תגובה ל: אחריות לקיום מצוות של אחרים שנכתבה ב22:56:17 11.01.2005
שו"ת אגרות משה חלק או"ח ה' סימן כח
כא. אם צריך להשתדל לתקן עירובין בזמננו מצד צורך האינשי לצאת מבתיהם
ומה שהאריך בהחיוב לעשות עירובין להסיר מכשול וגם להרבות עונג שבת עי"ז שיוכלו לצאת מבתיהם עם התינוקות ולא יצטרכו להיות כלואים בבית. אף במדינה זו אין צורך ממש, כי הכל נקל להכין בבית על כל השבת ורגילין להכין (ועי' לקמן סי' כ"ט), אשר בשביל זה ליכא שום צורך לשום אדם בעולם. אבל וודאי יש צורך בשביל הרצון הגדול שאיכא לאינשי, ובפרט לנשי, שיוכלו לצאת לטייל עם התינוקות, ולהרבה אינשי ליכא אף חצר קטן לילך שם עם התינוקות. וגם הרבה אינשי יראים לצאת מהבית בלא מפתח בכיסם. ואף שאיכא עצות לעשות תכשיט מהמפתח או כלי שימוש לבגדיו, הוא דבר טירחא להם, שגם בשביל זה יש להחשיב צורך לתקן עירובין, אף שוודאי אינו צורך כל כך כמו שהיה ביוראפ.
אבל לעומת זה איכא צורך להיפוך, דהרי בשביל זה לא ידעו כלל שאיכא איסור הוצאה. וזה וודאי שאיסור היותר גדול הוא להשכיח תורה, אפילו כשידוע שלא יבא שום תקלה מזה. כדחזינן מהא דמהרש"ל (בים של שלמה ב"ק פרק ד' סימן ט', גבי מאי דאיתא בדף ל"ח ע"א וכבר שלחה מלכות רומי שני סרדיוטות וכו' חוץ מדבר זה שאתם אומרים וכו' ודבר זה אין אנו מודיעים אותו למלכות) דאפילו לנכרים באופן שהוכרח להשיב, מחויב להשיב כדין אף שאיכא חשש סכנה. אך לנכרים מסתבר בפשיטות שרק להשיב שלא כדין אסור, אבל אינו מחוייב להשיב לו אף שמזה יטעה הנכרי, אבל לישראל הא וודאי אסור אף רק לגרום שלא ידעו מזה. שא"כ כשע"י זה שיתקנו בעירובין כל הערים הרי ישכחו שאיכא איסור הוצאה בעולם. דהא בכרכים גדולים אין עושין צוה"פ ממש שיכירו כל אדם כי אין צורך לזה אלא להתיר איסור הוצאה, וזה הא שייך ברובא דרובא בדברים הבנויין לצורך אחר. ואף אם באיזה מקום יצטרכו לצורת הפתח מיוחדת, לא יזדמן לראות זה אלא איזה יחידים. וגם הא פירש רש"י בעירובין נ"ט ע"א בעיר של רבים ונעשית של יחיד שבשביל שלא ישתכח תורת רה"ר הצריכו לעשות היכר. ובזה"ז בכרכים שלנו רובא דרובא לא יראו זה לעולם ככל דברים קטנים שנמצא אצל איזה בית. וחזינן שר"מ (עירובין ע"א ע"ב) הקפיד שלא ישתכח אף תורת עירוב, היינו היתר דעירובי חצרות בפת, מן התינוקות והלכה כמותו או נהגו כמותו, כדאיתא בדף ע"ב ע"א, ואיפסק כן בש"ע סימן שפ"ז.
ואף שאנן לא גזרינן יותר ממה שאיתא בגמ' ובדברי הגאונים, מ"מ אין לומר שהוא מעלה ומצווה כשאיכא חסרון זה. אך אולי יש לתקן זה ע"י שבמקום ניכר בכל בתי כנסיות תהיה הודעה כתובה שאיכא עירוב, ויהיה היכר קצת לאלו שבאים לביהכ"נ. אבל לרובא דאינשי שבעוה"ר אין הולכין לביכ"נ, לא יהיה שום ידיעה ושום היכר כלל, שיש לחוש דאולי לא תיקנו כלל בכה"ג, מאחר שחזינן שהקפידו ע"ז שלא תשתכח תורת רשות הרבים. שלכן נמצא שאין זה גזירה שלנו אלא אפשר היא בכלל גזירה דגמ'.
כב. אם צריך להשתדל בתיקון עירובין כדי להציל מחללי שבת בפרהסיא מאיסור
והתיקון שיש בעירוב למחללי שבת במזיד בפרהסיא, הרי פליגי תנאי בזה. דלרשב"ג הא אין צורך, דהא אמר בפ"ה דמעשר שני מ"א שאין מציינין על ערלה ונטע רבעי בשאר שני שבוע דהלעיטהו לרשע וימות (ב"ק ס"ט ע"א), ובירושלמי דמאי פ"ג ה"ה איתא שגם ר' יוסי סובר כן, ומשמע שהלכה כן, דהא הלכה כרשב"ג במשנתינו. וגם הא רוב המחללין שבת הם כופרין בכל התורה כולה, שאולי כו"ע מודו שליכא חיוב ואף לא מצווה להשתדל לתקן עירובין בשבילם. אך שאולי בשביל אלו שאין יודעין כלום, דרשעותן ואף הכפירה שלהן בא להם מצד שחנכום כן אבותיהם הרשעים, יש איזה מעלה ואולי גם מצווה לתקן עירובין, שלא יעברו גם על איסור הוצאה שבידינו למנוע אותו בתיקון העירובין, מאחר שיש לדונו כשוגג. אף שאינו שוגג ממש, דאף שאביו חנכו לרשעותו ולכפירתו, הא עכ"פ רואה ויודע משומרי תורה ומצוות, ויודע שאיכא גדולים ובעלי דעת וחכמה יותר מאביו, שלכן נוטה יותר לומר שליכא חיוב למונעו מעבירה. ובפרט להש"ך יו"ד סימן קנ"א סק"ו, להדגמ"ר שביאר טעמו ומשמע שהסכים עמו לדינא, דהא משמע שמתירין למכור דברים אסורים לכל ישראל מומר, אפילו לבן המומר כשיכול לקנות במקום אחר (ועי' לעיל סי' י"ג אותיות ז' וט').
אך אינו נוגע זה לעובדא דידן דאף אם נימא שאיכא מצווה הוא דווקא לעשות עירובין כשהוא כדינא, ובברוקלין הא נתבאר במה שכתבתי שא"א לעשות.
אוהבכם בלו"נ, משה פיינשטיין.