לא תשחית את עצה

קוד: ביאור:דברים כ19 בתנ"ך

סוג: דיון1

מאת: אראל

אל:

אחד המקורות לחובה לשמור על הטבע נמצא בדיני המלחמה בתורה: דברים כ19-20: "כִּי תָצוּר אֶל עִיר יָמִים רַבִּים לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ לְתָפְשָׂהּ,
לֹא תַשְׁחִית אֶת עֵצָהּ לִנְדֹּחַ עָלָיו גַּרְזֶן,
כִּי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל, וְאֹתוֹ לֹא תִכְרֹת,
כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה לָבֹא מִפָּנֶיךָ בַּמָּצוֹר.
רַק עֵץ אֲשֶׁר תֵּדַע כִּי לֹא עֵץ מַאֲכָל הִוא,
אֹתוֹ תַשְׁחִית וְכָרָתָּ,
וּבָנִיתָ מָצוֹר עַל הָעִיר אש ר הוּא עֹשָׂה עִמְּךָ מִלְחָמָה עַד רִדְתָּהּ."

אסור לכרות עצי מַאֲכָל לצורך המצור, אבל מותר לכרות עצי סרק.

האיסור לכרות עצי מַאֲכָל הִוא מובן, אבל קשה להבין מדוע מותר לכרות עצי סרק, והרי גם בעצי סרק יש תועלת:

• הם נותנים צל ומנוחה מן השמש - דבר שעשוי לפעמים להציל ממוות כתוצאה ממכת חום;
• אפשר להשתמש בענפיהם (בלי לכרות אֶת העצים) להסקה בחורף, או לבניין, או אפילו ליצירת כלי נשק;
• מחלק מהעצים אפשר להפיק חומרי ריפוי;
• כיום ידוע לנו גם שהעצים מחזירים חמצן לאטמוספירה ומהוים "ריאות ירוקות";

אם כך, מדוע מותר להשחית אֶת עצי הסרק?

1. סדרי עדיפויות

בספרי דברים ובתלמוד בבלי (בבא קמא צא) אמרו: "רַק עֵץ אֲשֶׁר תֵּדַע - זה אילן מַאֲכָל. כִּי לֹא עֵץ מַאֲכָל הוּא - זה אילן סרק. אם סופנו לרבות אֶת אילן מַאֲכָל, מה תלמוד לומר "כִּי לֹא עֵץ מַאֲכָל"? - שאילן סרק קודם לאילן מַאֲכָל" (ראו מלבי"ם סימן קכח, שהסביר דרשה זו על-פי כללי לשון הקודש). כלומר, ההבדל בין עצי מאכל לעצי סרק הוא רק בסדר העדיפויות - קודם כורתים את העצים שתועלתם נמוכה יותר, ורק אחר-כך את העצים שתועלתם גבוהה יותר.

כך כתב גם רמב"ן בפירושו לפסוק זה: "על דעת רבותינו, מותר לכרות עץ מאכל לבנות מצור, ולא אמרה תורה ' רק עץ אשר תדע כי לא עץ מאכל הוא ' אלא להקדים ולומר שאילן סרק קודם לאילן מאכל...."

לפי זה, במקרה שיש רק עצי מאכל מסביב לעיר, מותר לכרות אותם, אבל צריך להשתדל לכרות קודם את העצים שנותנים פחות פירות.

לפי זה, המסר הכללי העולה מהפרשה הוא של חשיבות התכנון לטווח ארוך: גם אם צריך לפגוע בטבע לצורך מטרה מיידית (כגון מצור), עדיין צריך לחשוב על העתיד, ולהשתדל שהפגיעה בטבע תהיה מועטה במידת האפשר.

ראו גם מאמר של הרב אייל קרים, שהשתמש בעיקרון זה בתשובה לשאלה על שימוש במאכלים לצורך סימון שבילים בתרגיל צבאי.

בפירוש זה ישנן כמה בעיות:

• על-פי הפשט, נראה שהפרשה אוסרת לגמרי לכרות עצי מאכל, גם במקרה שאין עצים אחרים; ומתירה לגמרי לכרות עצי סרק, בלי שום שיקול של סדרי עדיפויות.
• גם על-פי פסיקת הרמב"ם (הלכות מלכים ו יב-יג): "אין קוצצין אילני מאכל שחוץ למדינה, ואין מונעין מהם אמת המים כדי שייבשו--שנאמר "לא תשחית את עצה"; וכל הקוצץ, לוקה.

  ולא במצור בלבד, אלא בכל מקום, כל הקוצץ אילן מאכל דרך השחתה--לוקה .

  אבל קוצצין אותו, אם היה מזיק אילנות אחרות, או מפני שמזיק בשדה אחרים, או מפני שדמיו יקרים; לא אסרה תורה, אלא דרך השחתה.

  כל אילן סרק--מותר לקוץ אותו, ואפילו אינו צריך לו .

  וכן אילן מאכל שהזקין, ואינו עושה אלא דבר מועט שאינו ראוי לטרוח בו--מותר לקוצו.  וכמה יהיה הזית עושה, ולא יקוצנו--רובע הקב זיתים; ודקל שהוא עושה קב תמרים, לא יקוצנו", כלומר, אסור להשחית אילן מאכל בכל מקרה, ומותר להשחית אילן סרק בכל מקרה, ואין משמעות לסדר עדיפויות.
  

• כפי שכתב שד"ל בפירושו לפסוק זה: "ולדעתי, לא לכך ניתנה תורה, כדי ללמד לבני אדם לעשות חשבונות להנאת עצמם, אבל בהיפך, לכך ניתנה, לחזק בליבותינו החמלה והחנינה המתנגדות לתועלתנו".
  

2. שימוש לעומת השחתה

על-פי רמב"ן, בהמשך פירושו לפסוק זה: "...אם כן, פירוש הפרשה לדעת', שהזהירה תורה:

• לא תשחית את עצה - לכרות אותם דרך השחתה שלא לצורך המצור, כמנהג המחנות. והטעם, כי הנלחמים משחיתים בעיר וסביב הארץ, אולי יוכלו לה... ואתם לא תעשו כן להשחתה, כי תבטחו בה' שיתן אותה בידכם, כי האדם עץ השדה הוא, ממנו תאכל ותחיה, ובו תבוא העיר מפניך במצור, לומר, אתה תחיה ממנו אחרי שתכבוש העיר, וגם בהיותך במחנה, לבוא מפניך במצור, תעשה כן.
• וטעם אותו תשחית וכרת - כי מותר אתה לכרות אותו לבנות המצור וגם להשחיתו עד רדתה, כי לפעמים תהיה ההשחתה צורך הכיבוש, כגון שיהיו אנשי העיר יוצאים ומלקטין עצים ממנו או נחבאים שם ביער להילחם בכם, או שהם לעיר למחסה ומסתור מאבן נגף"

לפי זה, ההבדל בין עצי סרק לעצי מאכל הוא רק לעניין השחתה והריסה - לא לעניין בניית המצור.

ההבדל הוא, שעצי סרק מסייעים בעיקר למגנים, ועצי מאכל מסייעים בעיקר לשולטים במקום; לכן, מתוך ביטחון בה' שייתן בידינו את העיר, עלינו להתחיל להתנהג כבר עכשיו כבעלי המקום, ולא להשחית את עצי הפרי; אולם מותר להשחית את עצי הסרק כדי להחליש את ההגנה על העיר.

• אולם, מפשט הפסוקים נראה, שהאיסור לכרות עצי מאכל הוא גם לצורך בנית המצור, ולא רק להשחתה, כמו שנאמר "רק עץ אשר תדע כי לא עץ מאכל הוא... וכרת ובנית מצור".
  

3. הכרת הטוב

ע"פ שד"ל בפירושו לפסוק זה: "ואשר אני אחזה לי הוא, כי עיקר המצוה הוא, שלא יכרות העץ אחר שאכל מפירותיו, וזה אמנם כדי להרחיק את האדם ממידת כפוי טובה, ולהרגילו שיאהב את המיטיב לו, ולא ישליכנו אחר גוו בזמן שלא יקווה ממנו עוד תועלת. וקרוב לזה: לא תתעמר בה תחת אשר עניתה (למטה כא יד), וקרוב לזה היה משל הדיוט אומר בימי חכמי התלמוד (בבא קמא צב:) "בירא דשתית מניה מיא - לא תשדי ביה קלא...".

הלוחמים החונים מסביב לעיר אוכלים מעצי הפרי ונהנים מהם, אך בדרך-כלל אין להם זמן ואפשרות ליהנות מעצי הסרק, ולכן, חובת הכרת הטוב חלה רק כלפי עצי הפרי.

לפי זה, התורה כלל אינה מחייבת אותנו לעשות תכניות לעתיד, אלא רק לחשוב על העבר - לא לפגוע בעצים ובגורמים אחרים שהביאו לנו תועלת בעבר.

• אולם, פירוש זה אינו מתאים להלכות הנזכרות בדברי חז"ל, שלפיהן מותר לכרות עצי פרי שהזקינו וכבר אינם נותנים פירות (ראו למשל מאמר של הרב יהודה עמיחי המסכם היתרים אלה).
  • אולי אפשר לתרץ, שכאשר העץ כבר אינו נותן פירות, אופן השימוש הרגיל בו הוא לכרות אותו ולהשתמש בגזעו לצרכים אחרים; זו אינה השחתה אלא שימוש רגיל וטבעי בעץ שהזקין.

4. מותר להשחית רק עץ שאין בו כל תועלת

הפועל " אכל " משמעו, על-פי דברי חז"ל, גם "השתמש", "הפיק תועלת" (פירוט). לפי זה, אפשר לפרש ש"עץ מאכל" משמעו "כל עץ שאפשר להשתמש בו ולהפיק ממנו תועלת". בימינו, ימי ההתחממות הגלובאלית והחור באוזון, כל העצים מביאים תועלת רבה לאנושות כ"ריאות ירוקות", ולכן ייתכן שבימינו אכן אסור להשחית עצים כלל, ואין הבדל בין עצי מאכל לעצי סרק.

דברים דומים כתב הרב מיכאל אברהם ב עצור כאן חושבים: "1. התורה ציוותה על עץ מאכל מפני שהוא מביא תועלת לבני אדם. מכאן אפשר להרחיב שכל עץ שמביא תועלת לבני אדם אסור לעקרו. ומכאן שאם כיום אנחנו יודעים שגם עצי סרק חשובים לבני האדם אזי אסור לעקור גם אותם. ומה שכתוב בתורה שעצי סרק מותר לעקור, פירושו עצים שלא מועילים לנו. ובכל דור יש ליישם זאת לפי הידע שלו. וכמו חרקים שנולדים מן העיפוש שכיום אנחנו מאמינים שלא קיימים דברים כאלו, אף שהוא דין תורה.
הרי זה ודאי לא יותר גרוע מאיסור 'בל תשחית' שמורחב ומיושם על כל מה שעומד לשימוש האדם, אף שבתורה הוא כתוב רק לגבי עצים. אז מדוע עצי סרק ייגרעו, אם כיום אנחנו יודעים שגם זה משמש אותנו?
2. יש מקום להביא מקור תורני עקיף לחשיבות האקו-אתיקה, כלומר אקולוגיה שאינה דווקא למען האדם, והוא מט"ו בשבט. זהו ראש השנה לאילן, אף שיש ר"ה לפירות (=עצרת, שנדונים בה על פירות האילן). ולכאורה מכאן ראיה שיש דין על העולם גם ביחס לעצי סרק, או לאילנות עצמם בלי קשר לפירות.
3. וידוע הסיפור על הראי"ה קוק שפגש את ר' אריה לוין כשהגיע לארץ, וכשר' אריה קטף עלה בדרך לפי תומו, הראי"ה הזדעזע כיצד הוא פוגע בלי סיבה ביצירי כפיו של הקב"ה.
ובאמת יש לדון האם ההיתר לפגוע בעצי סרק הוא רק לצורך האדם. כלומר שבעצי פרי התורה קבעה איסור אפילו לצורך (הרי מדובר במצור, ושם ודאי צריכים אותם). אם כן, מה שהתורה מתירה עצי סרק, גם הוא רק לצורך. ומשמע שכשעושה שלא לצורך אסור לפגוע גם בעצי סרק כמו בעצי פרי. וזכורני שראיתי דיוקים כאלו בכמה ראשונים או מפרשי התורה (רמב"ם, רמב"ן, ואין לי זמן לחפש כרגע). "