הצדיק נותן לעניים למרות שחלקם עצלים

מאת: אראל

ספר משלי    פרק    א   ב   ג   ד   ה   ו   ז   ח   ט   י   יא   יב   יג   יד   טו   טז   יז   יח   יט   כ   כא   כב   כג   כד   כה   כו   כז   כח   כט   ל   לא 
 פרק כא    פסוק    1   2   3   4   5   6   7   8   9   10   11   12   13   14   15   16   17   18   19   20   21   22   23   24   25   26   27   28   29   30   31 
כא26 כָּל הַיּוֹם הִתְאַוָּה תַאֲוָה, וְצַדִּיק יִתֵּן וְלֹא יַחְשֹׂךְ.

 סגולות

העצל אינו מוכן לעבוד, כל היום הוא רק יושב  ומתאווה תאוה, מדבר על מה שהיה רוצה ואין לו;   אולם לא כל העניים עצלים, ולכן הצדיק עוזר ונותן לנזקקים, ולא חושך (מונע) מהם את עזרתו בטענה ש"הם בטח עצלים".

 מצודות

העצל הזה יתאוה בכל עת למלאות נפשו הריקה; והצדיק יתן לו מהונו ויחזור ויתן ולא יחשוך (ימנע) הנתינה ממנו, עם כי פשע בנפשו.


 עצות

זה מאד מעצבן לראות אנשים שמתעצלים ללכת לעבוד, ומבקשים מאנשים אחרים לתת להם נדבות. כל-כך מעצבן, עד שיש אנשים שמחליטים שהם לא מוכנים יותר לתת נדבות לנזקקים, כי "בטח כולם עצלנים". המסקנה הזאת נמהרת מדי, כפי שמלמד ספר משלי:

פסוק 25 ותחילת פסוק 26 מדברים על העצל ( = שאינו רוצה לעבוד), הרוצה רק לשבת כל חייו, כל היום, ולהתאוות.

סוף פסוק 26 מדבר על הצדיק (= הנותן לכל אדם את המגיע לו); הוא יתן ולא יחשׂוך (= לא חוסך, לא מונע).

למי בדיוק הוא נותן? - מכיוון שהוא צדיק, נראה שהוא נותן למי שמגיע לו, כלומר, לא לעצלים אלא לעניים אחרים, שאינם עצלים או לפחות לא ידוע שהם עצלים; לעניים כאלה מגיע לקבל הלוואה בלי ריבית על-פי התורה, שציוותה "והעבט תעביטנו די מחסורו אשר יחסר לו".

הצדיק כמובן יודע שיש אנשים עצלים, אבל הוא לא משתמש בעובדה זו כתירוץ כדי להימנע מנתינה; הוא בודק כל מבקש לגופו, וממשיך לתת לאנשים שמגיע להם.

ומה קורה אם מישהו מרמה את הצדיק, ומציג את עצמו כאדם חרוץ כאשר למעשה הוא עצל? - הצדיק לא מתעצבן ולא חושב איך להעניש אותו, הוא יודע ש"תאות עצל תמיתנו, כי מאנו ידיו לעשות" - אם הוא ימשיך להתעצל, הוא כבר יעניש את עצמו ויביא על עצמו מוות.

רעיון דומה נמצא ב תהלים לז21: "לוֶֹה רָשָׁע וְלֹא יְשַׁלֵּם, וְצַדִּיק חוֹנֵן וְנוֹתֵן" (פירוט).

 הקבלות

1. הביטוי התאוה תאוה מופיע בעוד מקום אחד בתנ"ך, במדבר יא4-8: ""וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה, וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ 'מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר?'. זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם... וְעַתָּה נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה אֵין כֹּל בִּלְתִּי אֶל הַמָּן עֵינֵינוּ. וְהַמָּן כִּזְרַע גַּד הוּא... שָׁטוּ הָעָם וְלָקְטוּ וְטָחֲנוּ בָרֵחַיִם אוֹ דָכוּ בַּמְּדֹכָה וּבִשְּׁלוּ בַּפָּרוּר וְעָשׂוּ אֹתוֹ עֻגוֹת וְהָיָה טַעְמוֹ כְּטַעַם לְשַׁד הַשָּׁמֶן".

האספסוף בפסוק זה גילו גם תאוה וגם עצלות: הם התגעגעו לתקופה שבה חיו במצרים וקיבלו דגים בחינם; הם התמרמרו על התפריט שלהם במדבר, שדרש מהם לטחון ולדוך גרעיני מן.

ה' שמע את תלונתם והבטיח שייתן להם בשר בחינם, כמו שביקשו, במדבר יא18: "וְאֶל הָעָם תֹּאמַר 'הִתְקַדְּשׁוּ לְמָחָר וַאֲכַלְתֶּם בָּשָׂר, כִּי בְּכִיתֶם בְּאָזְנֵי ה' לֵאמֹר 'מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר כִּי טוֹב לָנוּ בְּמִצְרָיִם', וְנָתַן ה' לָכֶם בָּשָׂר וַאֲכַלְתֶּם".

אולם התאווה המוגזמת שלהם לבשר גרמה בסופו של דבר למותם, במדבר יא34: "וַיִּקְרָא אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא ' קִבְרוֹת הַתַּאֲוָה', כִּי שָׁם קָבְרוּ אֶת הָעָם הַמִּתְאַוִּים".

מכאן אפשר לפרש את הפסוק שלנו: העצל מתאווה להשיג הרבה בלי לעבוד. תאווה זו של העצל עלולה להביא למותו, כמו שקרה לאספסוף בקברות התאוה.

מצב זה, שבו יש אנשים עצלים היושבים כל היום ומתאווים ואינם עושים כלום, עלול לגרום לאנשים אחרים שלא לעזור לנזקקים ולא לתת צדקה שום דבר לאף אחד, מחשש שמא הוא עצלן. אולם דרכו של הצדיק היא שונה: כמו שה' נתן בשר לבני ישראל ולא חשך, כך גם הצדיק ייתן לנזקקים ולא יחשוך. אלה שבאמת נזקקים - יקבלו את מה שמגיע להם, ואלה שאינם באמת נזקקים אלא רק מתעצלים לעבוד - ימותו בתאוותם.

"וכן יארע לכל המתאוים את התאוות הרעות, שניתנות אליהם מצדיקו של עולם, כדי שלא יתלו שום חסרון וקוצר-יד בכוח העליון, אבל לבסוף התאווה עצמה קוברת את בעליה" (רמ"ד ואלי).

 דקויות

מה זה התאוה תאוה?

1. על-פי הפשט, המילה תאוה היא מושא פנימי שבא להדגיש את הפועל התאוה, כמו במשפט "חלם חלום " או "שׂרה שׁרה שׁיר שׂמח".

2. ועל-דרך הדרש, העצל מתאווה לתאוה עצמה: "לא די שהוא רץ אחר תאוותו המתעוררת בליבו, אלא שמתאווה תמיד שתתעורר בליבו איזו תאוה חדשה ללכת אחריה" (רמ"ד וואלי).

וצדיק יתן

מי נותן מה למי? כמה פירושים:

1. ה' נותן שכר טוב לצדיק. בניגוד לעצל, שמת בלי להשיג את תאותו ואת צרכיו, והצדיק מקבל את כל צרכיו מהקב"ה: "וצדיק יתן - כל צרכי ביתו שהקב"ה מזמן לו" (רש"י).

- אך לפי זה היה ראוי לכתוב "ולצדיק - יתן ולא יחשׂוך".

2. הצדיק נותן את כוחותיו ואת זמנו. בניגוד לעצל, שאינו נותן ולא משקיע שום דבר כדי להשיג את רצונו, והצדיק נותן ומשקיע: "הצדיק יתן הראוי מהפועל וההשתדלות בדבר דבר ולא ימנע ידיו מה שראוי בהשגת המלאכות והחכמות" (רלב"ג).

בפרט, יש שפירשו את הפסוק כמשל לעצלות בלימוד: העצל מתאווה לדעת את סודות האלהות, אך מתעצל ללמוד את ההקדמות הדרושות, ולכן נופל לטעויות גדולות: "כי יש לאדם בטבעו חשק לחקירת התכליות, אלא שעל הרוב, הוא נלאה או דוחה את המצעים" אולם "איש הצדק מבני אדם, הנותן לכל דבר את הראוי לו, ייתן כל זמנו ללימודים, ואינו חושך מזמנו מאומה למה שזולת זה" (רמב"ם, מורה נבוכים א לד).

- אך לפי זה, היה ראוי יותר לכנות אותו "חרוץ". אולי הכוונה היא, שהצדיק לא רוצה לקבל שום דבר בחינם - הוא רוצה לקבל רק את מה שמגיע לו בצדק; לכן, כאשר הוא רוצה להשיג משהו, הוא נותן ומשקיע כמה שצריך, כדי שיקבל בזכות ולא בחסד.

3. הצדיק נותן עזרה לעצל. בניגוד לעצל, שאינו מוכן אפילו לעזור לעצמו, הצדיק עושה עמו חסד ועוזר לו למרות שזה לא מגיע לו (מצודת דוד).

- אך פירוש זה אינו מתאים למשמעות המילה צדיק; מי שנותן לאנשים מעבר למה שמגיע להם, אינו נקרא צדיק אלא חסיד.

4. לענ"ד הכוונה שהצדיק נותן, לא לעצל עצמו אלא לעניים אחרים.

זה מאד מעצבן לראות אנשים שמתעצלים ללכת לעבוד, ומבקשים מאנשים אחרים לתת להם נדבות. כל-כך מעצבן, עד שיש אנשים שמחליטים שהם לא מוכנים יותר לתת נדבות לנזקקים, כי "בטח כולם עצלנים".  

אולם הצדיק נותן לכל אדם את המגיע לו; הוא יתן ולא יחשׂוך (= לא חוסך, לא מונע). הוא אינו מונע עזרה מעניים אחרים, שאינם עצלים או לפחות לא ידוע שהם עצלים; לעניים כאלה מגיע לקבל הלוואה בלי ריבית על-פי התורה, שציוותה "והעבט תעביטנו די מחסורו אשר יחסר לו".

הצדיק כמובן יודע שיש אנשים עצלים, אבל הוא לא משתמש בעובדה זו כתירוץ כדי להימנע מנתינה; הוא בודק כל מבקש לגופו, וממשיך לתת לאנשים שמגיע להם.

ומה קורה אם מישהו מרמה את הצדיק, ומציג את עצמו כאדם חרוץ כאשר למעשה הוא עצל? - הצדיק לא מתעצבן ולא חושב איך להעניש אותו, הוא יודע ש"תאות עצל תמיתנו, כי מאנו ידיו לעשות" - אם הוא ימשיך להתעצל, הוא כבר יעניש את עצמו ויביא על עצמו מוות.

רעיון דומה נמצא בתהלים לז21: "לוֶֹה רָשָׁע וְלֹא יְשַׁלֵּם, וְצַדִּיק חוֹנֵן וְנוֹתֵן" (פירוט).

והמסר של הפסוק: "לימד דעת בדבר הזה...:

האחד, כי אין הצדיק עצל...

השנית... שהצדיק, אף על פי שישיג אל התענוגים, יניח דברי התאוה ויתן לצדקה...

והשלישית... כי אפילו נתן כמה פעמים ביום, לא ימנע מן העני בעת שישאל ממנו..." (ר' יונה).

 פרק כא    פסוק    1   2   3   4   5   6   7   8   9   10   11   12   13   14   15   16   17   18   19   20   21   22   23   24   25   26   27   28   29   30   31 
ספר משלי    פרק    א   ב   ג   ד   ה   ו   ז   ח   ט   י   יא   יב   יג   יד   טו   טז   יז   יח   יט   כ   כא   כב   כג   כד   כה   כו   כז   כח   כט   ל   לא 

תגובות