פירוש שד"ל על בראשית פרק כט

קוד: שד"ל בראשית כט בתנ"ך

סוג: תוכן_מפורט

מאת: הקלדה: ברק רוזנפלד

אל: מימון: אראל סגל

חומש בראשית – פרק כט'

[ב] והאבן גדולה: האבן היתה גדולה על פי הבאר כלו' האבן שעל פי הבאר היתה גדולה (רמבמ"ן) או שיעורו והאבן (אבן גדולה) היתה על פי הבאר, והנה נתנו אבן גדולה על פי הבאר, כדי שלא יוכל כל אחד מן הרועים להשקות צאנו כי אם בחברת כל העדרים, כדי שלא יאבד אחד מהם את המים שלא לצורך. הן אמת שלא היתה גדולה כל כך, שלא יוכלו שנים או שלושה לגלגלה, אבל שנים ושלושה שומרים זה את זה ולא יניחו לעבור על התנאי.

[ג] וגללו: רועי העדרים, כי הרועים בכלל העדרים, כי אין עדר בלי רועה. כתב רש"י: כל לשון הווה משתנה לדבר בלשון עתיר ובלשון עבר לפי שכל דבר ההווה תמיד כבר היה ועתיד להיות. והיה נ"ל שאין דבריו מדוקדקים, כי מה שהיה נעשה בכל יום בדור אחד, אין צורך שיהיה נעשה בדור אחר, כגון ככה יעשה איוב (איוב א' ד'), כך היה עושה, ובזמן הכותב לא היה עושה עוד; והשיב אהוד כי כוונת רש"י לאותו זמן שהיה הדבר נוהג, לא לזמן שהכותב עומד בו, כגון ככה יעשה איוב, הכוונה באותו זמן היה דבר זה נוהג תמיד, היה נוהג אתמול והיה עתיד לנהוג מחר. ונכון הדבר. אבל מה שכתב: משתנה לדבר בלשון עתיד ובלשון עבר, זה איננו מדוייק, כי אמנם ונאספו וגללו והשקו והשיבו, אונם ל' עבר, כי הו"יו שבראשם הופכתם לעתיד וזה לא נעלם מרש"י למטה פסוק ט"ו.

[ז] ויאמר ה' עוד היום גדול: הקשה תלמידי אלישע היים זאמאטו: איך ייתכן שיחשוב יעקב שהיתה כוונת הרועים לאסוף המקנה הביתה, והלא אמרו לו: והנה רחל בתו באה עם הצאן, א"כ יודעים היו כי לא עת היאסף המקנה. ונראה לי כי הוא השב שהם כבר השלימו מלאכת היום, ושרחל נתעכבה ואיחרה לבוא, והם היו יושבים שם בטלים וממתינים רק לראות הנערה ולדבר עמה; ויעקב שעיקר הליכתו להרן היה לקחת לו אשה מבנות לבן, עבר עליו רוח קנאה, וביקש להרחיקם מעליה. ובעל מנחה בלולה כתב: הסיבם מעליו למען יוכל לדבר בהשקט עם רחל ואל יבלבלו אותו.

[ח] לא נוכל: נ"ל לא מחסרון כוח, כי היו שם שלושה עדרי צאן, והוא רחוק שיעשה יעקב לבדו מה שלא יכלו שלושה אנשים, אבל אמרו לא נוכל מפני התנאי שהתנו ביניהם, שלא תהיה רשות לאחד מן העדרים להשתמש ממימי הבאר בהיותו לבדו. והנה יעקב אולי שאל אם נשארו עדרים אחרים לבוא, ואמרו לו שלא נשאר אלא עדר רחל, וכשראה אותה מיהר וגלל את האבן והשקה את צאנה. ואף אם לא שאל אם נשארו עדרים אחרים שלא באו, הגה הוא לא היה מחוייב לשמור התנאי שהתנו ביניהם, ומצד אחר דבר הגון עשה (אף אם לא היתה קרובתו) למהר לפטור את רחל, שהיתה נערה אחת בין כמה אנשים.

[י] ויגל את האבן: כדי למהר להשקות צאן לבן, כדי שתמהר רחל ללכת לביתה; והנה כשגלל האבן עשה הנאה לשאר הרועים, וע"י כן הניחו לו להשקות צאן לבן תחילה, ואולי ג"כ בראותם גבורתו פחדו מפניו והניחו לו לעשות.

[יא] ויבך: בכיה של שמחה (נתיבות השלום). וישק יעקב לרחל: נ"ל שהיתה נערה קטנה, ולפיכך כתוב ותרץ ותגד לאביה, ולא לבית אמה (כמו ברבקה, למעלה כ"ד כ"ח) כי להיותה קטנה היתה עדיין מצויה בין האנשים; והקשה תלמידי יצחק קלינעבערג שאם היתה קטנה, איך חשק בה יעקב וביקש לקחתה לו לאשה? ומה שהבאתי ראיה מן ותגד לאביה, השיב שבתי אנקונה כי מאחר שיעקב אמר לה כי אחי אביה הוא, לכך הגידה הדבר לאביה ולא לאמה, ואף הרמב"ן כתב שהיתה קטנה; ואנקונה מביא לו סיוע ממה שנתרצו גם לבן ויעקב להמתין ז' שנים.

[יג] שמע: קרוב ל"שם", וכן ויהי שמעו בכל הארץ (יהושע ו' כ"ז). כל הדברים האלה: כל מה שהיה סיבה לבריחתו.

[טו] ועבדתני חנם: כי מאהבת רחל (ולבלתי תתערב עם הרועים) התחיל יעקב לרעות בשבילה (רמב"ן).

[טז] וללבן וגו': מקרא זה ושלאחריו מאמר מוסגר.

[יז] ועיני לאה רכות: "רך" ענין חולשה ויתרון הרגשה, כמו רך הלבב (דברים כ' ח') והבאתי מורך בלבבם (ויקרא כ"ו ל"ו). והטעם שהזכירה התורה דבר זה הוא (כדברי תלמידי כמוהר"ר איגל) לבלתי נחשוב כי מה שלא היה יעקב אוהב את לאה היה מפני מידות רעות שהיו בה; והיה זה גנאי לשבטים שיצאו ממנה.

[יט] שבה עמדי: יעקב אמר לו שני דברים, אני אעבדך ז' שנים ואתה תתן לי רחל, ולבן השיב לו על השניה טוב תתי וכו' ועל הראשונה לא רצה לומר בפירוש תעבוד עמי ז' שנים, רק אמר לו שבה עמדי, ויודע היה שלא ישב אצלו בלי שיעבדהו, כי כבר היה עובדו, כמו שאמר: ועבדתיני חינם.

[כ] ויהיו בעיניו כימים אחדים: גם במשך זמן עבודתו היה נראה לו שהזמן קצר בערך השכר המקווה שהיה גדול מאד בעיניו; ומלבד זה היו לו הימים ההם ימי שלווה ותענוג, כי היה מתענג באהבתו ובתקוותו (ואין לנו טובה למעלה מן התקווה), וידוע כי ימי השלווה והתענוג קצרים בעינינו וימי הרעה ארוכים.

[כא] ואבואה אליה: עיין למעלה ט"ז ב'.

[כב] משתה: עיין למעלה י"ט ג'.

[כג] ויבא אליה: כתב ראזנמילר כי מנהג בני קדם שהכלה הולכת אל בעלה עטופת הראש, ועי"כ לא הכיר בה, ואין ספק כי כששימש עמה בחושך היו ולא הכיר בה עד הבוקר. ויבא אליה: כאן הכוונה תשמיש ממש כי קודם לכן כתוב ויבא אותה אליו, שיעקב היה בחדר במחשכים, ולבן הביא לו את לאה, ולא הלך יעקב בחדר לאה.

[כד] ללאה בתו שפחה: להיות שפחה ללאה בתו.

[כז] ונתנה לך: ל' רבים, אני ואנשי המקום ניתן לך גם את זאת, והוא כלפי מה שאמר: לא יעשה כן במקומנו (רמב"ן).

[כח] לו לאשה: להיות לו לאשה, להיות אשתו.

[ל] ויאהב גם את רחל מלאה: וגם אהב את רחל מלאה, הרבה "גם" הפוכים (רשב"ם), ואנכי אעלך גם עלה (למטה מ"ו ו') וכעסתה צרתה גם כעס (שמואל א' א' ו') ויאכל גם אכול את כספנו (למטה ל"א ט"ו) וזה כי המדבר אץ להשמיע תחילה המילה היותר עיקרית (אח"ם). והטעם גם אחר שנשא שתיהן נשארה אהבתו לרחל בתקפה.

[לא] שנואה: אי אפשר לומר שנואה ממש, כי קודם לכן אמר ויאהב גם את רחל מלאה, אבל לשון שנאה נאמר לפעמים על מיעוט אהבה; וכאן האהבה והשנאה היא בזה, שהיה מצוי הרבה אצל רחל, ואצל לאה לא היה הולך רק לפרקים,

[לג] כי שמע ה': היה לה לומר כי ראה ה', אלא שכבר קראה לבנה ראשון מלשון ראיה, הראה לשני מלשון שמיעה. ותלמידי איגל אומר כי "שמע" זה כענין כי שמע ה' אל עניך (למעלה ט"ז י"א) שענינו השגחה ושימת לב אל הדבר, ונכון.

[לד] ילוה אישי אלי: עיקר דירתו יהיה אצלי, כמו ונלוו גוים רבים אל ה' (זכריה ב' ט"ו), בן הנכר הנלוה אל ה' (ישעיה נ"ו ג').

[לה] הפעם אודה את ה': עיין "בכורי העיתים" תקפ"ז עמוד 156, 157.