הגדת הביכורים

קוד: ביאור:דברים כו3 בתנ"ך

סוג: דיון1

מאת: אראל

אל:

דברים כו3: "וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם, וְאָמַרְתָּ אֵלָיו: 'הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לה' אֱלֹהֶיךָ, כִּי בָאתִי אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵינוּ לָתֶת לָנוּ'"

כשאדם מביא ביכורים לבית המקדש, הוא צריך להכריז לפני הכהן באופן חגיגי: כי באתי אל הארץ אשר נשבע ה' לאבותינו לתת לנו! ולא רק אדם שעלה לארץ ישראל - גם אדם שנולד בארץ, אפילו הוא דור עשירי בארץ, צריך להגיד כי באתי אל הארץ.

כדי להבין הכרזה זו, נשים לב למילה הגדתי, המזכירה את שמות יג8: "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר: בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם" (פירוט). גם אדם שנולד בארץ ישראל, צריך לדבר אל בנו כאילו שהוא עצמו יצא ממצרים.  ולכן אמרו חכמי המשנה "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים" (משנה פסחים י ה, הגדה של פסח).    כך גם הפסוק שלנו מלמד: "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא הוא בא אל הארץ" (הרב אלחנן סמט, "הבאת הביכורים ומקרא ביכורים". ע"פ מרטין בובר, "ביכורים"). ניתן להבין עקרון זה בשתי דרכים:

1. רוחנית - הנשמה של כל אדם מישראל היא חלק מ"נשמת ישראל" הכללית, ולכן עברה את כל המאורעות ההסטוריים שעבר עם ישראל.

2. מעשית - היעד של יציאת מצרים הוא לא רק להביא את עם ישראל לארץ ישראל, אלא גם שלכל אדם מישראל תהיה נחלה ואחיזה בארץ (ראו ויקרא כה, במדבר כו). ואכן, מצוות ביכורים נוהגת רק בנחלה פרטית - רק אדם שיש לו נחלה פרטית בארץ ישראל, רשאי וחייב להביא ממנה ביכורים (בניגוד לתרומות ומעשרות, שיש להפריש גם מתבואה שצמחה בקרקע שכורה). בדרך הטבע, אדם לא נולד עם נחלה, אלא הוא זוכה בה כשהוא יורש את הוריו, ורק אז הוא יכול להביא ביכורים. ולכן המביא ביכורים אומר בצדק כי באתי אל הארץ - סוף סוף זכיתי לנחלה פרטית בארץ - אשר נשבע ה' לאבותינו לתת לנו!

דקויות

הגדתי

מדוע נאמר הגדתי בלשון עבר, והרי הוא עדיין לא אמר שום דבר?

- הפועל הגיד מציין לא רק אמירה במילים, אלא גם "אמירה" במעשים. לדוגמה:

• תהלים יט2: "הַשָּׁמַיִם מְסַפְּרִים כְּבוֹד אֵל וּמַעֲשֵׂה יָדָיו מַגִּיד הָרָקִיעַ... אֵין אֹמֶר וְאֵין דְּבָרִים בְּלִי נִשְׁמָע קוֹלָם" (פירוט).
• שמואל א כד18: "ואת[וְאַתָּה] הִגַּדְתָּ הַיּוֹם אֵת אֲשֶׁר עָשִׂיתָה אִתִּי טוֹבָה, אֵת אֲשֶׁר סִגְּרַנִי ה' בְּיָדְךָ וְלֹא הֲרַגְתָּנִי" - "הגדת" במעשה, בכך שלא הרגת אותי.
• שמואל ב יט7: "לְאַהֲבָה אֶת שֹׂנְאֶיךָ וְלִשְׂנֹא אֶת אֹהֲבֶיךָ, כִּי הִגַּדְתָּ הַיּוֹם כִּי אֵין לְךָ שָׂרִים וַעֲבָדִים; כִּי יָדַעְתִּי הַיּוֹם כִּי לא[לוּ] אַבְשָׁלוֹם חַי וְכֻלָּנוּ הַיּוֹם מֵתִים,  כִּי אָז יָשָׁר בְּעֵינֶיךָ" - "הגדת" במעשה, בכך שהתאבלת על אבשלום ולא שמחת על הנצחון.