ולא יחמוד איש את ארצך

קוד: ביאור:שמות לד24 בתנ"ך

סוג: דיון1

מאת: אראל

אל:

שמות לד24: "כִּי אוֹרִישׁ גּוֹיִם מִפָּנֶיךָ, וְהִרְחַבְתִּי אֶת גְּבוּלֶךָ; וְלֹא יַחְמֹד אִישׁ אֶת אַרְצְךָ, בַּעֲלֹתְךָ לֵרָאוֹת אֶת פְּנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ, שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה."

- כי כגמול על ראיית פניי שלוש פעמים בשנה אוריש (אגרש) גויים מפניך ותירש את ארצם, וארחיב את גבולך ותהיה לך ארץ גדולה ורחבה, וגם העמים שמסביבך ישמחו בחלקם ולא יחמוד איש את ארצך; לכל זה תזכה כשתעלה לראות את פני ה' אלהיך שלוש פעמים בשנה.

דקויות

מבנה הפסוק

בפסוק הקודם נזכרה מצוות העליה לרגל - העליה להיראות לפני ה', שמות לד23: "שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ אֶת פְּנֵי הָאָדֹן ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל", וגם בסוף הפסוק שלנו נזכרה אותה מצוה, "בַּעֲלֹתְךָ לֵרָאוֹת אֶת פְּנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ, שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה"; אולם באמצע נזכרו שלושה עניינים אחרים: (א) כי אוריש גויים מפניך, (ב) והרחבתי את גבולך, (ג) ולא יחמוד איש את ארצך. מה הקשר בין הדברים?

1. שלושת אלה הם שכר לעם ישראל על העליה לרגל. כנגד שלוש פעמים שעם ישראל נראה לפני ה', ה' נותן להם שלושה דברים: "  ושכרם - שיוריש גוים, וירחיב גבולם, ונכרי לא יעבור בארצם בבוא הזכרים לֵרָאות את פני השם " (אבן עזרא - פירוש קצר). העליה לפני ה' עניינה הכרה בכך שה' הוא האדון וכל הארץ שייכת לו; בזכות הכרה זו, ה' אדוני הארץ נותן את הארץ לבני ישראל.

2. שלושת אלה נותנים טעם למצוות עליה לרגל: בגלל שה' יוריש גויים מפנינו וירחיב את גבולנו, ארצנו תהיה גדולה ורחבה, ולא נוכל לבוא בכל עת לפני ה' כפי שהיינו באים למשכן במדבר, ולכן יש לייחד שלושה זמנים קבועים בשנה לשמירה על קשר עם ה' (ע"פ רש"י); אמנם אנחנו עלולים לחשוש, שכאשר נעזוב את ארצנו ונעלה לרגל, יבואו גויים ויקחו את ארצנו, ועל כך מבטיח ה' שהם בכלל לא ירצו לבוא, " אל תירא שמא ילכדו גוים את ארצך בהיותך שם ויתקצר גבולך, שיקחו שנים ושלשה כרכים בעודך שם" (ר' יוסף בכור שור).

ולא יחמוד איש את ארצך - מדוע?

1. הפסוק מתאר הרתעה - הגויים יפחדו מכם ולכן לא ירצו לקחת את ארצכם: " כי אוריש גוים מפניך - ולכך לא יחמוד איש את ארצך, כי יאמרו: אותם שהיו מוחזקים, הוריש אלהיהם מפניהם, כל שכן שלא נוכל לקחת ארצם, כיון שעוסקין במצותיו" (ר' יוסף בכור שור); " כל כך אשלח אימה בלב השכנים, אפילו שלא יחמדו ארץ ישראל, אף כי כשיעלה בלבם לעשות מלחמה" (אבן עזרא - פירוש ארוך).

• אולם, הפסוק אינו מתאר פחד ורתיעה של הגויים; זה לא שהם רוצים לקחת את ארצנו אבל פוחדים - הם מלכתחילה לא חומדים ולא רוצים אותה; זאת, למרות שארץ ישראל נקראה ארץ חמדה, ירמיהו ג19: "וְאָנֹכִי אָמַרְתִּי אֵיךְ אֲשִׁיתֵךְ בַּבָּנִים, וְאֶתֶּן לָךְ אֶרֶץ חֶמְדָּה נַחֲלַת צְבִי צִבְאוֹת גּוֹיִם; וָאֹמַר אָבִי תקראו[תִּקְרְאִי] לִי וּמֵאַחֲרַי לֹא תשובו[תָשׁוּבִי]", זכריה ז14: "וְאֵסָעֲרֵם עַל כָּל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר לֹא יְדָעוּם, וְהָאָרֶץ נָשַׁמָּה אַחֲרֵיהֶם מֵעֹבֵר וּמִשָּׁב; וַיָּשִׂימוּ אֶרֶץ חֶמְדָּה לְשַׁמָּה", תהלים קו24: "וַיִּמְאֲסוּ בְּאֶרֶץ חֶמְדָּה לֹא הֶאֱמִינוּ לִדְבָרוֹ".
  

2. הפסוק מתאר נס - בדרך הטבע, כשאדם עוזב את נחלתו לתקופה ארוכה, הנחלה "מזמינה" שודדים החומדים אותה. אולם במקרה זה, כיוון שבני ישראל עוסקים במצווה, ה' ישנה את מחשבותיהם של האויבים בדרך נס, כך שלא ירצו לקחת את ארצנו , ויתקיים בהם הכלל "שלוחי מצוה אינם ניזוקים". "אמר רבי אלעזר: שלוחי מצוה אינן ניזוקין לא בהליכתן ולא בחזירתן. כמאן? כי האי תנא דתניא: איסי בן יהודה אומר: כלפי שאמרה תורה ולא יחמוד איש את ארצך, מלמד שתהא פרתך רועה באפר ואין חיה מזיקתה, תרנגולתך מנקרת באשפה ואין חולדה מזיקתה. והלא דברים קל וחומר: ומה אלו שדרכן לזוק אינן ניזוקין, בני אדם שאין דרכן לזוק על אחת כמה וכמה." (פסחים ח:). הפסוק שלנו מבטיח, שכשאדם הולך לקיים מצוה, אפילו הרכוש שלו (ארצו) לא יינזק; קל וחומר שהוא עצמו לא יינזק (וראו גם שלוחי מצוה אינם ניזוקים - עליה לרגל, שמואל בבית-לחם / דיון בפורום "עצור כאן חושבים"). "מצוות העלייה לרגל עלולה ליצור חששות כבדים, ובראשם חשש ביטחוני וחשש כלכלי. אם כולם מרוכזים בירושלים, כל אויב יכול לכבוש את ערי הספר, וכל גנב יכול לבזוז את הבתים הריקים. כנגד חששות אלו מבטיחה התורה: לא יקרה כלום. הדרשה מרחיבה זאת: היא מזהה את המילים "את ארצך", וכוללת בתוכן את כל המרחב שנחשב לארצו של אדם. גם הפרה והתרנגולת שלו מוגנות ושמורות כשהוא עולה לרגל." (חיים אקשטיין, פורטל הדף היומי).

ובתלמוד הירושלמי תיארו את התגשמות הבטחה זו: "מעשה באחד ששכח לנעול דלת ביתו ועלה לפעמי רגלים. וכשבא, מצא נחש קשור בטבעות דלתותיו. שוב מעשה באחד ששכח  ולא הכניס  תרנגולותיו  לתוך ביתו  ועלה לפעמי רגלים, ובא ומצא חתולות מקורעות לפניהם. שוב מעשה באחד ששכח ולא הכניס כרי של חיטים (ערמת חיטים שנשארה בחוץ לאחר קצירת התבואה) לתוך ביתו, ועלה לרגל. וכשבא מצא אריות מקיפין לחיטים. אמר רבי פנחס: מעשה בשני אחים עשירים שהיו באשקלון, והיו להם שכנים רעים מאומות העולם. והיו אומרים אמתי אלה היהודים  יעלו  לירושלים ואנו  נוטלים כל  מה שיש להם. הגיע הזמן ועלו. זימן להם הקב"ה מלאכים כדמותן והיו נכנסין ויוצאין בתוך בתיהם. כאשר שבו מירושלים, חילקו דרונות (מתנות) ממה שהביאו עמהם לכל מכריהם. אמרו להם היכן הייתם? אמרו להם: בירושלים. אימתי עליתם? ביום פלוני. ואימתי חזרתם? ביום פלוני. אמרו ברוך אלוקי היהודים שלא עזבם ולא יעזבם." ("וידעת היום").

3. הפסוק מתאר שלום ושפע. הפכו של החומד הוא השמח בחלקו; מכאן, שהפסוק "ולא יחמוד איש את ארצך" עניינו, שכל שכנינו הגויים יהיו שמחים בחלקם: הארץ שלהם תהיה מספיק טובה עבורם, ולא תהיה להם סיבה לרצות את הארץ שלנו. ומה הקשר לעליה לרגל? - כשאנחנו עולים לפני ה', אנחנו מתפללים על שלום העולם כולו (במיוחד בסוכות, אנחנו מתפללים על גשמים בכל העולם, ומקריבים שבעים פרים כנגד שבעים אומות). ככל שנתפלל על הגויים, שיהיה להם טוב בארצותם - הם לא יחמדו את הארץ שלנו.