קוד: בריאת העולם והשבת בעולם המידע בתנ"ך
סוג: מאמר
מאת: אלברט שבות
אל:
אנו מכונה שקולטת מידע ומעבדת אותו. זה האדם, וכך הוא מתפתח. הוא בונה לו שרשראות מידע במידות שונות ומנסה כל הזמן להוסיף להן חוליות, להאריך אותן ולחבר ביניהן.
ניתן לראות בשבעת ימי בראשית שבעה שיעורים לעיבוד נכון של המידע.
כל שיעור מחולק לחלקים, וכל חלק מנותב לנתיבים, ולכל נתיב צמודים סימוני דרך, ללמדך שקיים תהליך מוגדר לכל הנאה והנאה. לתהליך הזה יש התחלה, גוף, וסיום, כמו שלהנאה ישנן מידות שמגדירות את התחלתה, גופה, ונקודת סיומה.
אור זה הרצון הגולמי ממנו נגזר הכל. האדם נברא בשביל לטייל בתוך האור הזה ולגמוע אותו. כל נקודה שהוא דורך עליה בתוך האור הזה, הינה ומטבע הדברים הנקודה שהוא רוצה בה, שרוצה להגיע אליה, עד שמגיע וכובש אותה בפועל.
הרצון האנושי, איפוא, מתהווה דרך הנקודות אליהן מגיע בתוך האור האין סופי, וגבולות הרצון הזה נקבעים ע"י הנקודות אליהן מגיע. מכאן יוצא שהאדם ע"י רצונו "מאיר" את הנקודה שמגיע אליה, אך יתר הנקודות נותרות עדיין חשוכות, כי עוד לא האיר אותן, לא הגיע אליהן.
מכאן חולק האור
הגולמי לשניים:
אור וחושך;
וכך מורכב היום השלם - הגל המושלם של האור: מהבוקר עד הערב, כאשר בחלק הזה רושם האדם את כל נקודות הציון אליהן הגיע, והנותר מהאור נותר מטבעו ללילה, גבולות "האור החשוך" הזה הוא מהערב עד הבוקר.
אם כן, גילינו בזאת עוד נקודת אור שמחלקת את השרשרת השלמה לשניים. את "המידע" הזה קיבלנו - או למדנו בשיעור השני; ויכולים לזקוף כבר לקופת האור שלנו עוד נקודת ציון שהתחילה בבוקר והסתיימה בערב.
אנחנו אם כן נמצאים בערב יום השני, המידע שלנו הגיע עד הלום. השאלה היא, האם המידע שבידינו עד הלום הוא מושלם? האם אנחנו יודעים כבר את הכל אודות שרשרת המידע על שני חלקיה? התשובה כמובן שלילית, חסר לנו עדיין הרבה מידע... לכן, מהנקודה הזו שהיגענו אליה ביום שני מתחיל "הערב" של היום השני, היינו מתחיל החושך - שם מופקד יתר המידע שעוד לא נחשף.
ויהי-ערב ויהי-בקר, יום שני.
את היום השלישי מתחיל הבורא מהנקודה בה סיים את היום שלפניו, היכן שחילק את שרשרת המידע השלמה של האור לשניים, ובכוונת מכוון עשה זאת. האדם יכול ומורשה להגיע לכל נקודה בשרשרת המידע; גם לחלק שמנוי עליו המידע אודות הנשמה והמורה. אולם הוא צריך להיות כפוף לסדר כלשהו במסע הקניות שלו על השרשרת השלמה. הסדר מטבע הדברים מתחיל מהנקודה הקרובה אל הנקודה הרחוקה – לא להפך. כלומר, האדם אמור לגלות קודם כל את עצמו ואת הסביבה הקרובה אליו, ומשם יכול ומורשה לנסוע הלאה אל עבר המרחב הנותר על השרשרת.
השיעור השלישי יטיל איפוא את האור על החלק הרלוונטי הקשור באדם, היינו על היקום; זה החלק החומרי והגשמי משרשרת המידע, ומטבע הדברים, האדם יתחיל את מסע הקניות שלו מהחלק הזה הקרוב אליו, מהמידע של היקום. אשר על כן יש להתמקד בחלק הזה של שרשרת המידע, ולתת ביד האדם את הכלים המתאימים שניתן לגלות דרכם את החלק הזה של השרשרת, ולטייל דרכם במרחבה.
במפגש הדרכים הזה של פריסת המידע, ועל הנקודה המדויקת הזו, נחשפנו לתכונה המאפיינת השניה של שרשרת המידע, היא תכונת הרצף. המידע הזה אודות סדר החוליות, יאפשר לאדם להתמקם על החוליה הרצויה ולטייל כאוות נפשו בתוך מרחב שרשרת המידע.
הנוסח המלא:
בבואך לגלות את היבשה שבתוך המים, יש לגלות את הסדר שלפיו מסודרות חוליות
המים באוקיינוס, והסדר הזה הוא אחד: רציף. חוליות המידע שביקום מסודרות
באופן רציף בשרשרת האב:
יקוו המים מתחת השמים אל-מקום אחד ותראה היבשה:
יום השבת: זה היום האחרון של השבוע. ביום הזה
לכאורה, אני, האדם, כבר למדתי את כל השיעורים והכרתי את כל שרשרת המידע.
אינני יודע אם "שרשרת המידע" שעתיד להגיע אליה ביום השבת, כוללת את המידע
של השרשרת המלאה על שני חלקיה, או עד לחלק הגשמי בלבד, היינו עד "
המים
מתחת השמים ". בכל אופן, משמעות הדברים היא, שאני האדם לכאורה כבר
יודע לטייל בכל רחבי "השרשרת" המדובר בה, ולהגיע לכל נקודה בתוכה. הידע
שצברתי מתוך ששת השיעורים נותן בידי לעשות זאת.
א ויכלו השמים והארץ וכל-צבאם. ב ויכל
אלהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה; וישבת ביום השביעי מכל-מלאכתו אשר עשה.
ג ויברך אלהים את-יום השביעי ויקדש אתו: כי בו שבת מכל-מלאכתו, אשר-ברא
אלהים לעשות.
ניתן לאתר בקלות את מילת המפתח של היום השביעי, והיא "
לשבות ".
זהו פועל ומשמעותו - להפסיק לעבוד; לעצור בנקודה מסויימת את העבודה. אולם
היכן לעצור? כי הרי ניתן לעצור בכל נקודה שנחליט עליה. ונוסח המקרא
מכוון אותנו לנקודה המדוייקת הזו: לשבות לאחר תום המלאכה. הנקודה הזו
תגיע מאליה לאחר תום המלאכה, בסוף התהליך.
ויכלו השמים והארץ וכל-צבאם
ויכל אלהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה – המלאכה היחידה של אלהים שאני מכיר היא מלאכת ההוראה. אני יודע שהוא המורה והמדריך שלי, כי בעזרתו הגעתי עד הלום. ועל כן המלאכה היחידה שניתן לקשר להכרתי זו היא ההוראה, ההדרכה, ההכוונה, ההנחייה. אלה הן הפעולות שהוא "עשה" במרחב ההכרה שלי. מצד שני אינני יכול לזהות מלאכות נוספות שלו; אין בידי את המידע אודות אודות "עשיית" שרשרת המידע. אינני יודע איך הוא ברא את השרשרת הזו, אין בידי את המידע הזה, לכן אינני מכיר את המלאכה הזו; ומה שנותר במרחב ההכרה שלי הוא מלאכת ההוראה: ויכל אלהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה – ביום השביעי סיים את מלאכת ההוראה אשר עשה.
וישבת ביום השביעי מכל-מלאכתו אשר עשה – או אז, וישבות: זו הנקודה אליה הגיע לאחר תום התהליך. ומה משמעות הדברים... מה משמעות הפועל "לשבות"? מה נגזר מהפועל הזה? ואם לא עושים שום דבר בנקודה הזו, מדוע "ברא" בנקודה הספציפית הזו "פועל"? כלומר, מה הוא "עשה" בנקודה הזאת?
ויברך אלהים את-יום השביעי ויקדש אתו: - הנקודה הזו מיוחדת. היא רכה. אתה חש כאן את הרוך וממשמש אותו. את מילת התואר "רוך" ניתן להבאיר רק ע"י מילת התואר ההפוך: דבר קשה, מגושם, מוצק, קשוח; בעוד רוך זה הדבר הלא קשה, הבלתי מגושם, הלא קשוח - רך. זה הדבר שאתה עושה אותו ברכות, כמעט בא אליך מאליו, ללא שום קושי, בעדינות, בנעימות, בחמימות, ברוגע. אתה חש את הרכות ביום המיוחד הזה. (ויברך: ביקש את הרכות עבורו, קדוש: מיוחד, קדשה: זונה, מיוחדת, שונה מאחרות).
אבל עדיין הדברים אינם ברורים והשאלות נותרו פתוחות על כנן: מה משמעות הפועל "לשבות"? מה נגזר מהפועל הזה? והרי אני יודע שמשמעות הפועל הזה היא "לא לעשות מאומה! לשבות. ואם כן, מה הוא "עשה" בנקודה הזו כאשר הגיע לסוף התהליך? מדוע דווקא בנקודה הספציפית הזו ברא – "פועל"!
כי בו שבת מכל-מלאכתו, אשר-ברא אלהים לעשות. – כי הוא עשה את כל אשר עשה וברא את כל אשר ברא בשביל להגיע אל הנקודה הזאת; ואם כן, הוא ברא את הנקודה הזאת, הוא עשה אותה.
בנקודה הזאת אתה עומד על הגבעה ומשקיף על כל השדות שחרשת ועיבדת, והינה אתה עומד לאכול את הפירות. אתה מנגב את הזיעה ונהנה מכל רגע.
הנה אני ביום השביעי, עומד בנקודה הזאת ובוחן אותה מקרוב. היגעתי להכרה מושלמת לכל חלקי שרשרת המידע. אני כבר מכיר אותה כמו שמכיר את ביתי, ויכול כבר לטייל במרחבה כאוות נפשי ולהגיע לכל נקודה, לכל פינה. אני מכיר את הכוחות הנגזרים ממנה, ויכול רק אם ארצה לגזור אותם, לעשות אותם, להנות מהם.
ללמדך ש קיים תהליך מוגדר לכל הנאה והנאה. לתהליך הזה יש התחלה, גוף, וסיום, כפי שלכל הנאה ישנן מידות שמגדירות את מרחבה, התחלתו ונקודת סיומו. באופן הזה ניתן לסיים תהליך ולהתחיל באחר. ניתן לקטוף עוד פרי ועוד פרי, לא להסתפק בפרי גדול ואף לא בפרי עצום, כי לגן הזה אין סוף.
כנסו פנימה, אמר לנו השם יתברך, כנסו אל תוך הגן, המשיכו בתנועתכם, אל תתעכבו, קטפו מהפירות שנפשכם בם, וכאשר תגיעו לקטוף את הפרי מלאו את ידיכם ממנו, נצלו את הפרי עד תום, תהנו ממנו, מטרתכם היא ההנאה ובאתם לעולם בשבילה. לקטוף את הפרי בשמחה, לנענעו בכף ידך באושר, לאכול אותו בכיף, ולהסתכל אחורה בסיפוק. זהו התהליך ויש לחיות אותו עד תום; יש לנצלו עד תום. יש לנצל כל שלב ושלב של התהליך עד להגיע לשב האחרון, כאשר אתה עומד על הגבעה, נוגס מהפרי שבידך בהנאה בלתי נסתרת, ומשקיף על כל מה שעשית בסיפוק.
זה יום השבת. זה השיעור המעשי היחיד מתוך שבע השיעורים; כל היתר היו שיעורים תיאורטיים, וזה האחרון מעשי. אתה מרגיש את ההנאה וממשמש אותה.
אתה אוכל את הארוחה בליל שבת ושואל: מדוע לאותו האוכל טעם אחר בליל הזה? אתה הולך ברחוב אפוף בהרגשה אחרת שקשה לתארה במילים, ושואל: מה פשר הדבר?
מהטעם הזה אתה מתחיל לאהוב את היום המוזר הזה וממתין ממש לבואו. מי ששמר שבת אפילו פעם אחת, יכול לזכור ולאשר את המילים המוזרות האלה.
מה פשר הדבר, שאלת? תשובה טכנית: עברת תהליך שלם לדוגמה של הנאה טבעית. התחלת את התהליך ביום ראשון, וסיימת אותו ביום שבת. עבדת ששת ימים ושבתת ביום השבת. עשית את יום השבת. אומנם קשה לעמוד על זהות הפרי שביקשת לקטוף בששת הימים, ואולי במהלך השבוע אף קטפת פרי בוסר חמוץ למדי... אולם ומידי שבוע אתה עובר את "התהליך" שיזכיר לך את כל המושגים שנשכחו ממך: את הפרי ואת העץ ואת הגן ואת הטבע, את טבעם של הדברים. כל המונחים הללו נטמעו בתודעתך מחדש מידי שבת בשבתו.
זו החוליה היחידה שנותרה לקשר אותך עם מהות שרשרת האב וקיומה. זה השבת שהונח במקום הרביעי בעשרת הדברות (ראו עשרת הדיברות בעולם המידע).