וירדוף עד דן?!

קוד: ביאור:בראשית יד14 בתנ"ך

סוג: כלל_אזור

מאת: הרב עת-שלום

אל: torah.org אתר

זהו תרגום לעברית של המאמר "And He Chased Him As Far As Dan: Resolving the "Dan Problem"

מאת ר' יצחק עת-שלום, מנהל torah.org

תורגם ע"י זאב שקרוב, airwolf103@hotmail.com

---

הצגת הבעיה

סיפורו של אברהם, המתחיל בפרשת לך-לך, ומספר את מסעו לכנען, מצרים, וחזרה לכנען, נקטע ע" י סיפור בו הגיבורים הראשיים אינם אברהם ומשפחתו. פרק יד' מתאר חבורה של ארבעה מלכים, אשר הכניעו ושמו למס חמש ערים באזור סדום במשך 12 שנה. ערי-מדינה אלה מרדו לבסוף והמלכים השליטים שבו להכניעם – והצליחו. בין אלו שנפלו בשבי נמצאים גם לוט ובני ביתו. מנקודה זו נשוב לסיפור המקראי:

"ויבוא הפליט ויגד לאברם העברי והוא שוכן באלוני ממרא האמורי אחי אשכול ואחי ענר

והם בעלי ברית אברם. וישמע אברם כי נשבה אחיו וירק את חניכיו ילידי ביתו שמונה

עשר ושלש מאות וירדף עד דן. ויחלק עליהם לילה הוא ועבדיו ויכם וירדפם עד חובה אשר

משמאל לדמשק." (בראשית יד' יג')

לאחר מכן, מעורב אברהם בברית רבת עצמה עם מלך סדום ומלכיצדק המסתורי. בשיעורים קודמים עמדתי על המתרחש בברית זו ועל משמעותה וחשיבותה. הפעם, אני רוצה לשים לב לפרט גאוגרפי קטן בסיפור המלחמה עצמו. פרט זה גורם לבעיות רבות לאלו מאיתנו המאמינים באחדות ובקדושת התורה.

ע"פ המסופר כאן, דבר שלפי אמונתנו נמסר למשה בהר סיני ארבעים ושבע שנים לפני כיבוש הארץ, העיר הצפונית אשר נמצאת בקרבת דמשק, ושסומנה כסוף הקטע הראשון במרדף של אברהם – היא העיר ששמה דן. אנו, הקוראים המודרניים לא רואים שום קושי בשימוש זה כנקודת ציון. אנו יודעים על העיר הצפונית דן אשר בשנים הראשונות לאחר כינון הממלכה נחשבה לגבול הצפוני. ("וישב יהודה וישראל לבטח איש תחת גפנו ותחת תאנתו מדן ועד באר שבע כל ימי שלמה". מלכים ה' ה').

אנו יודעים גם שהיא נעשתה אתר הפולחן הצפוני ע"י ירבעם בן-נבט ("ויעש שני עגלי זהב... וישם את האחד בבית אל ואת האחד נתן בדן". שם יב' כח'-ל').

לכן, לא מפתיע שהתורה משתמשת בדן כנקודת ציון במסעו של אברהם.

אך הדברים אינם כה פשוטים...

ארץ ישראל חולקה לנחלות לאחר מלחמות הכיבוש, ע"י יהושע ואלעזר הכהן. פרטי הגבולות ושמות הערים המרכזיות בנחלת כל שבט נמצאים בפרקים טו'-יט' בספר יהושע. (פרק טו' – נחלת יהודה, פרקים טז'-יז' – נחלת בית יוסף כולל מנשה ואפרים, יח' – בנימין, ופרק יט' משלים את הרשימה לגבי שמעון, זבולון, יששכר, אשר, נפתלי ודן. נתייחס בהמשך ל 2.5 השבטים של עבר הירדן המזרחי).

נחלת דן כלל לא קרובה לדמשק:

"למטה בני דן למשפחותיהם יצא הגורל השביעי. ויהי גבול נחלתם צרעה ואשתאול

ועיר שמש. ושעלבין ואילון ויתלה. ואילון ותמנתה ועקרון. ואלתקה וגבתון ובעלת.

ויהד ובני-ברק וגת-רימון. ומי הירקון והרקון עם הגבון מול יפו... זאת נחלת מטה

בני דן למשפחותם הערים האלה וחצריהן". (יהושע יט' מ'-מח')

במילים אחרות, השטח שהוקצה לבני דן היה במרכז ישראל המודרנית. ומכאן הביטוי "גוש-דן".

איך התקשרה העיר הצפונית לשבט דן?

הסיפור המלא נמצא בפרק יח' בספר שופטים אך מתחיל בסוף הפרק הראשון של הספר. הפרק הראשון בספר שופטים מספר על הצלחות – או לחלופין הכשלונות – בכיבוש הנחלות שהוקצו לשבטים. הסדר בפרק ברור – הוא מתחיל בהצלחה המושלמת של יהודה, ויורד עד לכישלון המוחלט של דן:

"וילחצו האמורי את בני דן ההרה כי לא נתנו לרדת לעמק. ויואל האמורי

לשבת בהר חרס באילון ובשעלבים ותכבד יד בית יוסף ויהיו למס. וגבול

האמורי ממעלה עקרבים מהסלע ומעלה" (שופטים א' לד'-לו')

שאר השבטים הצליחו לכבוש את כל נחלתם או לפחות חלקים גדולים ממנה, דן נכשל.

בפרק יח' (אשר מתרחש בתחילת תקופת השופטים – ראה פס' ל') מסופר לנו שהדנים חנו בנחלת יהודה ויישובם נקרא "מחנה דן". מספר נציגים נשלחו לתור את הארץ למציאת מקום ישוב קבוע. לבסוף נמצאת העיר ליש בצפון. הטקסט מתאר מה הסיירים מצאו:

"וילכו חמשת האנשים ויבואו לישה ויראו את העם אשר בקרבה יושבת לבטח

כמשפט צידונים שקט ובטח ואין מכלים דבר בארץ יורש עצר ורחוקים המה

מצידונים ודבר אין להם עם אדם. (שופטים יח' ז')

הגששים חוזרים למחנה ומדווחים על מה שראו. צבא של 600 איש יוצא וכובש את העיר. לאחר מכן הם משנים את שם העיר ל-דן, לזכר אביהם המיתולוגי.

סיפור זה מסוכם בספר יהושע בפסוק אחד:

"ויצא גבול בני דן מהם ויעלו בני דן וילחמו עם לשם וילכדו אותה ויכו אותה

לפי חרב וירשו אותה וישבו בה ויקראו ללשם דן כשם דן אביהם".

(יהושע יט' מז', "ליש" נקראת כאן "לשם")

שאלתנו מפרק יד' בספר בראשית ברורה – איך יכולה התורה להתייחס לעיר ממרדפו של אברהם כ"דן" כאשר, בזמן מתן התורה בסיני, נחלת דן נמצאת בחוף המרכזי-דרומי של ישראל?

התשובה הראשונה שקופצת בדר"כ היא "נבואה", האין ה' יודע היכן ישב לבסוף שבט דן? מדוע לא יכול להיות שם המקום הצהרה נבואית? (ראו גם את רשי על המקום).

תשובה זו נופלת ללא קשר לאמונתנו בנבואה. במקומות בהם מדובר בנבואה, כמו בשירת בלעם (במדבר כג'-כד') ומשה (דברים לב') הסגנון הוא מיוחד, עקיף, כך שהבנת הדברים, אם בכלל, יכולה להיות רק בזמן עתיד. דבר זה נכון לגבי כל הנבואות "הרחוקות" כמו אחרית הימים וכו'.

לעומת זאת, עלינו לזכור כי פרק יד' בספר בראשית הוא נראטיבי, סיפורי. לסיפור יש משמעות רק אם קהלו יבין אותו. מה הטעם למקם פרט בסיפור שהקוראים לא יבינו?

קל לראות איך מבקרי המקרא יסיקו מכך שהתורה לא יכלה להיכתב לפני התיישבות שבט דן בצפון ולכן היה קיים סופר או עורך לתורה. למען האמת, באמצע המאה ה-19 דעה זו הייתה כה מקובלת עד שאזכור זה הפך להערת שוליים בלבד.

 

פרופסור יהודה קיל, בפרושו לסדרת "דעת מקרא" טוען שהעיר דן המוזכרת בבראשית אינה העיר ששבט דן יישב בסופו של דבר בתקופת השופטים. הטענה מבוססת על כך שהתנך מאזכר מקומות ששמם שונה ע"י שני השמות – הישן והחדש. לדוגמה:

"ויקרא שם המקום ההוא בית אל. ואולם לוז שם העיר לראשונה"

מכך, מסיק קיל, שהטקסט שלנו היה צריך לכתוב משהו בסגנון "וירדף אחריהם עד דן, היא ליש" או משהו דומה. (ראו בראשית יד' ז'). קיל מציע ש"דן" אינה עיר אלא כל האזור, הנקרא על שם נהר הדן הזורם שם. בנוסף, הוא מאמץ את פרושו של הרב ברוך אפשטיין ב"תורה תמימה" ומציע, שדן היא בעצם דדן, על שם אחד מילדי קטורה, שאברהם שלח קדמה (בראשית כה' ו'). כדי לחזק טיעון זה הוא מסביר שישנם כמה מקומות שבהם אותיות כפולות זהות, "עד דדן", הושמטו. למשל, בבראשית ל' טז':

"וישכב עמה בלילה (ה)הוא"

[דומה לכך כתב הרב ראובן מרגליות].

האבחנות של קיל מעניינות אך לא משכנעות. אין לו תמיכה מן הטקסט לכך שהאזור נקרא דן, ביוחד לא לפני התיישבות השבט שם. הקשר לדדן חלש גם הוא משתי סיבות. ראשית, השמטת האות "דל"ת" אינה דומה להשמטת האות ה"א מכיוון שכאן דבר זה יכול לגרום לטעות בזיהוי המקום. שנית, אברהם שלח את בני השפחות קדמה לארץ קדם, שאינה קרובה כלל לגולן, בד"כ מניחים שמדובר במסופוטומיה או מזרחה לה.

 

פרופסור יהודה אליצור ז"ל מציג גישה חדשה לבעיה אשר קושרת אותה לקונטקסט רחב יותר. הוא הציג גישה זו בע"פ כבר לפני כ 20 שנה, אך רק לאחר מותו פורסם המאמר ב"על אתר" (כרך 4-5 עמודים 249-243). אנו נשתמש בגישתו כדי לפתור את "בעיית דן" יחד עם עוד כמה חידות בתנ"ך, אך ראשית, כמה שאלות נוספות.

כמה שאלות נוספות

הסצנה האחרונה בתורה מתארת את משה על פסגת הר נבו, שם ה' מראה לו את הארץ המובטחת:

"ויעל משה מערבות מואב אל הר נבו ראש הפסגה אשר על פני יריחו ויראהו ה'

את כל הארץ את הגלעד עד דן. ואת כל נפתלי ואת ארץ אפרים ומנשה ןאת כל

ארץ יהודה עד הים האחרון. (דברים לד' א'-ב')

ע"פ התיאור מבטו של משה עבר על פני הארץ מהצפון (גלעד) לצפון-מזרח (נפתלי), עבר דרומה ומערבה עד שהגיע לים. אם נחלת דן אמורה להימצא בדרום-מרכז הארץ, המראה הפנורמי שנגלה למשה ממש לא היה חלק, תיאור זה לא נשמע הגיוני?!

ממש לפני הסצנה האחרונה משה מברך כמעט את כל השבטים. ברכתו לדן היא:

"ולדן אמר גור אריה יהודה יזנק מן הבשן" (שם לג' כב')

נעזוב כעת את השאלה מדוע דן מתואר כאריה, חיה המקושרת בד"כ ליהודה. אזור הבשן נמצא בגולן.

מדוע ברכת משה קושרת את דן לבשן, אזור המרוחק מנחלתם המיועדת?

ישנם עוד קשיים חוץ משתי שאלות אלה. במספר מקומות בתורה מוזכרים שמות שניתנו לילדים בדור שלישי או רביעי לשושלת של יעקב. כמה משמות אלו מסקרנים משום שהם שמות של מקומות בכנען:

1.בכור מנשה, מכיר, קורא לבנו הבכור גלעד. ארץ הגלעד מתייחסת בד"כ לחלק הנמצא צפונית לנחל יבוק, ממזרח לירדן. הגלעד מוכר מספר בראשית כמקום בו לבן ויעקב כרתו ברית. (ברא' לא' כא').

2.בן נוסף של מנשה נקרא שכם (יהושע יז' ב')

3.בן אחר של מנשה נקרא נקרא חפר (שם), חפר היא אחת משלושים ואחת ערי המדינה שנכבשו ע"י יהושע. (יהושע יב' יז')

4.לאותו חפר, מהשאלה הקודמת, יש נכדה ששמה תרצה (במדבר כו' לג') – עוד של אחת מערי המדינה שנכבשו בימי יהושע (יהושע יב' כד')

5.יששכר קורא לאחד מבניו שמרון (בראשית מו' יג'), גם זהו שם עיר (יהושע יא' א').

התעלומה גדלה ברגע שמגלים שכל הילדים הללו, אשר נולדו על אדמת מצרים, נושאם שמות מקומות אשר לבסוף נפלו בנחלת שבטם. חצי המנשה אשר ישב בעבר הירדן, ישב בגלעד. העיר שכם נפלה בחלקו של אפרים, קרוב לגבול מנשה. חפר ותרצה, הנן ערים בחלקו של מנשה. שמרון נפלה בחלקו של זבולון, בדיוק בגבול עם יששכר.

כיצד אפשר להבין תופעה מוזרה זו? לא ניתן להניח שהערים נקראו על שם האנשים, ישנן הוכחות מהטקסט וגם מחוצה לו, שהערים נקראו בשמות אלה לפני הכיבוש, וסביר גם להניח שלפני הולדת הילדים. מדוע בני משפחת מנשה קראו כך לילדיהם? מדוע קרא יששכר לבנו – אשר נולד עוד לפני הרעב - שמרון, עיר שתיפול כמה קילומטרים מחוץ לגבולו?

 

שני שבטים – או שניים וחצי?

נותרה עוד פרשה אחת בה צריך לעיין, בספר במדבר פרק לב' מתואר מה קורה לאחר שבני ישראל הביסו את סיחון ועוג, שני המלכים האדירים של הגדה המזרחית. לאחר הניצחון ישנו משא ומתן טעון בין משה לבין שניים וחצי מן השבטים, אשר רוצים להישאר בגלעד. הכל טוב ויפה, אך הדברים אינם בדיוק כך. רק ראובן וגד ניגשו אל משה, למרות שחצי משבט מנשה נכלל מאוחר יותר בסיפור. שימו לב לאבחנה מעניינת זו:

"ומקנה רב היה לבני ראובן ולבני גד עצום מאד ויראו את ארץ יעזר ואת ארץ גלעד

והנה המקום מקום מקנה. ויבואו בני גד ובני ראובן ויאמרו אל משה ואל אלעזר הכהן

ואל נשיאי העדה לאמר... אם מצאנו חן בעיניך יתן את הארץ הזו לעבדיך לאחוזה אל

תעבירנו את הירדן. ויאמר משה לבני גד ולבני ראובן האחיכם יבואו למלחמה ואתם

תשבו פה"? (שם א'-ו')

"ויאמר משה אלהם אם יעברו בני גד ובני ראובן אתכם את הירדן כל חלוץ למלחמה

לפני ה' ונכבשה הארץ לפניכם ונתתם להם את ארץ הגלעד לאחוזה. ואם לא יעברו

חלוצים אתכם ונאחזו בתוככם בארץ כנען. ויענו בני גד ובני ראובן לאמר את אשר

דבר ה' אל עבדיך כן נעשה. נחנו נעבור חלוצים לפני ה' ארץ כנען ואתנו אחוזת

נחלתנו מעבר לירדן. ויתן להם משה לבני גד ולבני ראובן ולחצי שבט מנשה בן-

יוסף את ממלכת סיחון מלך האמורי ואת ממלכת עוג מלך הבשן לעריה בגבולות

ערי הארץ סביב". (שם כט'-לג')

איך נכנס שבט מנשה לכל העסק? הם לא פנו למשה או לנשיאים, משה לא האשימם והם גם לא נשאו ונתנו בקשר לכך שהושמו כחיל חלוץ.

 

החלוקה המוקדמת

במאמר אחר שלי דנתי בנושא ברית בין הבתרים, והראיתי שהיא מעורפלת בכמה מובנים כאשר אחד מהם הוא נושא הזמן בו היא תתגשם הנבואה.

הרב יוסף סולובייצ'יק זצ"ל מציע את הראייה הזו על שהותו של יעקב בארם:

לאברהם הובטח

"ידע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה

וגם את הגוי אשר יעבדו דן אנוכי ואחרי כן יצאו ברכוש גדול... ודור רביעי ישובו

הנה..." (בראשית טו' יג'-טז')

אם נבחן את הפרמטרים שנתנו בברית, נמצא, שכולם נתמלאו בגלותו של יעקב בארם:

ע"פ הסברו של הרב סולובייצ'יק יעקב חשב שתנאי הגלות\חזרה של הברחת מולאו. לא תהיה גלות נוספת.

אם זה המצב, מתחיל להיות ברור מדוע כאשר חזרו ילדיו של יעקב הם החלו לחלק ביניהם את הארץ (כאשר הגיעו לבגרות). בשיעור קודם נתתי חיזוק לטענה זו בהצביעי על העובדה שהאחים רעו את צאנם במרחק של 90 (!!) ק"מ ממקום מושבו של אביהם בחברון.

לפני שנמשיך הלאה, ניתן פירוש ברור והגיוני לפסוק קשה וחידתי בדברים (ב' יב'):

"ובשעיר ישבו החרים לפנים ובני עשו יירשום וישמידום מפניהם וישבו תחתם כאשר

עשה ישראל לארץ ירושתו אשר נתן ה' להם".

פסוק זה, כמו הפסוק מבראשית (יד' יד'), הוא מאבני הנגף עליהם מבססים מבקרי המקרא את טענתם לגבי סופר או עורך של התנ"ך. איך יכול משה לתאר את ניצחון עשו על שעיר תוך כדי השוואתו לכיבוש שעדיין לא נעשה?

התשובה היא שהכיבוש הראשון של הארץ לא נעשה ע"י ישראל האומה, אלא ע"י ישראל האדם.

לאחר חזרתו של יעקב לכנען, הוא וילדיו התחילו ליישב ולכבוש את הארץ במטרה למלא את הנבואה שניתנה למשפחה. השוואתו של משה היא אכן מהעבר ולכן גם מובנת.

האחים החלו לחלק את הארץ – ולפחות בחלק מן המקרים, כמו אצל יהודה, הם התיישבו במקומות אליהם יגיעו בעתיד. (תמנע, מקום המעשה עם תמר, הוא אחד מן המקומות שנמנים בספר יהושע כנחלת יהודה [יהושע טו' נז']) וכך, מתחיל להתברר ההיגיון העומד מאחורי קריאת שמות מקומות לילדים, האחים ציפו לחזרתם לנחלות שלהם כאשר ה' ירצה זאת.

החלוקה האידאלית

לפני שנסכם את כל האינפורמציה שאספנו עד עכשיו, נציץ בסצנת הגסיסה של יעקב והברכות אותן הוא נותן. דבר זה יתן לנו פרספקטיבה נוספת לטיעוננו.

בברכתו ליוסף, יעקב מסיים במשפט מוזר:

"ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי" (ברא' מח' כב')

באיזה מובן שנרצה לפרש את המילה "שכם" (והפירוש המקובל הוא "חלק", במשמעות חלק נוסף), לא נוכל להתעלם מן הדמיון לשם העיר שכם. עיר זו אינה רק מקום קבורתו של יוסף אלא גם העיר הנמצאת בדיוק בגבול בין הנחלות של שני בניו.

בברכתו ליהודה אומר יעקב:

"אסרי לגפן עירה ולשרקה בני אתונו כבס ביין לבושו ובדם ענבים סותה. חכלילי

עינים מיין ולבן שנים מחלב" (שם מט' יא')

לזבולון הוא אומר:

"זבולון לחוף ימים ישכון והוא לחוף אניות וירכתו על צידון. (שם מט' יג')

הברכה לאשר היא:

"מאשר שמנה לחמו והוא יתן מעדני מלך" (שם מט' כ')

ברכות אלו מתייחסות (לפחות מבחינת דמיון פונטי) לאזורים גאוגרפים. האזור המובחר לכרמים הוא אזור הרי חברון, במרכז נחלת יהודה. זבולון מקבל מקום ליד הים, ואשר מבורך ביבול גדול באזור חקלאי טוב, החוף הצפוני.

לסיכום, נראה שחוץ מחלוקת האחים, ישנו כאן אישור או הסכמה לחלוקה זו מצד האב.

בקשר ל"גורל" על פיו חולקה הארץ, די ברור מספר יהושע וממדרשי חז"ל, שמטרת פור זה לא הייתה לקבוע את נחלות השבטים, אלא לספק אישור אלוקי לכך שהיא נכונה (עיין גם בבא-בתרא דף קכב:).

שמות ומקומות

כעת מובן מדוע בנו של מנשה, אשר נולד במצרים, קרא לבנו הבכור "גלעד". הרים אלו יועדו תמיד לבני יוסף, אשר כנראה חלקו נחלה רחבה זו ביניהם ומנשה קיבל את הגלעד. דבר זה מסביר מדוע היו שמות כמו "תרצה" "חפר" ו "שכם" במשפחת מנשה, ומדוע יששכר קורא לבנו "שמרון". ערים אלו היו קיימות בזמנו של יעקב ויועדו לחזור לשבטים להן היו שייכות כבר.

כעת גם מובן מה מתרחש ב-במדבר לב', כאשר ראובן וגד מנהלים מו"מ עם משה. חצי זה של שבט מנשה יועד כבר מזמן לשבת באותו חבל ארץ המשתרע עמוק לתוך הגולן. (ראה במדבר לד' יא') הם קיבלו את חלקם יחד עם ראובן וגד כתוצאה מהניצחון על סיחון ועוג. אך שלא כמותם, הם מעולם לא רצו דבר מלבד נחלתם המובטחת.

חזרה לדן

פתרנו כמה בעיות משניות, אך מהתיאוריה שהצגנו, עדיין אין הסבר לבעיית "וירדף עד דן" שהוצגה בהתחלה. על פי מה שהוצג כאן, ניתן לצפות שנמצא אנשים משבט דן עם שמות כמו "יהוד" ו"יפו" (ואין כאלה).

פרופסור אליצור מציע שבנקודה זו עלינו לשקול מחדש את המשמעות של מה שסופר בפרק לב' בספר במדבר. לאחר שראובן וגד קיבלו נחלות בעבר הירדן המזרחי, התפנה המקום שהיה תפוס קודם (בתיאוריה) על ידם. לכן הייתה צריכה להיערך חלוקה מחודשת וכנראה שבה, שבט דן קבל את האזור במרכז הארץ. לאחר שאינם מצליחים למגר את המתיישבים באזור זה. הם שולחים סיירים, וחוזרים הביתה, לצפון, למקום אותו היו אמורים לקבל בהתחלה. במילים אחרות שם העיר היה ידוע כדן בתוך המשפחה, אך לאחר שהם חוזרים וכובשים אותה הם קוראים לה מחדש בשמו של אביהם המיתולוגי. דבר זה נרמז בברכת משה:

"ולדן אמר גור אריה יהודה יזנק מן הבשן" (דברים לג' כב')

דן מושווה לאריה- ליש, השם (הזמני) של העיר. באופן כלשהו משה מברך את דן שישובו לעיר אבותם.

ברגע שאנו מבינים שהעיר הצפונית תמיד הייתה ידועה כדן בתוך האומה, גם אם זה לא היה שמה הפורמלי (בערך כמו שאנו התייחסנו לפלסטין תמיד כארץ ישראל) – התייחסות ל"דן" כנקודת ציון במרדפו של אברהם הינה צפויה והגיונית. בסיני, כולם ידעו בדיוק איפה דן נמצאת.