הנכדים הם עיטור-כבוד לזקנים

מאת: אראל

ספר משלי    פרק    א   ב   ג   ד   ה   ו   ז   ח   ט   י   יא   יב   יג   יד   טו   טז   יז   יח   יט   כ   כא   כב   כג   כד   כה   כו   כז   כח   כט   ל   לא 
 פרק יז    פסוק    1   2   3   4   5   6   7   8   9   10   11   12   13   14   15   16   17   18   19   20   21   22   23   24   25   26   27   28 
יז6 עֲטֶרֶת זְקֵנִים בְּנֵי בָנִים, וְתִפְאֶרֶת בָּנִים אֲבוֹתָם.

 סגולות

עטרת כבוד לאנשים זקנים היא שיש להם בני-בנים (נכדים);   גם האבות הזקנים הם תפארת וכבוד לבניהם.

 מצודות

הזקנים - אף בני הבנים ישימום עטרה לראשו להתפאר בהם, אם הגונים הם;   אבל הבנים, אין דרכם כי אם להתפאר באבותם, כי יותר מחוייבים בכבוד אביהם מבכבוד אבי אביהם, ולזה עיקר התפארם באביהם.


 עצות


לעילוי נשמת סבי, אברהם אהרן סגל. נולד ג' תשרי ה'תרע"ז בירושלים העתיקה, נפטר בשיבה טובה ב' טבת ה'תש"ע בנהריה. זכה לראות 3 ילדים 7 נכדים ו-9 נינים.

הפסוק מציין שתי סיבות, מדוע הזקנים ראויים לכבוד:

עטרת = תכשיט המקיף את הראש, וגם סמל למעמד נכבד;   עטרת זקנים בני בנים = הנכדים הרבים, המקיפים את סבם כמו עטרת, הם אות כבוד עבורו.

עד כמה שידוע לי, האדם הוא היצור היחיד על-פני כדור הארץ, ששומר על קשר עם הנכדים שלו (בעלי חיים רבים גרים בחמולות ושבטים, אולם אין קשר ישיר בין סב/סבתא לנכד/נכדה).

כל יצור חי שואף להוליד ילדים - כשיצור מצליח להוליד ילדים, הדבר מעיד על כך שהוא הצליח לעמוד במספר גדול של משימות קשות כמו: מציאת אוכל, הישרדות בטבע, ומציאת בן/בת זוג; יצור שמצליח להוליד ילדים, בהחלט ראוי לכבוד.

אולם, האדם הוא היצור היחיד ששואף שיהיו לו גם נכדים - כשלאדם יש נכדים, הדבר מעיד על כך שהוא הצליח לעמוד במשימות הרבה יותר קשות - לגדל את הילדים שלו ולחנך אותם, עד שהצליחו להוליד ילדים משל עצמם; אדם שיש לו נכדים, ראוי לכבוד רב אפילו יותר מאדם שיש לו ילדים. לכן ראוי לתת עטרת כבוד לזקנים שיש להם בני בנים.

"תלמידי הרב רוזובסקי זצ''ל (מראשי ישיבת פונוביז') מספרים, שכאשר ניגש אל הרב סבא ''טרי'' ובישר לו על הולדת נכדו או נכדתו הראשונים היה מברכו: ''מזל טוב לך, נהיית אדם''. לפליאת הסובבים הסביר הרב: "הבורא יתברך נטע בכל בעלי החיים תכונות ואנסטינקטים בעזרתם יטפלו, יאכילו, ירחצו, וילמדו את צאצאיהם; לעוף, לרוץ, לטרוף, למצוא מאכל, להמלט מאויב, ועוד. כי רק כך תוכל הבריאה להתקיים, ויהא קיום לבעלי החיים. אך, ברגע בו הגוזל, הגור, יהפכו לעצמאים ינותק הקשר בינהם. אותו דוב שהיה מוכן לקרוע לגזרים להלחם בכל אויב שבא לפגוע בגוריו - יהפוך לאויב הגדול והאכזר ביותר של בנו הגור - הדב המבוגר. בדור שלישי, אין כלל בעל חי בעולם שיש לו קשר כל שהוא. יחיד הוא האדם החש תחושת אחריות גם לאחר שבנו או בתו בגרו ואינם תלויים בו עוד. הקשר המשפחתי מתרחב והולך ומקיף גם לדור שני - לנכד/ה. ולכן רק לו יאה התואר ''אדם''. ולכן, כך אמר ר' שמואל רוזובסקי, ברכתי לו רק עתה, עם הולדת הנכד/ה ראוי אתה לתואר ''אדם'' - ''מזל טוב, אדם''." (מתוך אתר הידברות, בשם הרב רוזובסקי מראשי ישיבת פוניבז').

תפארת = כובע מוגבה (ראו שמות לט28: "... פַּאֲרֵי הַמִּגְבָּעֹת..."), וגם משל לכבוד;   תפארת בנים אבותם = האבות הזקנים הם תפארת לבניהם, הם כמו מגבעת המגביהה אותם ומחברת אותם למעלה, לשרשרת הדורות. הזקנים מזכירים לבניהם הצעירים מאין באו.

הזקנים, בעצם קיומם, מהוים נקודת קשר וחיבור בין כל בני המשפחה המורחבת. הם מקשרים את בניהם זה לזה; הם מקשרים את בניהם אל אבותיהם, ודרכם אל הדודים ובני הדודים; הם מאחדים ומגבשים את המשפחה כולה. ראוי לכבד את האבות הזקנים, המהוים תפארת עבור בניהם.

 הקבלות

1. התורה מחייבת לחלוק כבוד לזקנים, ויקרא יט32: "מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם, וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן..."; הפסוק שלנו הוא מעין פירוש למצוה זו, ומציין שתי סיבות מדוע יש לכבד את הזקנים - הם הצליחו במשימה המורכבת של הבאת נכדים לעולם, וכן הם מפארים את המשפחה ומחברים אותה לעברה המפואר.

2. פסוק אחר בספר משלי מלמד, שרק אנשים ההולכים בדרך צודקת ראויים לכבוד זה, משלי טז31: "עֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת שֵׂיבָה בְּדֶרֶךְ צְדָקָה תִּמָּצֵא" (פירוט). עטרת התפארת לא ניתנת אוטומטית לשיבה, אלא רק כאשר זו באה בדרך צדקה. הזקנה יכולה להיות מבזה או מכובדת, תלוי באורח החיים שקדם לה (ע"פ חגי הופר).

3. מסקנה מעשית מפסוק זה היא, שלא די שאדם ילמד תורה בעצמו, אלא ילמד גם את בניו, ואם בניו בגרו - ילמד את בני בניו, שהרי הנכדים הם הכבוד והעטרת שלו. כך נאמר גם בדברים ד9: "רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ וּפֶן יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ", ובישעיהו נט21: "וַאֲנִי זֹאת בְּרִיתִי אוֹתָם אָמַר ה' רוּחִי אֲשֶׁר עָלֶיךָ וּדְבָרַי אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְּפִיךָ לֹא יָמוּשׁוּ מִפִּיךָ וּמִפִּי זַרְעֲךָ וּמִפִּי זֶרַע זַרְעֲךָ אָמַר ה' מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם" (הרב מוצפי).

 דקויות


לעילוי נשמת סבי, אברהם אהרן סגל. נולד ג' תשרי ה'תרע"ז בירושלים העתיקה, נפטר בשיבה טובה ב' טבת ה'תש"ע בנהריה. זכה לראות 3 ילדים 7 נכדים ו-9 נינים.

הפסוק מציין שתי סיבות, מדוע הזקנים ראויים לכבוד:

עטרת = תכשיט המקיף את הראש, וגם סמל למעמד נכבד;   עטרת זקנים בני בנים = הנכדים הרבים, המקיפים את סבם כמו עטרת, הם אות כבוד עבורו.

עד כמה שידוע לי, האדם הוא היצור היחיד על-פני כדור הארץ, ששומר על קשר עם הנכדים שלו (בעלי חיים רבים גרים בחמולות ושבטים, אולם אין קשר ישיר בין סב/סבתא לנכד/נכדה).

כל יצור חי שואף להוליד ילדים - כשיצור מצליח להוליד ילדים, הדבר מעיד על כך שהוא הצליח לעמוד במספר גדול של משימות קשות כמו: מציאת אוכל, הישרדות בטבע, ומציאת בן/בת זוג; יצור שמצליח להוליד ילדים, בהחלט ראוי לכבוד.

אולם, האדם הוא היצור היחיד ששואף שיהיו לו גם נכדים - כשלאדם יש נכדים, הדבר מעיד על כך שהוא הצליח לעמוד במשימות הרבה יותר קשות - לגדל את הילדים שלו ולחנך אותם, עד שהצליחו להוליד ילדים משל עצמם; אדם שיש לו נכדים, ראוי לכבוד רב אפילו יותר מאדם שיש לו ילדים. לכן ראוי לתת עטרת כבוד לזקנים שיש להם בני בנים.

"תלמידי הרב רוזובסקי זצ''ל (מראשי ישיבת פונוביז') מספרים, שכאשר ניגש אל הרב סבא ''טרי'' ובישר לו על הולדת נכדו או נכדתו הראשונים היה מברכו: ''מזל טוב לך, נהיית אדם''. לפליאת הסובבים הסביר הרב: "הבורא יתברך נטע בכל בעלי החיים תכונות ואנסטינקטים בעזרתם יטפלו, יאכילו, ירחצו, וילמדו את צאצאיהם; לעוף, לרוץ, לטרוף, למצוא מאכל, להמלט מאויב, ועוד. כי רק כך תוכל הבריאה להתקיים, ויהא קיום לבעלי החיים. אך, ברגע בו הגוזל, הגור, יהפכו לעצמאים ינותק הקשר בינהם. אותו דוב שהיה מוכן לקרוע לגזרים להלחם בכל אויב שבא לפגוע בגוריו - יהפוך לאויב הגדול והאכזר ביותר של בנו הגור - הדב המבוגר. בדור שלישי, אין כלל בעל חי בעולם שיש לו קשר כל שהוא. יחיד הוא האדם החש תחושת אחריות גם לאחר שבנו או בתו בגרו ואינם תלויים בו עוד. הקשר המשפחתי מתרחב והולך ומקיף גם לדור שני - לנכד/ה. ולכן רק לו יאה התואר ''אדם''. ולכן, כך אמר ר' שמואל רוזובסקי, ברכתי לו רק עתה, עם הולדת הנכד/ה ראוי אתה לתואר ''אדם'' - ''מזל טוב, אדם''." (מתוך אתר הידברות, בשם הרב רוזובסקי מראשי ישיבת פוניבז').

תפארת = כובע מוגבה (ראו שמות לט28: "... פַּאֲרֵי הַמִּגְבָּעֹת..."), וגם משל לכבוד;   תפארת בנים אבותם = האבות הזקנים הם תפארת לבניהם, הם כמו מגבעת המגביהה אותם ומחברת אותם למעלה, לשרשרת הדורות. הזקנים מזכירים לבניהם הצעירים מאין באו.

הזקנים, בעצם קיומם, מהוים נקודת קשר וחיבור בין כל בני המשפחה המורחבת. הם מקשרים את בניהם זה לזה; הם מקשרים את בניהם אל אבותיהם, ודרכם אל הדודים ובני הדודים; הם מאחדים ומגבשים את המשפחה כולה. ראוי לכבד את האבות הזקנים, המהוים תפארת עבור בניהם.

 פרק יז    פסוק    1   2   3   4   5   6   7   8   9   10   11   12   13   14   15   16   17   18   19   20   21   22   23   24   25   26   27   28 
ספר משלי    פרק    א   ב   ג   ד   ה   ו   ז   ח   ט   י   יא   יב   יג   יד   טו   טז   יז   יח   יט   כ   כא   כב   כג   כד   כה   כו   כז   כח   כט   ל   לא 

תגובות