קוד: הלואה בריבית - שכירות - עבדות בתנ"ך
סוג: טעם
מאת: אראל (הגהה: עופר לביא, יעל)
אל:
האם מותר לעשיר להשתמש בעושרו כדי להתעשר עוד יותר? מה יחסה של התורה לרווחי הון?
כלומר: אם יש לי מקרר ששווה 1000 ש"ח - מותר לי לתת לך להשתמש בו, ולבקש ממך (למשל) 10 ש"ח לכל חודש של שימוש, עד שתחזיר לי את המקרר. אבל אסור לי לתת לך 1000 ש"ח ולדרוש ממך 10 ש"ח לכל חודש עד שתחזיר לי את 1000 הש"ח.
מדוע יש הבדל בין השכרת חפץ לבין "השכרת" כסף? מה הכלל - מתי מותר לבקש כסף תמורת נתינת רכוש לזמן קצוב, ומתי אסור?
רמז לתשובה אפשר לקבל ממילה המופיעה בכמה מפסוקי איסור ריבית - "נשך כסף נשך
אוכל
", "ובמרבית לא תתן
אכלך
". אוכל הוא מוצר מתכלה: כשאדם לווה אוכל, הוא אוכל אותו, ואינו יכול להחזיר אותו; כשיחזיר את ההלוואה - הוא יחזיר אוכל אחר. גם
כסף
נועד, בדרך-כלל, לצריכה ולקניית מוצרים, וגם הוא אינו מוחזר בעינו. לעומת זאת, כשאדם שוכר חפץ הוא מחזיר את החפץ עצמו.
משמעות ההבדל היא, שאדם שלווה כסף או אוכל - עלול להיקלע למצב שבו הוא לא יכול להחזיר את ההלוואה בזמן. במקרה זה, אם ההלואה היא בריבית - החוב שלו יילך ויתפח, והוא יילך וישקע בחובות שהוא לא יכול לצאת מהם. לעומת זאת, אם הוא שוכר רכוש - הוא תמיד יכול להחזיר את הרכוש ולהפסיק לשלם את דמי השכירות.
האם יש הבדל, גם במקרה שההלוואה מיועדת לקניית חפץ? מה ההבדל בין אדם שלווה 1000 ש"ח וקונה בהם מקרר, לבין אדם ש"לווה" מקרר?
כאשר הלווה קונה את החפץ בעצמו, כל האחריות על ירידת ערכו של החפץ מוטלת עליו בלבד: אם החפץ יתקלקל, יתבלה, מחיר השוק שלו יירד, הוא יאבד ברעידת אדמה וכו' - הלווה עדיין יצטרך לשלם למלווה את כל 1000 השקלים; הוא לא יוכל להחזיר את החפץ (או את מה שנשאר ממנו).
לעומת זאת, כאשר אדם שוכר חפץ, האחריות מתחלקת בין השוכר למשכיר (רמב"ם, שכירות א:ג ):
שני הבדלים אלה נזכרים בתלמוד (ההסבר הוא של עו"ד דוד משען ):
בבא מציעא סט:, תרגום לעברית: "רב חמא היה משכיר זוזים תמורת פשיטא [=מטבע קטן] ליום. לימים, כלו כספי רב חמא. הוא סבר: מה שנה [הכסף] מן המחרשה? וזה אינו נכון. המחרשה חוזרת בעין, ויש לה פחת ידוע. והכסף אינו חוזר בעין, ואין לו פחת ידוע".
|
רב חמא ידע שהשכירות מותרת, וסבר שיוכל להימנע מאיסור ריבית על ידי פעולה פשוטה: תכונֶה עסקת ההלוואה בשם "שכירות", ולא הלוואה, ועל ידי כך יוּתר לו לגבות דמי שכירות, כמקובל. אך הוכיח סופו על תחילתו: שגגה יצאה מלפניו, שהרי כלו כל נכסיו, כעונש המיועד למלווים בריבית. התלמוד דן בשאלה: מדוע טעה רב חמא בסברתו, הרי השכירות מותרת? והוא מצביע על שני הבדלים אובייקטיביים בין ההלוואה ובין השכירות: בשכירות
המושכר חוזר בעין למשכיר, ויש לו פחת.... [ ראה במאמר, "היבטים הלכתיים ומשפטיים של היתר עסקא", כתר ב (תשנ"ט), עמ' 405, שדנתי בו בשיטות השונות שנאמרו בעניין זה] . לענייננו, די שנציג את השיטה השלטת: הקריטריון המובהק שראוי לקבוע על פיו אם יש לפנינו הלוואה אם לאו הוא האחריות. קרי: ההלוואה מתאפיינת באחריותו המוחלטת של הלווה להשיב את מה שקיבל בהלוואה, ובעל המעות אינו שותף לאחריות זו. ואם בעל החפץ מקבל על עצמו חלק מן האחריות, שוב אין לפנינו הלוואה, אלא שכירות. אכן, התלמוד אינו מתיר לאדם "להשכיר" כסף לחברו ולגבות ממנו "דמי שכירות", גם אם בעל הממון נושא באחריותו, כפי שסבר רב חמא לעשות [ ראה שו"ת הריב"ש, סימן שח, שהסביר שהייתה זו טעותו של רב חמא] . הנשיאה באחריות מתירה לבעל הממון לקבל תמורה, אך לא לקבל תשלום קצוב של דמי שכירות, אלא רק את הרווחים הנובעים מהשקעות המתעסק [ לדיון בשאלה זו, ראה: שו"ת מהרי"ק, סימן קיט; בית יוסף, יו"ד, סימן קעז.] . |
המשותף לשני ההבדלים האלה הוא
השיעבוד
: אדם שלוקח הלוואה בריבית עלול להיות משועבד למלווה, ואדם ששוכר חפץ - אף פעם אינו משועבד.
אמנם, במקרים מסוימים זה יותר משתלם לקנות חפץ בהלוואה בריבית מאשר לשכור אותו, למשל אם ערכו של החפץ עולה באופן משמעותי. אך מטרתה של המצווה אינה להגן על הלווה מהפסד, אלא להגן עליו משיעבוד. האיסור להלוות בריבית משתייך לקבוצה גדולה של מצוות המבטאות את התנגדות התורה לשיעבוד .
ייתכןשזה מותר, כי הלווה אינו משתעבד.