קוד: ביאור:שמות יב17 בתנ"ך
סוג: דיון1
מאת: אראל
אל:
שמות יב17: "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַמַּצּוֹת, כִּי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה הוֹצֵאתִי אֶת צִבְאוֹתֵיכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם; וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַיּוֹם הַזֶּה לְדֹרֹתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם
"
1. לפי חכמי התלמוד, הפועל
שמר מציין סייגים שנועדו להרחיק את האדם מהעבירה, כמו ב
ויקרא יח30: "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת מִשְׁמַרְתִּי לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת מֵחֻקּוֹת הַתּוֹעֵבֹת אֲשֶׁר נַעֲשׂוּ לִפְנֵיכֶם, וְלֹא תִטַּמְּאוּ בָּהֶם אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם
". לפי זה פירשו גם כאן, שיש לעשות סייגים כדי להתרחק מאיסור חמץ. בפרט, כבר כשלשים את הבצק למצות, יש
לשמור עליו שלא יחמיץ: ללוש במהירות, להכניס לתנור במהירות
(תוך 18 דקות), לשמור את הבצק בטמפרטורה נמוכה, ועוד
(מכילתא,
רש"י).
בימינו, מקפידים במיוחד לשמור על המצות הנאכלות בליל הסדר: כבר משעת קצירת החיטה,
שומרים על גרגרי החיטה שלא יירטבו כדי שלא יחמיצו
(אבן עזרא, רבנו בחיי). מצה שנשמרה באופן זה נקראת
מצה שמורה, על-שם הפסוק שלנו.
2. לפי חכמי המדרש,
המצות מייצגות את כל
המצוות: "כדרך שאין מחמיצין את
המצה, כך אין מחמיצין את
המצוה, אלא אם באה מצוה לידך - עשה אותה מיד
"
(רבי ישאיה,
מכילתא,
רש"י). כשאנחנו לשים בצק למצה, אם מתעכבים יותר מדי - הבצק מחמיץ ואנחנו "מחמיצים" ומפסידים את המצוה; כך גם בכל הזדמנות אחרת שנקרית לידינו לקיים מצוה, אם אנחנו מתעכבים יותר מדי - אנחנו עלולים "להחמיץ" ולהפסיד את המצוה.
בימינו משתמשים בביטוי "החמיץ הזדמנות", שעניינו - התעכב יותר מדי עד שההזדמנות חלפה. הפועל "החמיץ" עבר חילון - בעבר השתמשו בו רק על מצוה, ובימינו משתמשים בו גם על הזדמנות של חול
(ע"פ ניסן נצר, "עברית של שבת" על שמות יב17, עמ' 72).
1. כאן נאמר שיצאנו יצאו ממצרים
בעצם היום הזה, כלומר לאור יום; אבל בפסוקים אחרים נאמר שיצאנו באמצע הלילה! ראו
יום ולילה ביציאת מצרים.
2. מדוע פסוק זה מנמק את המצוה לשמור את המצות? - "כשם שאני שמרתי היום, ולא אחרתי יום אחד,
ובעצם היום הזה הוצאתי אתכם - לטעם זה אתם גם כן לא תאחרו המצה עד שתחמיץ. ואמר עוד
ושמרתם את היום הזה - יצו כן האל גם כן שיהיה האדם משמר גם היום לבל יטעה בחשבון, ולא יקדים ולא יאחר מעשות את היום הזה ולא יום אחר במקומו. וכל פירוש זה אומר
כי בעצם יאיר ימין ושמאל, יאיר לתת טעם למה שלפניו לשמירת המצות, ויאיר למה שלאחריו לשמירת היום על זה הדרך
"
(אור החיים).
הקטע כולו (פסוקים 1-20) נאמר למשה בראש החודש (פסוק 1), עוד לפני שה' הוציא את ישראל ממצרים. אם כך, מדוע ה' אומר
הוצאתי בלשון עבר?
- נראה שמשה אמר לבני ישראל מראש, רק את החלק הנוגע לקרבן הפסח ויציאת מצרים (עד פסוק 13); את המשך הפרשה, הנוגע לחג המצות ואיסור חמץ, הוא אמר להם רק אחרי שכבר יצאו ממצרים - כשיכלו להבין את משמעותו
(שד"ל על פסוק 14 ו-21). כך נראה מ
שמות יב39: "וַיֹּאפוּ אֶת הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם עֻגֹת מַצּוֹת כִּי לֹא חָמֵץ, כִּי גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ וְגַם צֵדָה לֹא עָשׂוּ לָהֶם
" (פירוט).
הפועל
חקק
עניינו חרת, חצב בסלע,ובהשאלה: קבע כלל לטווח ארוך.
חוקת עולם היה מצווה חקוקה וקבועה לנצח.