קוד: ביאור:ויקרא כה3 בתנ"ך
סוג: דיון1
מאת: אראל
אל:
ויקרא כה3: "שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ, וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ; וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ
"
במשך
שש שנים בלבד אתה רשאי
לזרוע ב
שדה שלך,
לזמור (לחתוך את הענפים היבשים)
בכרם שלך,
ולאסוף אל ביתך את
התבואה של השדה והכרם -
1. לפי הפשט, הפסוק מבאר את המצוה בסוף הפסוק הקודם "ושבתה הארץ שבת לה'", ומסביר במה בדיוק מתבטאת השביתה: השביתה מתבטאת בכך שמותר לך לזרוע רק במשך שש שנים ולא יותר. וכן פירש רבי יוחנן: "שש שנים תזרע שדך - לא בשביעית... כל לא תעשה שהוא בא מכח עשה, עשה הוא, ועובר בעשה
"
(ירושלמי כלאים ח א); ומי שזורע במשך שבע שנים רצופות, עובר גם על מצוות עשה זו, וגם על מצוות לא-תעשה בפסוק הבא "שדך לא תזרע
"
(רמב"ן).
2. ולפי הדרש, הפסוק מלמד שאכן יש מצוה לזרוע - אנחנו חייבים לעבד ולטפח את האדמה שש שנים, אסור להזניח את האדמה שאלוהים נתן לנו. וכן נאמר לאדם הראשון,
בראשית ב15: "וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן
לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ
" (פירוט). אמנם, מוני המצוות לא מנו מצוה זו; הקרובה ביותר היא
מצוה:ליישב את ארץ ישראל.
3. עוד למדו מכאן, ששבת הארץ חלה רק אחרי שש שנים של זריעה בפועל. מכאן הסיקו חלק מחכמי המשנה, ששנת היובל - שבה לא זורעים - אינה נספרת במניין השנים; אחרי שנת היובל, מתחילים מחדש לספור שש שנות עבודה, עד השמיטה: "שש שנים תזרע שדך - שני זרעים עולות ממנין שני שבוע, ואין שנת היובל עולה למנין שני שבוע
"
(ספרא). אולם דרשה זו שנויה במחלוקת, שהרי גם על יום השבת נאמר,
שמות כ8: "שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ
", ולמרות זאת יום השבת חל בזמנו, ששה ימים לאחר יום השבת הקודם, גם כשיש חג באמצע השבוע, למרות שיש רק חמישה ימי עבודה. לפי אותו הגיון, גם שנת השבת צריכה לחול בזמנה, שש שנים לאחר שנת השבת הקודמת, בין אם יש או אין יובל ביניהם. זו דעת ר' יהודה. וכן נוהגים למעשה בימינו.
4. ולפי הרמז, יש כאן הבטחה: "כשישראל עושין רצונו של מקום - עושין שמיטה אחת בשבוע אחד, שנאמר
שש שנים תזרע; וכשאין עושין רצונו של מקום - עושין ארבע שמיטין בשבוע אחד, כיצד? נרה שנה וזורעה שנה, נרה שנה וזורעה שנה - נמצאו ארבע שמיטין בשבוע אחד
"
(רמב"ן ע"פ מדרש אגדה).
ביטוי דומה נאמר גם בפרשת יום השבת,
שמות כ8: "שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ
". גם שם, לפי הפשט הכוונה היא "מותר לך לעבוד רק שישה ימים ולא יותר", אולם לפי הדרש יש מצוה לעבוד שישה ימים בשבוע: "רבי אומר: הרי זו גזרה אחרת. כשכשם שנצטוו ישראל על מצוות עשה של שבת, כך נצטוו על המלאכה
"
(מכילתא דרשב"י שם), "היה רבי אליעזר אומר: גדולה היא מלאכה שכשם שנצטוו ישראל על השבת, כך נצטוו על המלאכה
"
(אבות דרבי נתן נוסח ב פרק כא). וראו עוד
מקורות רבים על החובה לעשות מלאכה.
זמירה היא קציצת ה"זמורות" - ענפי-הגפן היבשים, על-מנת לעודד צמיחת ענפים חדשים. זמירה בכרם היא כמו
זריעה בשדה: אלה שתי פעולות שעושים מדי שנה על-מנת להצמיח יבול חדש.
לכאורה, המשפט "
ואספת את תבואתה " מתייחס לשדה ולכרם, אבל לפי זה היה ראוי לכתוב בלשון זכר "ואספת את תבואתו", או בלשון רבים, "ואספת את תבואתם"! - כמה פירושים:
1. הכוונה לתבואת הארץ - שנזכרה בפסוק הראשון
(אבן עזרא).
2. הכוונה לתבואת הזריעה - שנזכרה בפסוק זה. ומכאן למדו חז"ל, שאם זרעו יבול בשישית, והוא צמח בשביעית - מותר לאספו, ודיני שביעית לא חלים עליו: "מנין לאורז ולדוחן ולפרגום ולשומשמין שהשרישו לפני ראש השנה, כונסן אתה בשביעית? תלמוד לומר "ואספת את תבואתה"-- בשביעית
"
(ספרא, מלבי"ם). ונחלקו חכמים בשאלה מתי בדיוק היבול נחשב ל"יבול שישית" - האם מספיק שהשריש בשישית
(כמו בדרשה לעיל), או צריך גם שיגדל לשליש מגודלו הסופי
(ר' יונתן בן יוסף שם).
1. בתורה, השנה מתחילה בחודש ניסן, חודש האביב, שבו חל חג המצות, כמו שנאמר,
שמות יב2: "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים, רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה
" (פירוט). לפי זה, שנת השבתון מתחילה באביב של השנה השביעית, שבה אסור לקצור את הזריעה של השנה השישית. יבול הזרעים יאסף על ידי העניים וחיית השדה, כמו שנאמר,
שמות כג11: "וְהַשְּׁבִיעִת תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ; וְאָכְלוּ אֶבְיֹנֵי עַמֶּךָ, וְיִתְרָם תֹּאכַל חַיַּת הַשָּׂדֶה
" (פירוט). השאר יפול על הקרקע וינבט מעצמו בחורף של השנה השביעית, שבה אסור לזרוע. בפסח, בהתחלת השנה השמינית, אפשר לקצור את הזרעים שנבטו מעצמם.
2. בימינו, השנה מתחילה בחודש תשרי, בסתיו, בהתאם למחזור החקלאי. סדר הפעולות בכתוב הוא "
תִּזְרַע שָׂדֶךָ...
וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ", "שָׂדְךָ לֹא
תִזְרָע... - את ספיח קצירך
לֹא תִקְצֹר ", "הֵן לֹא
נִזְרָע - וְלֹא
נֶאֱסֹף ", "תִּזְרַע אֶת אַרְצֶךָ -
וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ". בכל הפסוקים הללו הזריעה קודמת לאיסוף. לפי זה, שנת השבתון התחילה בחודש השביעי (תשרי), בעונת הזריעה, והסתיימה לאחר עונת הקציר. ואכן, לגבי היובל נאמר בפירוש,
ויקרא כה9: "וְהַעֲבַרְתָּ שׁוֹפַר תְּרוּעָה
בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִעִי, בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ בְּיוֹם הַכִּפֻּרִים תַּעֲבִירוּ שׁוֹפָר בְּכָל אַרְצְכֶם
" (פירוט). וכן ההלכה: "באחד בתשרי, ראש השנה לשמיטין וליובלות
"
(רמב"ם הלכות שמיטה ויובל ד ט).
מסקנה - שנת היובל ושנת השבתון התחילו בחודש השביעי, בראש השנה, ונמשכו עד ראש השנה הבא. המחזור בשנת השבתון היה -
זריעה וקצירה. אולם קיימת אפשרות, בחלק מתולדות עמנו, ששנת השבתון התחילה בניסן, והמחזור בשנת השבתון היה
קצירה וזריעה - כדי לספק לעניים יותר אוכל. שנת שבתון שכזו היתה מאוד בזבזנית ואולי זו הסיבה שחודש תשרי "זכה" בראש השנה.
חכמי המדרש למדו ממילים אלו, שמצוות השבתת הארץ חלה רק כאשר לאנשים יש שדות וכרמים פרטיים, ולכן היא התחילה לנהוג רק לאחר שהסתיימה חלוקת הארץ בימי יהושע: "כיבשו אבל לא חילקו, חילקו למשפחות ולא חילקו לבתי אבות, חילקו לבתי אבות ואין כל אחד ואחד מכיר את חלקו -- יכול יהיו חייבים בשמיטה? תלמוד לומר
שדך -- שיהא כל אחד ואחד מכיר שדהו,
כרמך -- שיהא כל אחד ואחד מכיר את כרמו. נמצאת אתה אומר: כיון שעברו ישראל את הירדן... לארבעה עשרה שנה [לאחר שהסתיימה חלוקת הנחלות]... התחילו מונים לשמיטה. לעשרים ואחת עשו שמיטה. לששים וארבע עשו יובל
"
(ספרא).
כמה מחכמי דורנו הסיקו מכאן, שמצוות השבתת הארץ התבטלה כאשר חלק מהשבטים התערבבו זה בזה או יצאו לגלות: "אפילו היו כל ישראל יושבים בארצם אבל היו מעורבים זה בזה, מבני שבט בנימין יושבים בנחלת יהודה ומבני שבט יהודה בנחלת בנימין, אין הם נחשבים כיושבים על הארץ כתיקונם, וחיוב השביעית מהתורה מתבטל
"
(הרב אליעזר מלמד, פניני הלכה, שמיטה ויובל אל). אולם לענ"ד, ברור שאין זו כוונת חכמי המדרש. בהמשך המדרש נאמר, שכאשר השבטים מעורבבים או בגלות, בטלה מצוות
היובל, אבל באותה פרשה מודגש ש "שביעית נוהגת אף על פי שאין יובל
"
(ספרא פרשת בהר פרק ב). המדרש, כפשוטו, מתייחס רק למצב שלאנשים אין קרקעות פרטיות, כיוון שתהליך חלוקת הנחלות לא מסתיים. אולם לאחר שהסתיימה חלוקת הנחלות, השביעית ממשיכה לנהוג גם אם חלק מהשבטים יצאו לגלות או התערבבו, כל עוד לאנשים יש קרקעות פרטיות. להרחבה ראו
שמיטה בימינו מדאורייתא.