עוני מעודד גזל

אדם המעוניין לגזול, חושב שעדיף לגזול מאדם דל (חלש), כי הוא לא יכול להתנגד ולריב עמו; אולם הכתוב מזהיר אותו, שה' בכבודו ובעצמו יריב את ריבם של הדלים.   מעבר למשמעות הפשוטה, ניתן להסיק מקביעה זו כמה מסקנות מעשיות:

1. עוני לא מצדיק גזל

מסקנה אחת מתייחסת למדיניות המיסוי.    מיסים, המוטלים באופן לא-שיוויוני, נחשבים לגזל (רמב"ם הלכות גזילה ה יד). המלך עלול לחשוב, שכדאי לו לתת הקלות במס לעשירים, שהרי העשירים עלולים לברוח מהארץ אם המיסים יהיו גבוהים מדי, ובמקביל להכביד את נטל המס על עניים, שאין להם לאן לברוח.    הפסוק מזהיר את השלטון, שהחישוב הכלכלי הזה לא יעבוד, "כי ה' יריב ריבם, וקבע את קובעיהם נפש".

2. עוני מעודד גזל

מסקנה שניה מתייחסת למדיניות הרווחה והקטנת הפערים בין עניים לעשירים.   שתי טענות עיקריות נגד מדיניות של הקטנת פערים כלכליים:

- טענה עקרונית - תפקידה של הממשלה הוא לשמור על החוק והצדק בלבד; אין שום דבר לא צודק בפערים כלכליים, הרי גם התורה מכירה בכך שישנם עניים ועשירים, ואין שום חובה להביא את כולם למצב כלכלי זהה; לפיכך לממשלה אין זכות להוציא כספים על-מנת לשפר את מעמדם הכלכלי של עניים; מעשי חסד הם תפקידם של אנשים פרטיים ולא של הממשלה.

- טענה מעשית - סיוע לעניים מקטין את המוטיבציה שלהם להתאמץ כדי לצאת ממעגל העוני, ולכן בסופו של דבר פוגע גם בהם וגם בכלכלה.

הפסוק שלנו מתייחס לטענות אלה:

- כנגד הטענה העקרונית - הפסוק מלמד, שהעוני מגדיל את הסיכוי לביצוע מעשי-גזל כנגד העניים. אמנם העוני עצמו אינו נחשב למצב לא-צודק, אולם העוני עלול לגרום אי-צדק. לפיכך, העברות כספים המצמצמות את העוני תורמות לתפקידו העיקרי של השלטון שהוא עשיית צדק. לדוגמה: ידוע שעובדים עניים, שהמעסיק פוגע בהם ומלין את שכרם, חוששים להתלונן, כי אם המעסיק ישמע שהתלוננו, הוא יפטר אותם והם  יישארו בלי כסף להוצאות שוטפות. בנוסף, בגלל דלותם אין להם אפשרות לעמוד במאבק משפטי ממושך  (ראו למשל את כתבת התחקיר "זהב לבן, עבודה שחורה", על עובדי-הקבלן במפעלי ים המלח).    המדינה חייבת לאכוף את החוק ולדאוג שכל עובד יקבל את שכרו. כדי לקיים חובה זו, אפשר לשלוח בלשים ושוטרי חרש לכל המפעלים, אבל ייתכן שיהיה יותר זול ויעיל לתת קיצבה קבועה לכל אזרח, שתיתן לכל אזרח ביטחון כלכלי שאינו תלוי במעסיק. כך, העובדים עצמם יוכלו לשמש כ"שוטרים" ולתבוע את המעסיקים שעשקו אותם.

- כנגד הטענה המעשית, המתייחסת למוטיבציה לצאת לעבוד - הפסוק מלמד, שהעוני מגדיל את המוטיבציה של אנשים לגזול את העניים, ומכאן, שהקטנת העוני תגדיל את המוטיבציה של אנשים לנהוג ביושר. מוטיבציה לעבוד היא אמנם חשובה, אבל מוטיבציה לנהוג ביושר חשובה לא פחות...

3. לא לגזול מצוות

מה משותף לאנשים הבאים?

• איש שגילה לא מזמן את מצוות התפילין, ועכשיו הוא בא לבית-הכנסת עם תפילין גם בחול-המועד, וסופג גערה: "היום אסור!";
• בחורה שיצרה מתגבר עליה (או שיצרו של החבר מתגבר עליה...), והיא הולכת לטבול במקווה כדי שלפחות לא יעברו על איסור נידה, ונאלצת להתעמת עם הבלנית;
• אדם שיש לו בעיות רוחניות רבות, ובזמן התפילה - כשמגיעים ל"נפילת אפיים" - הוא שם את ראשו על ידיו ושופך את ליבו לפני ה' במשך זמן רב, עד שהוא מרגיש מרפק שננעץ בו ואומר "קום, אסור לישון בבית הכנסת, זה לא מכובד!";

כל אותם אנשים הם עניים - לא בחומר אלא בתורה ובמצוות; הם לא יודעים הרבה תורה ואין להם הרבה מצוות, ולכן הם דבקים במעט המצוות שיש להם.

חז"ל כבר הכירו ב"עוני" מסוג זה, למשל:   על הפסוק (שמות כג6) "לא תטה משפט אביונך בריבו" פירשו "אביון הוא במצות" (מכילתא שם; ו מלבי"ם הסביר מדוע פירשו חז"ל כך);   "מאי עניות? - עניות דתורה" (תלמוד בבלי קידושין מט.);   וכן בפירושם על הפסוק לועג לרש חירף עושהו.

לפי זה אפשר לדרוש גם את הפסוק שלנו על עוני רוחני: הפסוק מוחה נגד "דתיים ותיקים" המתנשאים על-פני "הדתיים החדשים", ומנסים לגזול מהם את מעט המצוות שיש בידם. בדרך-כלל הדבר נעשה מתוך כוונה טובה:

• מתוך קנאה לכבודו של המועד או לאחידות המנהגים - מנסים למנוע ממתפללים חדשים להניח תפילין בחול המועד;
• מתוך הקפדה על צניעות וקדושה - מנסים למנוע מנשים פנויות לטבול במקווה;
• מתוך שמירה על כבוד בית הכנסת - מעירים כל אדם שחושדים בו שאולי הוא ישן;

אולם, גם כוונות טובות אלו יש לממש בדרכים טובות - לא בכפיה או בצעקות, ולא ע"י גזל של מצוות.

כשפוגשים אדם שהוא עני בתורה ובמצוות - צריך לעשות אותו עשיר, ולעזור לו לקיים מצוות נוספות, ולא לגזול ממנו את מעט המצוות שהוא כבר מקיים!