תגובה ל: הצד השני של הסיפור שנכתבה ב14:48:40 14.12.2004
"הלל אומר: אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו" (אבות ב:ה)
אחת העצות היעילות ביותר שניתנו כדי לסייע לנו בקיום אותה מצווה רבת אתגר וסיפוק , מופיעה בפרקי אבות: כאשר אנו מבחינים באדם הנכשל בדיבור או במעשה, עלינו להימנע מלדון אותו לכף חובה "עד שתגיע למקומו" - היינו, עד שנעמוד באותו מצב ונעבור את הניסיון בהצלחה. עד אז, אין לנו הזכות לדון את זולתנו.
בשעת כעס, אפשר שננסה לשכנע את עצמנו להימנע ממתיחת ביקורת כה קטלנית על אנשים אחרים... " שמא בתור מנהל, גם אתה היית רוצה לקבל רק תלמידים מצטיינים "; " אם היית עומד תחת אותה מערכת לחצים, אולי גם אתה לא היית מצליח לעמוד בהתחייבות הזו באופן קבוע "; " לו נעשית עשיר, אולי גם אתה היית מסתכל מגבוה על ידידיך משכבר הימים "... אך לעיתים מזומנות איננו משתכנעים:... " זה בלתי נסלח - אני מעולם לא הייתי...! ". מעולם לא הייתם? אל תהיו כה בטוחים בכך!: " את יודעת מה באמת מפריע לי? כשאני באמצע שיחה, וזו שמעבר לקו מבקשת ממני להמתין כמה רגעים, בשעה שהיא טורחת סביב תבשיל העומד על האש, עונה לשיחה ממתינה, או פשוט רוצה לבדוק מי נוקש על דלת - זה כל כך מרגיז. אני תמיד מרגישה שיש בכך חוסר נימוס וחוסר התחשבות... אחרי כל ההקדמה הזאת, אני חשה מבויישת מעט להמשיך בסיפור. מעולם לא חשבתי שכך יקרה, או דווקא באופן הזה. הייתי באמצע שיחת טלפון כאשר מישהו נקש על הדלת. לא יכולתי להתעלם מהנקישות, ושמחתי שלא עשיתי זאת, משום שבפתח עמד הטכנאי. המתנתי לו במשך שלושה ימים. כל כך שמחתי לראות אותו! מובן שמיהרתי לכוונו לעבר המטבח ולהסביר לו מה לא תקין במקרר. התעכבתי מעט כדי להסביר היכן בדיוק מקור הנזילה, ואחר כך הוא ביקש ממני לפנות את החפצים שמעל המקרר, כדי שיוכל להזיזו. במשך כל אותו זמן חשבתי לעצמי, חברתי ממתינה לי - זה דבר שפשוט אסור לעשות לאחרים "...
אחת המכשלות המונעות אותנו מלדון את האחרים לכף זכות היא התחושה הוודאית, שאם אנו היינו עומדים במקומו של אותו אדם, לעולם לא היינו מתנהגים באותה צורה... כדי להתגבר על משוכה זו, עלינו להתייחס לפירוש נוסף לדברי אותה משנה באבות, שנאמר על-ידי הבעל-שם-טוב: אדם אינו נשפט בבית-דין של מעלה לפני שהוא עצמו שופט את מעשהו . אך מיהו זה שיחפוץ לחרוץ את דינו לשלילה? לכן, כאשר אנו נשפטים על עברה מסוימת, מראים לנו משמיים את אותה התנהגות בלתי הולמת, אך בתבנית שונה מעט - אדם אחר הוא המבצע אותה. מבלי להבין שפסק דין זה יחול עלינו בסופו של דבר, אנו צופים בהתנהגותו של אותו אדם, וחורצים את דינו: " זה היה אכזרי. אנוכיי. בלתי מתחשב. חסר אחריות ". גזר דיננו חד משמעי: " לאדם, הנוהג בצורה כזו, יש ל______! מגיע ______! הנו_______! ". דברי הלל "אל תדון..." מתפרשים גם כ"לא תצטרך לדון" - לא תיקרא לדון, אלא אם כן היית באותו מקום; אלא אם כן עמדת באותו מצב. שים אל לבך, שהתנהגות מטרידה זו מוצגת בפניך כדי שתחרוץ משפט גם בעבורך, משום שאף אתה עמדת באותו מצב והתנהגת בצורה דומה. ובלשונו של הבעל-שם-טוב: "המשפט אשר תחרוץ עליו יהיה משפטך אתה"... " אנו גרים מול פנימיית בנות, וכמו משפחות רבות בשכונה מנסים לתת להן תחושה של חום וביתיות. לפני זמן מה, השאלנו את מייבש השיער שלנו לאחת מבנות הפנימיה. היא שלחה אותו חזרה בידי בת אחרת, וכאשר ניסתה בתי להשתמש בו, הבחינה כי הוא שבור. רוגזי היה רב, כפי שתוכלו לתאר. בחורה זו לא היתה הגונה דיה לבוא ולספר לי, להתנצל או להציע תשלום. פניתי לעיסוקיי, אולם מצאתי את עצמי ממלמלת מספר פעמים במשך היום: "איזו חוצפה!". אך משהו כירסם בתוכי. לא הצלחתי להצביע על הדבר. לא היה זה רק חוסר האחריות של הנערה; תמונה מעומעמת החלה לעלות בזכרוני. ואז אותו מחזה, מלפני שנים רבות, שב ועלה לנגד עיניי: חברתי ואני למדנו למבחן בבית כלשהו. היתה הפסקת חשמל. הדלקנו מספר נרות כדי שנוכל להמשיך וללמוד. לאחר מספר דקות, נתמלטה צווחה מפיה של חברתי: "ראי, אסתי! הנר!" אחד הנרות שהדלקתי נפל על הריפוד וחרך חור בספה. הרגשתי היתה איומה, אך מעולם לא עשיתי דבר בעניין. פשוט מאומה. לא דיברתי עם האנשים, לא התקשרתי אליהם... ומעולם לא הצעתי לשלם. מדוע? משום שכה התביישתי, עד כי לא ידעתי כיצד להתייצב בפניהם. במחשבה לאחור, אני מתקשה להאמין שהתנהגתי בצורה כה חסרת אחריות. עתה, כשאותו זכרון עמד במוחי בחדות ובבהירות, יכולתי לתאר לעצמי עד כמה נבוכה נערה זו, במידה שאינה מסוגלת להתייצב בפניי - בדיוק כפי שאני לא יכולתי להתייצב אז בפני אותם אנשים... ". ייתכן, שהצידוקים בהם עשינו שימוש ביחס לעצמנו כאשר "היינו שם" טובים פחות מצידוקים אחרים המגיעים באמת לאותו אדם. אולם, משום שהשתמשנו בהם כדי לטהר את עצמנו, הפחנו בהם חיים, וכשאנו מחילים אותם לגבי אנשים אחרים, הם מקבלים עוצמה ומשמעות [... ל"נאשמת", במקרה זה, הגיע יותר. הדבר התגלה בבוקר המחרת, כשאסתי נכנסה לחדרה של בתה והבחינה שהיא משתמשת באותו מייבש שיער, שסבורה היתה שנשבר. מדוע לא פעל ביום האתמול? האם השתחרר החוט? או אולי לחצה על הכפתור הלא-נכון? האם זרם החשמל פסק באותה שניה? או שמא האשמה בשקע החשמל? אפשר שתעלומה זו לעולם לא תבוא על פתרונה ].
...כאשר אנו מרשיעים או פוסלים אדם אחר באופן נחרץ, זהו סימן בעבורנו, שדווקא לנו יש כלים "להגיע למקומו", כמאמר חז"ל: "כל הפוסל - במומו פוסל". על דרך זו מובאת האמרה: "כאשר הנך שולח אצבע מאשימה לעבר אדם אחר, שלוש מאצבעותיך האחרות מצביעות חזרה לכיוונך"...
האנשים שבסיפורים הבאים "הגיעו למקום" בו עמד הזולת רק לאחר זמן מה, ואז היכתה בהם ההבנה: " יעל ערכה מכירת סוודרים והחליטה לפרסם עליה בעיתון מקומי בעל תפוצה רחבה. כאשר התפרסמה המודעה, קראה יעל בתדהמה: "מכירת סוודרים - ב-18 דולר בלבד." "אוי, לא", קראה. "כתבתי 38 דולר, אבל בעיתון הודפס 18 דולר! מה תחשובנה כל הלקוחות שלי?! הן קנו את הסוודרים ב-38 דולר! כעת הן עומדות לקרוא מודעה זו ולכעוס עליי, ולא יהיה לי מה לומר להגנתי. איני מכירה את כולן, וכיצד אוכל להסביר להן את הטעות? ומה בדבר כל האנשים שיקראו את המודעה ויבואו לקנות סוודרים? הם יאמרו: 'איפה הסוודרים שב-18 דולר?' ואני אצטרך לומר: 'אין כאלו. זו היתה טעות דפוס - הם עולים 38 דולר'. האם יאמינו לי? איש לא חושב שבעיתונים מתרחשות טעויות כזו. גם אני לא האמנתי. אני זוכרת כיצד נכנסתי לחנות כדי לרכוש מוצר שמחירו היה - כפי שפורסם - 5 דולר, וכאשר הגעתי למקום נאמר לי שהיתה זו 'טעות של העיתון' והפריט בעצם עולה 15 דולר. אני זוכרת את עצמי חושבת: 'ודאי. עכשיו היא אומרת 15 דולר. זוהי דרך מתוחכמת ללכוד לקוחות - לפרסם 5, וכאשר אנשים מגיעים כבר לחנות, להודיע שהמחיר הוא בעצם 15'. הלוואי ויכולתי לשכתב את המחשבות שעלו אז במוחי. "...