מאת: הרב ד"ר אליהו שץ
למרות שכבר עברו יותר מ-65 שנים מאז הקמת מדינת ישראל ב-1948, עדיין לא מקיימים דיני שמיטת קרקע לפי התיאור בתורה. התורה מדברת על שמיטת קרקע בשני מקומות.
1) בשמ' כג 11-10 כתוב, "
וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע אֶת אַרְצֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ; וְהַשְּׁבִיעִת תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ וְאָכְלוּ אֶבְיֹנֵי עַמֶּךָ וְיִתְרָם תֹּאכַל חַיַּת הַשָּׂדֶה כֵּן תַּעֲשֶׂה לְכַרְמְךָ לְזֵיתֶךָ
".
2) בויק' כה 13-2 כתוב, "
כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַיהֹוָה; שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ, וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ; וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת לַיהֹוָה, שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר; אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ (מה שצומח מעצמו אחרי הקציר) לֹא תִקְצוֹר וְאֶת עִנְּבֵי נְזִירֶךָ (גפן שלא נזמרה) לֹא תִבְצֹר, שְׁנַת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ; וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ (התבואה והפירות אשר יגדלו בשנה השביעית) לָכֶם לְאָכְלָה לְךָ וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ, וְלִשְׂכִירְךָ וּלְתוֹשָׁבְךָ הַגָּרִים עִמָּךְ; וְלִבְהֶמְתְּךָ וְלַחַיָּה אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ תִּהְיֶה כָל תְּבוּאָתָהּ לֶאֱכֹל; וְסָפַרְתָּ לְךָ שֶׁבַע שַׁבְּתֹת שָׁנִים, שֶׁבַע שָׁנִים שֶׁבַע פְּעָמִים, וְהָיוּ לְךָ יְמֵי שֶׁבַע שַׁבְּתֹת הַשָּׁנִים תֵּשַׁע וְאַרְבָּעִים שָׁנָה; וְהַעֲבַרְתָּ שׁוֹפַר תְּרוּעָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ, בְּיוֹם הַכִּפֻּרִים תַּעֲבִירוּ שׁוֹפָר בְּכָל אַרְצְכֶם; וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה, וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל ישְׁבֶיהָ, יוֹבֵל הִוא תִּהְיֶה לָכֶם וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ וְאִישׁ אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ; יוֹבֵל הִוא שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה תִּהְיֶה לָכֶם, לֹא תִזְרָעוּ וְלֹא תִקְצְרוּ אֶת סְפִיחֶיהָ וְלֹא תִבְצְרוּ אֶת נְזִרֶיהָ; כִּי יוֹבֵל הִוא קֹדֶשׁ תִּהְיֶה לָכֶם, מִן הַשָּׂדֶה תֹּאכְלוּ אֶת תְּבוּאָתָהּ; בִּשְׁנַת הַיּוֹבֵל הַזֹּאת תָּשֻׁבוּ אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ
".
והכתוב ממשיך בויק' כה 22-19, "
וְנָתְנָה הָאָרֶץ פִּרְיָהּ וַאֲכַלְתֶּם לָשׂבַע, וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח עָלֶיהָ; וְכִי תֹאמְרוּ מַה נֹּאכַל בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת, הֵן לֹא נִזְרָע וְלֹא נֶאֱסֹף אֶת תְּבוּאָתֵנוּ; וְצִוִּיתִי אֶת בִּרְכָתִי לָכֶם בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית, וְעָשָׂת אֶת הַתְּבוּאָה לִשְׁלשׁ הַשָּׁנִים; וּזְרַעְתֶּם אֵת הַשָּׁנָה הַשְּׁמִינִת וַאֲכַלְתֶּם מִן הַתְּבוּאָה יָשָׁן, עַד הַשָּׁנָה הַתְּשִׁיעִת עַד בּוֹא תְּבוּאָתָהּ תֹּאכְלוּ יָשָׁן
".
על סמך הכתוב בתורה בשני המקורות דלעיל ניתן לקבל מסקנות רבות על המצוות הקשורות לשמיטת קרקעות.
א) שמיטת קרקע חלה רק בארץ ישראל כי כתוב "כי תבואו אל הארץ".
ב) מתחילים לספור שנות שמיטה ויובל מיד לאחר הגיעם בני ישראל לארץ ישראל כי כתוב "כי תבואו אל הארץ".
ג) שנות השמיטה נופלות בשנים 7, 14, 21, 28, 35, 42, 49, ושנת יובל נופלת בשנה ה-50. לכן יש מחזוריות של 50 שנה לשמיטה ויובל. בשנים 49 ו-50 ישנן שתי שנים רצופות של שמיטת קרקעות.
ד) בשנת שמיטה ובשנת יובל אסור לזרוע את השדה ואסור לזמור את עצי הכרם. אסור לקצור את ספיח הקציר (מה שצומח מעצמו אחרי הקציר) ואסור לבצור את הענבים ושאר פירות העץ. אבל מותר לאכול מן התבואה והפירות אשר גדלים בשנת השמיטה. מותר לא רק לבעל השדה לאכול מן יבול השדה ומן פירות העצים אלא גם מותר לעבדו, לאמתו, לשכירו, לתושבים הגרים עמו, ולאביוני עמו, וגם לבהמתו ולחיה אשר בארצו. לכן, אסור לקצור ולבצור כדרך החקלאים, אבל מותר לאסוף מעט יבול לצורך עצמי.
ה) שנת היובל מתחילה בחודש השביעי בעשור לחודש, ביום הכיפורים. לכן שנת השמיטה גם מתחילה ביום הכיפורים. מכאן ניתן ללמוד ששנת החקלאות מתחילה ביום הכיפורים. מקבלים תמיכה להנחה זו משמ' כג 16, שם נאמר שחג האסיף חל בצאת השנה, כלומר בהתחלת השנה. כמו כן, בשמ' לד 22 מכונה חג האסיף "תקופת השנה", כלומר תחילת המחזור החדש של השנה. במציאות מתחיל חג האסיף ב-15 בתשרי (ויק' כג 39), דבר המתאים כמעט לחלוטין עם ההנחה שהשנה מתחילה ב-10 בתשרי. הקביעה ביחז' מ 1, שתחילת השנה (ראש השנה) חלה בעשור לחודש תומכת בעשרה בחודש השביעי (במקום ה-15 לחודש) כתחילת שנת החקלאות.
ו) מותר לזרוע את השדה ולזמור את הכרם ולאסוף את התבואה במשך שש שנים מלאות עד עשרה בתשרי כי כתוב (ויק' כה 3), "שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ". וכן כתוב (בשמ' כג 10), "וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע אֶת אַרְצֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ".
ז) למרות שהתורה מזכירה רק עבודות כמו זריעה, זמירה, קצירה ובצירה, ברור שאסור עבודות אחרות של האדמה כמו חרישה, נטיעת אילן, וזיבול. אבל מותר להשקות את האדמה כדי שהעצים ושאר סוגי צמחים לא ימותו מחוסר מים.
בשנת השמיטה ובשנת היובל, אין עובדים את האדמה ואין אוספים את תבואת השדה ואת פירות העץ. השמטת האדמה בעתים קבועות מחזירה את המזינים (המינרלים) בקרקע שהתרוקנו, מגבילה את אוכלוסיית החרקים, ומסירה את מחלות הצמחים.
מקור חשוב למילוי מזיני האדמה הוא ייצור החומר הרקוב-במקצת הידוע בשם רקבובית. במות צמחים ובעלי חיים, ובנפילת עלים על הקרקע, מתרקב החומר האורגני שבהם על ידי פעולת חיידקים ושאר מיקרואורגניזמים. בהמשך הריקבון, משוחררים החומרים הכימיים שמהם מורכב החומר האורגני ובכך ממלאים את האדמה במזינים החיוניים. יתר על כן, הרקבובית מגדילה את נַקבוביות האדמה, ומאפשרת ניקוז נכון, אִוְורוּר משופר, והחזקת מים טובה יותר.
התורה מצווה שלא לאסוף את מה שגדל מעצמו במשך שנת השמיטה ושנת היובל, כדי שישמש לייצור הרקבובית. בדומה לכך, במשך השנים האחרות דורשת התורה שיישאר חלק מן הדגן והפירות בשדה לאיסוף על ידי העני, האלמנה, היתום והגר. כמובן, במקרים רבים לא ייאסף היבול הנשאר, וישמש למטרה המִשְׁנִית של סיפוק חומר לייצור רקבובית.
מן הראוי לציין שחוסר של אפילו אחד מן היסודות הכימיים הנחוצים לגידול צמחים יכול להקטין את הצמיחה הכללית של הצמחים. בייחוד, ניתן לגרום מחלות חֶסֶר על ידי חוסר של יסודות כגון בורון, סידן, נחושת, ברזל, מגנזיום, מנגן, מוליבדנום, חנקן, זרחן, אשלגן, גופרית ואבץ. כדי למנוע מחלות חֶסֶר בצמחים, וכדי להבטיח מילוי של האדמה המרוקנת, מצב הנובע מאיסוף היבול שנה אחרי שנה, מצַווה התורה על חוקי שנות השמיטה והיובל.
סיבות אחרות, חשובות יותר לחוקים הללו הן להדביר את החרקים והמיקרו-אורגניזמים המחוללים מחלות. בשנים בהן אין מגדלים צמחים, חסר לחרקים ולפתוגנים חלק גדול מאכלם, ולפיכך מספרם יורד במידה מרובה, עד כדי כך שלא יהוו בעיה ליבול במשך עוד שש שנים. כנגד זה, גידול אותו סוג צמח שנה אחרי שנה מגדיל את מספר החרקים והפתוגנים, עד שהצמח אינו יכול להתקיים עוד. למשל, הובעה ההשערה לגבי הנגיף (הנישא על ידי כנימה) למחלת הצהבת של סלק הסוכר, שהפסקת ייצור זרע למשך שנה אחת יכולה להדביר את המחלה.
חוקי התורה דורשים שלא לעַבֵּד את כל אדמת א"י באותה שנה. ע"י כך מורעבים החרקים והפתוגנים שבכל המדינה, ונמנעת מהם התפשטות משטח אחד למשנהו. אם, במקום זה, היתה התורה מצווה שלא לעבד את כל שטחי האדמה בנפרד זה מזה, פעם אחת בשבע שנים, בלי להתחשב באיזה שטח אדמה ובאיזו שנה, היו החרקים והפתוגנים שנשארו בחיים יכולים להתפשט בשנה שלאחר מכן משטח מעובד לשטח שלא עובד, וכך לבטל את רוב התועלת שהושגה.
במשך שנתיים רצופות, הארבעים-ותשע והחמישים, אין מעבדים את האדמה. על ידי כך מספר החרקים והפתוגנים מגיע לרמה הנמוכה ביותר. בנוסף, מתרבים המזינים החסרים על ידי תהליכים טבעיים, במידה רבה יותר מאשר במקרה של שמיטת האדמה לשנה אחת בלבד. מחזור הנטיעה של חמישים שנה עוזר להבטיח גידול יבול בריא ומזין.
חשוב להבין שמחלות צמחים אינן מזיקות רק ליבול המדינה אלא לפעמים גם גורמות למחלות באדם. שִׁיפונית ((ergot, שהיא מחלת דגנים ועשבים הנגרמת על ידי פטריות, היא דוגמה טובה. מחלת השִׁיפונית מחליפה את גרעיני הזרע בסקלרוטיה (גופים קשים) המכילים אַלקלואידים. כשנאכלים הדגנים המזוהמים הם פועלים על מערכת העצבים ויכולים לגרום מק ((gangrene או היכרכות ((convulsions, ובמקרים קשים לגרום מוות.
לכאורה, קשה מאוד לבאר את הבטחת התורה שיבול השנה השישית יהיה כל כך בשפע שיספיק לשלוש שנים. עם זאת, כדאי להבין שבכל שנה נוספת של עבודת אדמה, מספר המיקרואורגניזמים באדמה גדל עד שהוא מגיע לערך המרבי בשנה השישית. רבים מהאורגניזמים המיקרוסקופיים האלה דווקא עוזרים מאוד למלא את המזינים באדמה. לדוגמה, חיידקים מסוימים החיים בתוך קַשרירי ((nodules השרשים של קטניות, הופכים את החנקן החפשי באוויר לתרכובות מורכבות העוזרות בגידול הצמחים. בשנה השישית יהיה מילוי המזינים בשיאו, ובכך יגרום ליבולים עצומים.
בתחילת שנת החמישים, שנת היובל, חוזרות לבעליהן המקוריים כל האחוזות שנמכרו (ויק' כה 28). בחירת השנה החמישים להחזרת האחוזות היא כדי להקל על התהליך. גם בשנה הארבעים ותשע וגם בשנת החמישים אין מגדלים כל יבול מהאדמה. לפיכך, בהחזרת האחוזות אין מתעוררים ויכוחים לגבי השייכות של יבול שנים אלה.
מאז שחזרנו לארץ ישראל בתקופה המודרנית (לאחר 1882 לספירה) התעוררה השאלה, איך נוכל לשמור את דיני השמיטה מבחינה מעשית? היה ברור אז לרבנים שהמושבות הראשונות יתמוטטו אם החקלאים לא יעבדו את האדמה במשך שנה שלמה, והמתנחלים ימותו מרעב מחוסר תוצרת חקלאית אם יקיימו את מצוות השמיטה. לכן הרבנים המציאו פיקציה, שאם מוכרים את הקרקע לנוכרי אין חיוב להשמיט את האדמה בשנת שמיטה. הרב אברהם הכהן קוק התיר בשנת השמיטה 1909-10 למכור את הקרקע לנוכרים כדי שחקלאי היישוב יוכלו להמשיך לעבד את אדמותיהם. אבל ברור שהיתר זה אינו נכון, כי מצוות שמיטה חלה על אדמת הארץ ולא על בעל הקרקע. כתוב בויק' כה 5-2, "כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַיהֹוָה; שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ, וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ; וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת לַיהֹוָה, שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר; אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר וְאֶת עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לֹא תִבְצֹר שְׁנַת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ". כלומר, המצווה חלה על הקרקע, ואינה תלויה במיהו בעל הקרקע. לכן, ההיתר של מכירת אדמת ישראל לאינו יהודי לפני שנת השמיטה בא כתוצאה מהמצב הקשה, וכדי שבני ישראל לא ישכחו את המצווה. אבל לאמִתו של דבר, היתר זה אינו יעיל.
היתר אחר הוא לגדל צמחים באזורים שאינם נחשבים חלק מארץ ישראל לעניין שמיטה, או לקנות תוצרת חקלאות מן ערבים ומן לא-יהודים הגרים בתוך גבולות ארץ ישראל. אבל, לפי התורה הלכות שמיטה חלות על כל ארץ ישראל המובטחת לעם ישראל, "מִנְּהַר מִצְרַיִם עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת" (ברא' טו 18), ואינן תלויות במיהו בעל הקרקע. לכן, ההיתרים האחרים גם אינם בר-תוקף, ואין היתר אמיתי המאפשר עבודת הקרקע בשנת שמיטה.
חשוב לדעת שהתאריכים שבהם אנו כאילו שומרים את שנות השמיטה אינם בהכרח נכונים. שנות השמיטה מוגדרות על פי המשך החשבון מימי בית שני. אבל הכרונולוגיה הרגילה של בית שני איננו נכון. חז"ל מניחים שבית המקדש השני התקיים רק 420 שנה. אבל ידוע מהיסטוריה ממקורות של עמים אחרים שבית המקדש התקיים כ-582 שנה, מ-512 לפנה"ס ועד 70 לספירה, דהיינו 162 שנה יותר מן החשבון הרגיל. בנוסף, החישוב של שנות השמיטה אינו לוקח בחשבון שנות יובל. לכן, אם במקרה שנת 1909-10 היתה באמת שנת שמיטה, אזי שנות שמיטה בימינו, לאחר כמאה שנה, לא היו נכונים, כי לא לקחנו בחשבון שנות יובל.
חישובי שנות שמיטה מבוססים על הרמב"ם (הלכות שמיטה ויובל, פרק י, סעיפים ד,ו). הרמב"ם טוען שהשנה 4935 ליצירה היא שנת שמיטה. בהנחה שאין סופרים שנות יובל, מקבלים ששנת 5775 ליצירה (2015-2014 לסה"נ) גם שנת שמיטה (5775 פחות 4935 = 840 שנים = 7 x 120).
ראו עוד: תאריכים היסטוריים לשנות השמיטה והיובל / הרב ד"ר אליהו שץ
(וראו גם: בנייה במקדש - בשנת היובל? / אראל ).
כתוצאה מן ההיתרים שאִפשרו עבודה חקלאית בשנות שמיטה, וכתוצאה מן החישובים הלא-נכונים של שנות השמיטה, ברור שעדיין לא התחלנו לשמור את מצוות שמיטה ויובל כראוי. לכן, חייבים אנו לבחור שנה בסיסית להתחלת החישוב של שנות שמיטה ויובל, ולהשמיט את הקרקע בשנות שמיטה ויובל. בבחירת השנה הראשונה למחזורי השמיטה והיובל כדאי לבחור השנה לאחר שנת השמיטה הקרובה. בכך, לא נשים ללעג מה שנתקבל כבר בציבור. שנה הגיונית לתחילת החישוב החדש היא השנה לאחר השמיטה המתחילה בתשרי 2014 עד תשרי 2015 (לפי החשבון השגוי). ככה, המחזור של 50 שנה יתחיל מן עשרה לתשרי ב-2015.
ישנן שתי בעיות עיקריות בקשר לשמירת מצוות השמיטה והיובל בתקופה המודרנית. הבעיה הראשונה היא, מה יאכלו תושבי ישראל בשנת השמיטה אם לא יזרעו ולא יאספו את היבול? הפיתרון הוא שהממשלה והתושבים צריכים להכין את עצמם לשנת השמיטה. צריכים לאגור יבול חקלאי במשך שש שנים באופנים שונים כדי שיהיה מספיק אוכל הראוי לאכילה בשנה השביעית. בזמננו ניתן לשמור יבול על ידי קירור והקפאה, על ידי אריזה בקופסאות ובשימורים, על ידי אגירת דגנים במגדלי החמצה ובממגרות, ועל ידי שיטות רבות אחרות. בנוסף, יכולים לייבא מחוץ לארץ דגנים, ירקות ופירות החסרים. כאשר נחַלק את הארץ לנחלות, כל משפחה יכולה לאסוף כמויות קטנות של פירות וירקות שצומחים מאליהם בשדות שלהם וגם בשדות של השכנים. דבר זה שייך לדגנים, לירקות ולפירות. אבל אין הגבלות על גידול בשר, עוף, ביצים ודגים, ושאר האוכל הבא מן החי. בדרך זו, אין סיבה שיחסר אוכל בשנת השמיטה.
הבעיה השנייה היא, ממה יתפרנסו החקלאים בשנת השמיטה, ובאיזה עבודות יתעסקו? הפיתרון הוא שהחקלאים יכולים להתעסק בגידול בשר, עוף, ביצים ודגים בלי הגבלה. הם יכולים למצוא עבודה חילופית במשך שנה, ללמוד חקלאות או נושא אחר, ולקחת שנת שבתון. כדאי שהממשלה יספק מימון לחקלאים בתמורה לשמיטת השדות. גם צריכים למצוא פיתרון לאנשים העובדים בבתי חרושת אשר חומר הגלם שלהם מגיע מיבולים שאינם גדלים בשנת השמיטה. יתכן שהממשלה צריכה לסבסד גם העובדים האלו.
ישנה בעיה שלישית משנית. יתכן שאם החקלאים לא יסַפקו פירות ויבול לחוץ לארץ במשך שנת השמיטה הם יפסידו את הלקוחות הקונים את תוצריהם. לכן כדאי שהחקלאים יודיעו מראש ללקוחותיהם שבמשך שנה אחת הם לא יספקו סחורה חקלאית בשנת השמיטה, אבל ימשיכו לספק לאחר שגת השמיטה.
הממשלה צריכה גם לשכור אנשים שישמרו על המגרשים המושמטים, ושידאגו שהחקלאים אינם עובדים את האדמה בסתר.
מהתורה אסור לזרוע ולזמור בשנת השמיטה, וכן אסור לקצור ולבצור. אבל מותר לפי התורה לאסוף מעט יבול לצורך עצמית, כפי הכתוב (ויק' כה 7-6), "וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ (התבואה והפירות אשר יגדלו בשנה השביעית) לָכֶם לְאָכְלָה לְךָ וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ, וְלִשְׂכִירְךָ וּלְתוֹשָׁבְךָ הַגָּרִים עִמָּךְ; וְלִבְהֶמְתְּךָ וְלַחַיָּה אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ תִּהְיֶה כָל תְּבוּאָתָהּ לֶאֱכֹל". חז"ל (הרמב"ם, זרעים, הלכות שמיטה ויובל, פרק ראשון), הוסיפו למלאכות האסורות את המלאכות הדומות לזריעה, כמו נטיעה, חרישה ודישון; והוספות אלו נראות הגיוניות ביותר.
חז"ל גם החליטו שפירות הנאכלים בשנת השמיטה קדושים בקדושת שביעית (הרמב"ם, זרעים, הלכות שמיטה ויובל, פרק חמישי); וצריכים לטפל בהם באופן מיוחד. אבל לא כתוב בתורה שיש קדושה מיוחדת לפירות, וגם אין טעם הגיוני לפסוֹק ככה. מטרת מצוַת שמיטה היא להחזיר את המזינים לקרקע, למנוע מחלות צמחים, ולהגביל את אוכלוסיית החרקים, אבל אין קדושה מיוחדת למה שצומח בשנת השמיטה.
לסיכום : בני ישראל חייבים לשמור מצוות שמיטה ויובל כפי הכתוב בתורה. הכרחי שהממשלה תאגור יבול חקלאי במשך שש שנים בשיטות שונות כדי שיהיה מספיק אוכל הראוי לאכילה בשנה השביעית. צריכים להחליט על השנה התחִלתית למחזור היובל ולהתארגן בהתאם. בשנת השמיטה אסור לזרוע ולזמור, וכן אסור לקצור ולבצור. אין היתרים כמו מכירת האדמה לנכרי או להחליט ששטחים בתוך הארץ אינם נחשבים כחייבים בדיני שמיטה. אין קדושה מיוחדת ליבול השנה השביעית, ומותר להשתמש בעודף לכל מיני מטרות, כמו האכלת בהמות ולהכנת שמן להדליק נרות.