קוד: ביאור:ויקרא כג22 בתנ"ך
סוג: דיון1
מאת: אראל
אל:
ויקרא כג22: "וּבְקֻצְרְכֶם
אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם: לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ בְּקֻצְרֶךָ,
וְלֶקֶט
קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט; לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם. אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם
".
וכשאתם קוצרים את היבול בארץ ישראל: אל תקצור את הכל אלא השאר יבול בפאה (בקצה) של השדה; ואל תחזור ללקט את השיבולים שנפלו בזמן הקציר; עזוב והשאר אותם בשדה לעניים ולמהגרים. הקרקע לא שלכם - אני ה' אלהיכם.
פסוק כמעט זהה נמצא בויקרא יט9. מדוע הכפילות?
1. "ובקצרכם - חזר ושנה, לעבור עליהם בשני לאוין. אמר רבי אבדימי ברבי יוסף: מה ראה הכתוב ליתנם באמצע הרגלים, פסח ועצרת מכאן וראש השנה ויום הכפורים וחג מכאן? ללמדך, שכל הנותן לקט שכחה ופאה לעני כראוי - מעלין עליו כאילו בנה בית המקדש והקריב עליו קרבנותיו בתוכו.
תעזב - (פאה פ"ד) הנח לפניהם והם ילקטו, ואין לך לסייע לאחד מהם.
אני ה' אלהיכם - נאמן לשלם שכר
(רש"י).
2. "ובקצרכם את קציר ארצכם לא תכלה - לשון רש"י חזר ושנה בהם לעבור עליהם בשני לאוין. ור' אברהם אמר כי הטעם בעבור כי חג השבועות בכורי קציר חטים הזהיר שלא תשכח מה שצויתיך לעשות בימים ההם. והנכון בעיני כי "ובקצרכם את קציר ארצכם" רמז לקציר הנזכר בראש הפרשה (בפסוק י) יאמר כי כשתבואו אל הארץ וקצרתם את העומר ראשית קצירכם לא תכלה פאת השדה ההוא לצורך העומר, ולא תלקט הלקט לומר שלא תדחה המצוה ההיא את הלאוין האלה
"
(רמב"ן).
"וקראתם בעצם היום הזה מקרא קדש...ובקוצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך בקצרך ולקט קצירך לא תלקט -- אמר ר' אוורדימס ברבי יוסי, וכי מה ראה הכתוב ליתנה באמצע הרגלים -- פסח ועצרת מכאן, וראש השנה ויום הכפורים מכאן? אלא ללמד שכל מי שהוא מוציא לקט שכחה ופאה ומעשר עני, מעלים עליו כאילו בית המקדש קיים והוא מקריב קרבנותיו לתוכו. וכל מי שאינו מוציא לקט שכחה ופאה ומעשר עני, מעלים עליו כאילו בית המקדש קיים ואינו מקריב קרבנותיו לתוכו.
"
(ספרא)
במאמר על הפסוק המקביל פירשנו את הלכות פאה כפי שהן נלמדות מהפסוק.
במאמר זה נסכם את הלכות לקט, כפי שהן נלמדות מהפסוק. הלכות אלו מופיעות במדרש ספרא על הפסוק, וכן ב משנה מסכת פאה, פרקים ד-ה.
א.
ולקט קצירך - מכאן שחיוב לקט הוא רק על שיבולים הנופלות כתוצאה מהקציר: "אין
לקט אלא מחמת
הקציר. מיכן אמרו: היה קוצר, קצר מלא ידו, תלש מלא קומצו, הכהו קוץ, עקצו עקרב, נבעת, נפל מידו על הארץ -- הרי זה של בעל הבית. תוך היד ותוך המגל -- לעניים. אחר היד ואחר המגל -- לבעל הבית. ראש המגל וראש היד -- ר' ישמעאל אומר לעניים, ר' עקיבא אומר לבעל הבית
"
(ספרא,
פאה ד י).
ב.
לא תלקט לעני - מכאן שאסור לבעל-השדה ללקט בעצמו ולתת לעני, אלא עליו
לעזוב את הלקט בשדה ולאפשר לעני ללקט בעצמו: "לא תלקט...לעני -- לא תסייע את העני
"
(ספרא). מדוע? כנראה כדי למנוע העדפה של עניים המקורבים לבעל השדה, וכן כדי שהעני ישתתף בעצמו בפעולה ולא יהפוך להיות נזקק-סביל שרק מקבל.
כיוון שהביטוי חוזר פעמיים (בפרק יט ובפרק כג), למדו מכאן, שגם אם בעל-השדה הוא עני בעצמו - אסור לו ללקט מהשדה שלו: "לא תלקט -- הזהיר את העני בשלו
"
(ספרא), "המוכר את שדהו - המוכר מותר והלוקח אסור
"
(פאה ה ו), וגם אם לא קנה את כל השדה אלא רק קיבל את השדה לשנה תמורת אחוזים מהיבול - אסור לו ללקט. אולם אם שני עניים קיבלו שדה בשותפות, מותר לכל אחד ללקט בחלקו של השני
(פאה ה ה).
ג. לעני ולגר תעזוב - מכאן, שבעל-השדה צריך לעזוב ולוותר לעניים גם על דבר שהוא ספק לקט, כגון:
ד. לעני ולגר - מכאן שגם בעל-שדה עלול להיות עני, אם הוא מהגר ונמצא רחוק מביתו, ובמצב זה מותר לו ללקט בשדה של אחרים. וחכמי המשנה נחלקו האם לאחר שחזר לביתו צריך להחזיר לעניי אותה העיר את מה שליקט אצלם (פאה ה ד).