קוד: ביאור:דברים טו8 בתנ"ך
סוג: פרטים1
מאת: אראל
אל: מנח"ת שבת ה'תשס"ו בהר-בחוקותיי
דברים טו7: "כִּי
יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן מֵאַחַד אַחֶיךָ בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ בְּאַרְצְךָ
אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ - לֹא תְאַמֵּץ אֶת לְבָבְךָ וְלֹא
תִקְפֹּץ אֶת יָדְךָ מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן;
"
דברים טו8: "כִּי פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לוֹ,
וְהַעֲבֵט תַּעֲבִיטֶנּוּ דֵּי מַחְסֹרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ
."
הכינויים
מחסורו,
לו מלמדים, שהמחסור הוא אישי-סובייקטיבי ולא
כללי-אובייקטיבי, כלומר - לא מדובר כאן על רמת-חיים כללית שצריך להבטיח
לכולם, אלא רק על מילוי מחסור שחסר לאביון באופן אישי: "לפי מה שחסר העני, אתה מצווה ליתן לו--אם אין לו כסות,
מכסין אותו; אין לו כלי בית, קונין לו כלי בית; אין לו אישה, משיאין לו
אישה; ואם הייתה אישה, משיאין אותה לאיש: אפילו היה דרכו של זה העני
לרכוב על הסוס ועבד רץ לפניו, והעני וירד מנכסיו--קונין לו סוס לרכוב עליו
ועבד לרוץ לפניו, שנאמר "די מחסורו, אשר יחסר לו";
ומצווה אתה להשלים חסרונו, ואין אתה מצווה לעשרו
"
(רמב"ם, הלכות מתנות עניים ז ב), כלומר: מצוה לעזור לאדם לשמור על רמת החיים שהתרגל אליה; אין מצוה לעזור לעני לשפר את רמת החיים שלו.
מצוה זו עלולה ליצור מצב מעוות, שלפיו אדם שנולד עני והרוויח את כספו בעמל רב, צריך לתת כסף לאדם עשיר יותר ממנו, רק משום שהוא נולד עשיר והתרגל לרמת חיים גבוהה יותר. בעיה נוספת היא, שכל אדם שהתרגל לרמת חיים מסויימת, עלול להפסיק לעבוד, ולסמוך על החברה שתעזור לו לשמור על אותה רמת-חיים שהתרגל אליה, וכך יתרגל לחיות על חשבון אחרים. הפתרון לבעיות אלו כבר כתוב במצוה עצמה - "וְהַעֲבֵט תַּעֲבִיטֶנּוּ, דֵּי מַחְסֹרוֹ, אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ": יש להשלים את המחסור, לא במתנות אינסופיות, אלא בהלוואות, ולא סתם הלוואות אלא הלוואות תמורת עבוט (= משכון). אם העני לא יעבוד ולא יחזיר את ההלוואה, הוא יפסיד את המשכון, ולא יוכל לקחת הלוואות נוספות. מטרת המצוה היא, לעזור לאדם שנקלע לקשיים כלכליים זמניים לשמור על רמת-החיים שהתרגל אליה, עד שמצבו הכלכלי ישתפר.
דוגמאות לאנשים הזכאים להלוואה:
דוגמאות לאנשים שאינם זכאים להלוואה:
אראל: ליהודי אחד, עשיר בן טובים, היה סוס לרכב עליו. במשך הזמן, אותו יהודי ירד מנכסיו ל"ע, והסתבך בחובות לאנשי עירו. על-פי ההלכה, מותר לבעלי-החוב לקחת מהלווה כמעט את כל רכושו (ראו רמב"ם, הלכות מלוה ולווה פרק א), ולכן הם לקחו לו את הסוס. לאחר מכן, אותו יהודי פנה לאנשי עירו וביקש מהם שיתנו לו צדקה. על-פי דיני הצדקה, יש לתת לעני "די מחסורו אשר יחסר לו", וזה כולל "אפילו סוס לרכב עליו" אם היה רגיל לכך. לכן, אנשי עירו החזירו לו את הסוס. האמנם?
יהוסף: אם הלווה זקוק לאותו כסף ואינו "מיותר" אינו בכלל הצדקה אשר ראוי לו לתת. ובכלל - הסוס לרכב עליו הוא דרגה נוספת בצדקה ולא ברמת צדקה בסיסית שהיא צדקה לקיום. בנוסף לכך הסוס לרכב עליו זה רק עד להסתגלותו של היורד מנכסיו למצבו. כי אחרת אנו מחזקים שיבוש, במקום שיתרגל לרמת חיים נמוכה אנו מחזקים את דמיונו והיאחזותו במצבו הקודם. המדובר א"כ בשלב המעבר בו יש לנסות ולהקל עד כדי רמה זו.
פשוטו של מקרא מדבר על הלוואה. אם כך, מדוע למדו ממנו חז"ל וכל המפרשים דווקא את דיני נתינת צדקה? לענ"ד הסיבה היא שהפרשה כולה (פסוקים 1-11) עוסקת בשמיטת חובות, ובחובה להלוות לעני דֵּי מַחְסֹרוֹ דווקא בסמוך לשנת השמיטה, כשיש סיכוי גבוה שההלוואה תהפוך למתנה. ולמדנו מכאן שני דברים: (1) מצוות העזרה לעני דֵּי מַחְסֹרוֹ, בין אם מקיים אותה אדם פרטי או קופת צדקה, ראוי שתהיה לכתחילה בדרך הלוואה. (2) למרות זאת, ההלוואה לא צריכה להיות בתנאים של גמ"ח - עם שני ערבים ובדיקת כושר החזר - אלא יש לתת "הלוואה" גם למי שאין לו ערבים ואין לו כושר החזר, ורוב הסיכויים שלא יצליח להחזיר - בדומה ל"הלוואה" לפני השמיטה - הלוואה ההופכת למתנה.