קוד: ביאור:דברים יב23 בתנ"ך
סוג: דיון1
מאת: אראל
אל:
דברים יב23: "רַק חֲזַק לְבִלְתִּי אֲכֹל הַדָּם, כִּי הַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁ וְלֹא תֹאכַל הַנֶּפֶשׁ עִם הַבָּשָׂר
"
איסור אכילת דם כבר נזכר ב
דברים יב16: "רַק הַדָּם לֹא תֹאכֵלוּ, עַל הָאָרֶץ תִּשְׁפְּכֶנּוּ כַּמָּיִם
". בפסוקנו ישנן שתי תוספות:
בנוסף לאיסור, יש גם קריאה
להתחזק - להתגבר על היצר: "אִיתוֹקְפוּן בְּיִצְרֵיכוֹן
"
(ירושלמי) "ממה שנאמר
חזק, אתה למד שהיו שטופים בדם לאכלו, לפיכך הוצרך לומר חזק, דברי רבי יהודה. רבי שמעון בן עזאי אומר: לא בא הכתוב אלא להזהירך וללמדך עד כמה אתה צריך להתחזק במצות: אם הדם, שהוא קל להשמר ממנו, שאין אדם מתאוה, לו הוצרך
לחזקך באזהרתו - קל וחומר לשאר מצוות
"
(רש"י).
בנוסף לאיסור, יש גם נימוק - כי הדם הוא הנפש. ואיך אפשר להשוות בין הדם, שהוא חומר, לבין הנפש, שהיא רוחנית?
אלא שיש להבחין בין נפש לבין רוח ונשמה: נפש היא כוח-החיים החומרי של הגוף. הדם הוא הנפש, כי הדם נושא את החמצן והמזון לכל חלקי הגוף, וכך למעשה מביא חיים לכל שאר איברי הגוף.
ומה הקשר בין הקביעה "הדם הוא הנפש" לבין איסור אכילת דם? את זה הסביר הרמב"ן בפירושו על הפסוק המקביל,
ויקרא יז11: "כִּי
נֶפֶשׁ הַבָּשָׂר בַּדָּם הִוא, וַאֲנִי נְתַתִּיו לָכֶם עַל הַמִּזְבֵּחַ לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם; כִּי הַדָּם הוּא בַּנֶּפֶשׁ יְכַפֵּר
": "כי השם ברא כל הנבראים התחתונים לצורך האדם, כי הוא לבדו בהם מכיר את בוראו. ואף ע"פ כן, לא התיר להם באכילה מתחילה רק הצומח, לא בעלי הנפש... וכאשר היה במבול שנצולו בזכותו של נח, והקריב מהם קרבן והיה לרצון לו, התיר להם השחיטה... כי חיותם בעבור האדם. והנה, התיר גופם אשר הוא חי בעבור האדם שיהיה להנאתו ולצרכו של אדם, ושתהיה הנפש שבהם לכפרה לאדם בקרבים לפניו יתברך, לא שיאכלוהו; כי
אין ראוי לבעל נפש שיאכל נפש, כי הנפשות כולן לאל הנה, כנפש האדם וכנפש הבהמה לו הנה, ומקרה אחד להם כמות זה כן מות זה...
עוד, כי הנאכל ישוב בגוף האוכל והיו לבשר אחד, ואם יאכל אדם נפש כל בשר והוא יתחבר בדמו והיו לאחדים בלב תהיה עובי וגסות בנפש האדם, ותשוב קרוב לטבע הנפש הבהמית אשר בנאכל, כי הדם לא יצטרך עכול כשאר הנאכלים שישתנו בעכולם, ויתלה בו נפש האדם בדם בהמה, והכתוב אומר (קהלת ג כא): "מי יודע רוח בני האדם העולה היא למעלה ורוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ", ולכך אמר (ויקרא יז יד): "כי נפש כל בשר דמו בנפשו הוא", כי לכל בשר באדם ובבהמה נפש בדם, ואין ראוי לערב הנפש הנכרתת בנפש הקיימת, אבל תהיה לה כפרה על המזבח לרצון לפני ה'....
". יש כאן שני הסברים:
1. ה' הרשה לבני נוח לאכול בעלי-חיים, אבל רק את הצד החיצוני שלהם - הגוף. הצד הפנימי שלהם הוא הדם, הזורם בכל האיברים ונותן להם חיים; את הצד הזה אסור לאכול, כי החיים כולם שייכים לה'. ולכן גם לבני נוח נאסר לאכול בשר עם דם,
בראשית ט4: "אַךְ בָּשָׂר בְּנַפְשׁוֹ דָמוֹ לֹא תֹאכֵלוּ
".
2. בניגוד לבשר, המתפרק ומתעכל לפני שהוא נספג בדם, דם הבהמה נספג בדם האדם באופן מיידי, ולכן עלול להשפיע על נפש האדם ולהפוך אותו לבהמי.
"מב.
רק חזק לבלתי אכול הדם. רבי יהודה אומר, מגיד שהיו שטופים בדם קודם מתן תורה.
יכול אף משקבלו אותה (בשמחה) מהר סיני - [ת"ל רק הדם - משקבלו אותה עושים בשמחה.
(מכות כג) רבן גמליאל אומר, הרי הוא אומר רק חזק לבלתי אכול הדם. מה דם שאין בכל המצות קל ממנו, הזהירך הכתוב עליו; שאר מצות עאכ"ו].
אמר ר' שמעון בן עזאי, והרי ג' מצות עשה בתורה כיוצא בזו! לומר מה (דם) [הם] שאין בכל המצות קל (ממנו) [מהם] - הזהירך הכתוב (עליו) [עליהם], שאר מצות עאכ"ו.
(חולין לו) רבי אומר, כל מצוה שהחזיקו ישראל בשמחה מהר סיני, עדיין עושים אותה בשמחה. וכל מצוה שלא קבלו אותה בשמחה, אין עושים אותה בשמחה. רבן שמעון בן גמליאל אומר, כל מצוה שמסרו ישראל נפשם עליה בשעת הגזרה - נוהגים אותה בפרהסיא, וכל מצוה שלא מסרו ישראל נפשם עליה בשעת הגזרה - עדיין היא מרופה בידם.
מג.
כי הדם הוא הנפש, להגיד מה גרם.
ולא תאכל הנפש עם הבשר - (חולין קיב) זה אבר מן החי. והלא דין הוא - ומה בשר בחלב שמותר לבני נח, אסור לישראל; אבר מן החי שאסור לבני נח, אינו דין שיהא אסור לישראל! יפת תואר וכל הדומים לה יוכיחו - שאסור לבני נח ומותר לישראל; אף אתה אל תתמה על אבר מן החי, שאעפ"י שאסור לבני נח, שיהא מותר לישראל. ת"ל לא תאכל הנפש עם הבשר - זה אבר מן החי.
(שם נט) ר' חנינא בן גמליאל אומר, זה הדם מן החי.
"
(ספרי)