קוד: מבנה ויקרא א בתנ"ך
סוג: מבנה2
מאת: אראל
אל: פירושים וסימנים 7
בחמשת הפרקים הראשונים בספר ויקרא (א-ה) מתוארים חמישה סוגים של קרבנות:
בשלושת הפרקים הראשונים חוזר פעמים רבות הביטוי
ריח ניחוח לה'
. גם בלי להבין בדיוק מה המשמעות של הביטוי הזה אפשר להבין שזהו ביטוי
טוב, הוא מציין שלה' יש "נחת רוח" מכך שאדם מקריב לו קרבן. בשני הפרקים
האחרונים הביטוי הזה לא מופיע, וזה הגיוני - כי בפרקים האלה מדברים על
קרבנות שאדם חייב להקריב בגלל שהוא חטא, וזה מצב לא רצוי - עדיף שלא
יחטא ולא יצטרך להביא קרבנות כאלה. אבל יש מקום אחד שבו כן נזכר הביטוי
ריח ניחוח לה'
- בפרק ד. פרק ד מדבר על 5 סוגים של קרבנות חטאת:
ובמקום אחד – על קרבן מס' 4 – נכתב (ויקרא ד31): "והקטיר הכהן המזבחה
לריח ניחוח לה', וכיפר עליו הכהן ונסלח לו
". מהי הסיבה לזה?
1. ההסבר הכי פשוט הוא ששעירה שווה יותר מכבשה. לאיש פשוט שחוטא יש
בחירה - הוא יכול להביא שעירה או כבשה. ואם הוא בחר להביא דווקא את הקרבן
היקר יותר – הוא קצת דומה לאדם שמביא קרבן מרצונו החפשי, ולכן גם זה נחשב
ריח ניחוח לה'
.
2. יכול להיות שיש סיבה נוספת, וכדי להסביר אותה נשים לב לעוד ביטוי מיוחד שכתוב בקשר לחטאות מס' 3, 4 ו5 (ויקרא ד24): "ושחט אותו
במקום אשר ישחט את העולה לפני ה' חטאת הוא
". לכל קרבן יש מקום קבוע במקדש שבו מותר לשחוט אותו. המקום הקבוע לעולה הוא (ויקרא א11): "על ירך המזבח צפונה לפני ה'
". מכאן אפשר להסיק שגם את החטאת צריך לשחוט
"על ירך המזבח צפונה
". אבל למה התורה לא יכלה לכתוב את זה בפירוש? למה היה צריך לכתוב שאת החטאת שוחטים "באותו מקום שבו שוחטים את העולה"?
לדעתי זה בא לרמוז לסיבה שבגללה שוחטים את החטאת בצפון: החוק הזה נקבע בכוונה, כדי שמי שמביא קרבן חטאת לא יתבייש. אם (למשל) היו שוחטים את החטאת בדרום – אז כל אחד היה יכול לדעת שהאיש שמביא את הקרבן הזה חטא, וזה היה מבייש אותו ופוגע במעמדו. לכן קבעה התורה שהחטאת תישחט במקום אשר ישחט את העולה לפני ה', וכך אף אחד לא יכול לדעת אם הוא מקריב עולה או חטאת (ראיתי רעיון זה בתלמוד בבלי - נדמה לי במסכת יומא)
כל זה נכון לגבי הנשיא (חטאת מס' 3) – כי הוא מביא שעיר זכר. אבל
האיש הפשוט צריך להביא נקבה – שעירה או כבשה. וקרבן-עולה חייב להיות זכר (ויקרא א3: "זכר תמים יקריבנו
"). וכך כל אחד יכול לדעת שהקרבן שהוא מביא הוא לא עולה אלא חטאת!
הבעיה הזאת לא קיימת אצל הכבשה – כי לכבשה יש זנב עבה (ויקרא ג9: "אליה
"), ואי-אפשר להבחין מאחור במין שלה (אם מישהו מאד רוצה לדעת הוא יכול לזחול מתחתיה ולהסתכל, אבל אז זה יפגע במעמד
שלו...). אבל לשעירה יש זנב
דק וכל אחד יכול לדעת שהיא נקבה. לפי זה נראה, שלאיש פשוט יש בחירה: הוא
יכול להביא כבשה ולשמור על כבודו, והוא יכול להביא שעירה ולהסתכן בהשפלה.
אדם שמוכן להשפיל את עצמו ולהתבייש כדי לכפר על החטא שחטא – כאילו הקריב
בזה קרבן-נדבה, כמו שכתוב ב
תהלים נא19: "זִבְחֵי אֱלֹהִים רוּחַ נִשְׁבָּרָה, לֵב נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה אֱלֹהִים לֹא תִבְזֶה
", ולכן נזכר כאן הביטוי שקשור לקרבנות-נדבה
- "ריח ניחוח לה' ".
מאחר שהזכרנו את תהלים נא, נזכיר שהפרק הזה
נכתב ע"י דוד בעקבות החטא שחטא עם בת-שבע (תהלים נא 2). באותו פרק יש גם
פסוק שמסביר למה זה טוב שאדם מפרסם את החטא שחטא: "אלמדה פושעים דרכיך וחטאים אליך ישובו
" (תהלים נא
15): כשאדם מודיע לכולם שהוא חטא והוא עכשיו חוזר בתשובה – יש סיכוי
שהחוטאים ילמדו ממנו את דרך-התשובה וגם הם יחזרו בתשובה.