יש דעה מדעית מקובלת שלפיה חלק גדול מהמעשים שאנו עושים
מטרתם העמוקה היא להפיץ את הגנים שלנו. יש כמה מצוות ורעיונות בתורה שאפשר
להסביר על-פי דעה זו.
א. ממזר
לממזר - אדם שנולד מניאוף (ע"פ
רמב"ם, הלכות איסורי ביאה פרק טו) - אסור להתחתן עם בת-ישראל (ולהיפך). הסבר אפשרי
לאיסור זה הוא, שחטא הניאוף למעשה נובע מהגנים: הגנים של הנואפים "רוצים"
להפיץ את עצמם, ולכן הם הגורמים העמוקים לחטא הניאוף. לכן, העונש הראוי ביותר הוא
להגביל את יכולתם של הגנים, שנוצרו כתוצאה מהניאוף, להפיץ את עצמם בעם
ישראל. אמנם ההגבלה אינה מוחלטת וסופית כי מותר לממזר להתחתן עם גיורת
(ולהיפך), אך עדיין יש בכך מגבלה משמעותית.
ב. ייבום
אישה שבעלה מת ללא ילדים, צריכה להינשא לאחיו ולהוליד ממנו ילד. הסיבה היא,
דברים כה6: "וְהָיָה הַבְּכוֹר אֲשֶׁר תֵּלֵד יָקוּם עַל שֵׁם אָחִיו הַמֵּת, וְלֹא יִמָּחֶה שְׁמוֹ מִיִּשְׂרָאֵל
".
לכל אדם יש זכות לצאצאים שימשיכו את דרכו ויפיצו את הגנים שלו בעולם. לכן,
אם האדם מת ללא ילדים, ראוי לנסות להוליד ילדים שהמטען הגנטי שלהם יהיה
דומה ככל האפשר למטען הגנטי של הילד שהיה נולד אילו הוא היה חי (פירושים נוספים).
מדוע דווקא אלמנתו של המת צריכה להיות מעורבת בעניין? אולי משום שהיא
האישה שהוא בחר להינשא לה ולהוליד ממנה ילדים, ולכן האופי שלה משקף בצורה
הטובה ביותר את האופי המשלים לאופי שלו.
בזמן
התנ"ך לא היו הפריות מלאכותיות כמו היום, ובוודאי שלא היתה אפשרות להוציא
זרע מגופו של המת ולהפרות את אלמנתו; לכן, הדרך הטובה ביותר להוליד ילד
כזה היתה ע"י נישואין בין האח לבין אלמנתו של המת.
אמנם, לפי זה היה ראוי לאפשר גם לאב לייבם; ואכן, הייבום המוצלח הראשון
בתנ"ך נעשה ע"י אביו של המת (יהודה - בראשית לח 13 והלאה). אולם, מסיבות
פסיכולוגיות (כנראה), ה' לא רצה לחייב נישואין בין איש ואישה ששייכים
לדורות שונים, ולכן המצוה הצטמצמה לאחים.
ג. ריבוי נשים
כידוע, ע"פ התורה, מותר לאיש להתחתן עם כמה נשים, אבל לאישה אסור להתחתן
עם כמה גברים. גם לזה יש הסבר גנטי: כשהאיש מתחתן עם כמה נשים, הוא יכול
להוליד יותר ילדים, וכך להפיץ את הגנים שלו יותר מהר; אך כשאישה מתחתנת עם
כמה גברים, זה לא עוזר לה להוליד יותר ילדים, היא עדיין צריכה לחכות לפחות
9 חודשים בין ההריון ללידה, ועוד כמה חודשים אחר-כך כדי להיניק, כך
שלנישואין כאלה אין שום תועלת גנטית, להיפך - הם מעכבים את הגברים מלהפיץ
את הגנים שלהם.
ד. "עניי עירך קודמים"
מהפסוק שנאמר במצוות הלוואה לעניים (דברים טו) "
לאחיך לענייך ולאביונך בארצך "
למדו חז"ל, שצריך להלוות קודם לקרובים ורק אחר-כך לרחוקים: קודם לאחים,
שהגנים שלהם הכי קרובים לשלנו; אחר-כך לעניי העיר, שהם בדרך-כלל שייכים
לאותה משפחה מורחבת (לפחות לפי מבנה החברה באותם ימים); אחר-כך לעניי
השבט, ואחר-כך לעניי הארץ.
ה. "פוקד עוון אבות על בנים..."
לא רק מצוות, גם עקרונות של שכר ועונש אפשר להבין ע"פ הגנטיקה: ה' "
פוקד
עוון אבות על בנים...
" כי במקרים רבים הגנים הם הגורמים לחטא, ולכן יש
הגיון בהענשתם. אמנם, רק ה' יכול לדעת מתי החטא נובע מגנים ומתי לא; אנחנו
- בני האדם - לא רשאים לעשות שיקולים כאלה, ולכן בבית משפט אנושי "
איש בחטאו יומת
".
ובעתיד "לא יאמרו עוד
אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה
", כי בעתיד תרבה הדעת, ואנשים
לא יפעלו ע"פ הגנים שלהם אלא רק ע"פ השכל, ולכן לא יהיה עוד כל צורך
"להעניש" גנים.
ו. עונשי מוות
בתורה מנויות עבירות רבות שהעונש עליהן הוא מוות, אבל בגמרא אמרו חלק
מחכמינו (ביניהם ר' עקיבא), שהסנהדרין לא צריכה להוציא להורג בכלל. ייתכן
שהם חשבו, שמטרתו של עונש מוות היא להכחיד גנים שליליים מסויימים שגורמים
לאדם לעבור עבירות במזיד, ושהגנים הללו כבר נכחדו, ולכן כבר אין אנשים
שעוברים עבירות ממש במזיד (אלא רק מתוך קושי או חוסר מודעות), ולא צריך
יותר להשתמש בעונש מוות.