר שיצאו מהתיבה, עוד לפני שהתחלקו לעמים. הוא מלמד שאיסור רציחה חל על כל בני נוח, מכל עם ועם.
שופך דם האדם - מכל צבע ומין -
באדם דמו יישפך ,
כי בצלם אלהים עשה את האדם - "
והנה התורה נותנת מעלה וכבוד לאדם, יהיה מכל אומה שיהיה. וכן ר׳ עקיבא אמר
{אבות פרק ג׳ משנה י״ח} חביב אדם שנברא בצלם, שנ׳ בצלם אלהים עשה את האדם (וזה כולל האומות כולן), ואח״כ אמר על ישראל בפרט חביבין ישראל שנקראו בנים למקום. והנה, הדבר ברור כי רציחת הנכרי אסורה גם מן התורה וגם מן המשנה, כי מעלת צלם אלהים איננה פרטית לישראל, אך היא כללית לכל האדם
"
(שד"ל) .