פירוש שד"ל על בראשית פרק מח

קוד: שד"ל בראשית מח בתנ"ך

סוג: תוכן_מפורט

מאת: הקלדה: ברק רוזנפלד

אל: מימון: אראל סגל

חומש בראשית – פרק מח'

[א] ויאמר : האומר: וכן (פסוק ב') ויגד ליעקב; והיה עולה על הדעת לפרש ויאמר על ידי שליח, כמו ויאמר אל משה אני חתנך יתרו בא אליך (שמות י"ח ו' ), אך לפי זה היל"ל אני אביך חולה; גם היה עולה על הדעת לקרוא ויאמר ויגד, אלא שלפי זה היל"ל ויגד ליעקב לאמר, אבל ויגד ליעקב ויאמר היא מליצה זרה.

[ב] וישב על המטה : ורגליו חוץ למטה ולמטה לארץ, ולכך כתוב לפנינו ויוצא יוסף אותם מעם ברכיו. ולבסוף (מ"ט ל"ג) כתוב ויאסוף רגליו אל המטה.

[ג] אל שדי נראה אלי : למעלה ל"ה י"א .

[ד] ונתתי את הארץ הזאת וגו' : ומאחר שהארץ הזאת עתידה להיות שלי, אני נותן לך בה מתנה זו (רשב"ם וראב"ע).

[ה] אפרים ומנשה : הקדים אפרים למנשה, כי תמיד היה בדעתו שיהיה אפרים גדול ממנשה (תלמידי יוסף שבתי באזיבי). כראובן ושטעון יהיו לי: לא אמר שיהיה יוסף הבכור כראובן וגם אחר זה יעקב עצמו אמר (למטה מ"ט ג' ) ראובן בכורי אתה ולא אמר ליוסף שיהיה הוא הבכור. ע"כ נ"ל כי עד יעקב לא היה פי שנים נוהג, רק מאהבתו את יוסף נתן לו פי שנים, ואולי מזה נמשך אח"כ משפט פי שנים לבכור, ע"כ בד"ה כתוב (א' ה' א') נתנה בכורתו ליוסף, קורא למתנת פי שנים בכורה מפני שהבכור היה נוטל פי שנים; ואוהב גר ז"ל מוסיף, כי גם ממה שאמר כראובן ושמעון יהיו לי משמע שלא היה פי שנים לראובן; ואם היה שכבר ניטלה הבכורה מראובן (כדעת בעל ד"ה) היה לו לפרש זה, ולפחות היה לו לומר כשמעון ולוי, לא כראובן ושמעון.

[ו] ומולדתך אשר הולרת וגו' : רשב"ם ור"ע ספורנו מפרשים על בני בנים, והקשה ראב"ע: אם כן מה טעם על שם אחיהם? והיל"ל על שם אבותם; ור"ע ספורנו השיב: כל אחד מבני מנשה ייקרא כאחיו על שם מנשה לנחול עמם בנחלתו, וכן כל אחד מבני אפרים ייקרא על שם אפרים לנחול עמם בנחלת אפרים; וזה פירוש דחוק ובלתי מתיישב. ואנקלוס ורש"י וראב"ע ורד"ק פירשו אשר תוליד, אם תוליד, ורמבמ"ן עשאו זמן מורכב מעבר ועתיד כי בעת בואם לנחלה תהיה לידתן בזמן עבר, וכשהיה יעקב מדבר היתה לעתיד, וגם לפירוש זה הכוונה אם תוליד. על שם אחיהם : שלא היו נקראים שבטים, אלא ייכנסו תחת שבטי מנשה ואפרים.

[ז] ואני בבואי מפדן וגו' : לדעת רש"י רשב"ם, ראב"ע ורד"ק היא התנצלות על שלא הוליך את אמו למערת המכפלה, כי מתה על הדרך; ולא היו לו רופאים לחנוט אותה ולהוליכה אל המערה; וקלעריקוס אומר כי רצה להודיעו מקום קבורת אמו שאם ירצה להוציא עצמותיה ולקברם במערה, ידע היכן הם, ואמנם לא מצאנו שהיו מוציאים העצמות מקבריהם, ויוסף הושם בארון   אך לא מצאנו שנקבר ואח"כ הוציאוהו מקברו, מלבד כי יוסף כבר ידע מקום קבורת רחל, כי מתה קודם מכירתו, שאל"כ לא היה יוסף יודע, שיש לו אח ששמו בנימין, ודעת אחרים שבכוונה אני עושה זה (ששני בניך יהיו לי כראובן ושמעון) בעבור אהבת רחל אמך; אמנם מה ענין להזכיר כאן קבורתה? ונ"ל שהכוונה לומר, צר לי מאד כי לא יכולתי לקברה במערת המכפלה וגם לא אוכל לומר לך שתקברני אצלה, כי עם כל מה שאני אוהב אותה, יותר אני חייב בכבוד אבותי, אך לעדות על אהבתי אותה אמרתי, כי שני בניך יהיו נחשבים כשני שבטים.

[ח] וירא ישראל את בני יוסף : שבאו עם יוסף, אך דרך כבוד לא נתקרבו אל יעקב כמו יוסף, ולפי' אמר קחם נא אלי (תלמידי מוהר"ר יצחק פארדו).

[ט] קחם נא אלי : הביאם אלי, כמו ועתה שלח וקח אותו אלי (ש"א כ' ל"א ).

[י] ועיני ישראל וגו' : זהו פירוש למה שאמר (למעלה פסוק ח') שראה את בני יוסף ולא הכירם ואמר מי אלה? והנה ביצחק אמר בתהילת הפרשה (למעלה כ"ז א' ) ויהי כי זקן יצחק ותכהינה עיניו מראות כי כהיית עיני יצחק היתה סיבה לכל המאורע ההוא, אבל כאן כבדות עיני יעקב לא גרמה שום דבר רק ששאל מי אלה, ע"כ לא הש להזכירו בתחילה והזכירו דרך פירוש אחר שהגיד שאלת יעקב ותשובת יוסף.

[יב] מעם ברכיו : עיין למעלה פסוק ב'; ברש"י כ"י ובדפוסים עתיקים: מיומן לברכה,(לא מזומן), והכוונה שתהיה ברכתו גדולה וחזקה יותר.

[יד] שכל את ידיו : אנקלוס ורש"י ואחרים פירשו נתן ידיו בהשכל וחכמה, ובכוונה עשה מה שעשה, אעפ"י שמנשה היה בכור; ורשב"ם ורלב"ג פירשו מן סכל נא את עצת אחיתופל (ש"ב ט"ו ל"א), ודעתם יסכל (ישעיה מ"ד כ"ה) ענין מעוקם ונפתל כלו' ששם ידיו באלכסון; והנכון כדעת תלמידי מוהר"ר יצחק פארדו עשה ידיו סכלות נתן אותם באופן שהרואים יחשבו שאין בהן דעת, כי אמנם מנשה היה הבכור ולו משפט הברכה ביד ימין. ודון יצחק פירש עשה ידיו כאילו אינם יודעות שמנשה הוא הבכור; פירש פועל סכל לא ידע כי להוראה זו ישתמשו בו המתפלספים שבימיו, אך אין זו הוראת הפועל הזה במקרא.

[טז] המלאך הגואל וגו' : מלאך הרגיל להשתלח אלי בצרתי (רש"י ), הזכיר תחילה האל השולה ואח"כ הזכיר השליח, ואמר שהוא יברך בשליחות שולחו, ובאמרו המלאך כבר הודיע שאינו פועל ברצון עצמו, אלא ברצון שולחו, והנה איננו מתפלל אל המלאך, אלא כאומר יהי רצון מלפני האל לשלוח מלאכו לברך את הנערים; וכל זה רמז רש"י בקוצר לשונו. והשומרונים הגיהו: המלך הגואל. ואני מתחילה הייתי מפרש האלהים אשר מלאכו הוא הגואל אותי מכל רע (כמו עיניכם הרואות, למעלה מ"ה י"ב ) כטעם הוא ישלח מלאכו אתך והצליח דרכך (למעלה כ"ד מ' ) והוא כמו עם אשר תמצא את אלהיך (בראשית ל"א ל"ב ) שענינו אשר עמו תמצא, ועיין שם. וידגו : מן דג, וזה כי הדגים משרצים לרוב מאד; ודעת קוצעיוס כי מן דגה נגזר שם דגן. ור"ש דובנא פירש האלהים הנזכר ישלח המלאך הגואל, וזה רחוק; ור' עובדיה ספורנו פירש האלהים דרך קריאה: אתה האלהים, שאתה הוא שהתהלכו אבותי לפניו, (עיין פירושי לישעיה א' ד') אתה האלהים, הרועה אותי וגו' אתה הואל נא שהמלאך הגואל יברך את הנערים; וזה פירוש נחמד ונעים, ועדיין קשה לי מה צורך שיהיה המלאך הוא המברך ולמה לא שאל שיברכם האל? והוא ר"ע ספורנו תירץ ואמר "אם אינם ראוים לברכתך בלתי אמצעי" וזה הבל, כי כל ישראל מאז מקדם אומרים זה לזה יברכך ה' וכל ישראל מבקשים מהאל שיברכם ומעולם לא מצאנו הברכה מיוחסת למלאך. ואדוני אבי ז"ל היה דבר זה קשה בעיניו עד מאד, והוא נדחק לפרש שיהיה המלאך לא המברך, אלא המקבל הברכה, ואמר כי יעקב כינה את יוסף בכינוי המלאך הגואל אותי מכל רע, ושיעור הכתובים האלה כך הוא: האלהים אשר וגו' הוא יברך את המלאך הזה (יוסף) עם הנערים. ודח"א ז"ל אומר כי הכוונה על המלאך הנאבק עמו (ל"ב כ"ג ) ובירכו וקרא שמו ישראל, והנה יעקב מתפלל שאותו המלאך שבירך אותו יברך גם אותם וייקראו גם הם בני ישראל, וכמו שהיה, שהיו אפרים ומנשה שני שבטים.

[יט] ידעתי בני ידעתי : כי הוא הבכור (רש"י ), ועל כן אני מברכו (וכן יהיה) שגם הוא יהיה לעם וכו'. יגדל ממנו : וכן היה, כי במנין במדבר (א' ל"ג ול"ה ) היו בני אפרים 40500 ובני מנשה 32200 וארץ ישראל נחלקה ליוצאי מצרים למספר גולגלותם כפי מה שהיו בשעת יציאת מצרים (אאז"ל). מלא הגוים : גוים רבים יצאו ממנו (ראב"ע). מלא : ענינו ריבוי, כמו אשר יקרא עליו מלא רועים (ישעיה ל"א ד') יחד עלי יתמלאון (איוב ט"ז י') (ר"ש דובנא), וכן קראו מלאו (ירמיה ד' ה') קראו אחריך מלא (שם י"ב ו') והנה מלא הגוים, כמו גוי וקהל גוים יהיה ממך (למעלה ל"ה י"א ).

[כ] יברך ישראל : כל אחד מבני ישראל כשירצה לברך את חברו. ויברכם ביום ההוא : ביום ההוא נראה כמיותר, ונ"ל כי יעקב כבר בירך אותם ואמר המלאך הגואל אותי יברך את הנערים וידגו לרוב בקרב הארץ, ואם לא היה יוסף תומך יד אביו להסיר אותה וכו' לא היה יעקב מפרש כוונתו בדבריו, אלא בנתינת ידיו, אבל ביום ההוא באותה שעה שביקש יוסף להסיר ידו מעל ראש אפרים הוצרך לפרש כוונתו, ולתת אפרים לפני מנשה.

[כב] שכם אחד על אחיך : הכוונה על שני גורלות שיהיו לו בהמנות שבטו לשנים, ויפה אמר רלב"ג, כי אפשר שיעקב דימה שיהיה בזה יתרון ליוסף שינחל נחלה כפולה, אעפ"י שלפי מה שציוה אח"כ ה' בתורתו נחלקה הארץ לגולגלות; ואפשר ג"כ כדברי רלב"ג שהיתה המתנה הזאת שנתן יעקב ליוסף ברכה שיפרו וירבו בניו עד שיהיו ראויים להיחלק לשני השבטים, וכן היה, כי מספר מנשה ואפרים במנין שנת הארבעים (במדבר כ"ו ) היה 85200 ומספר ראובן ושמעון יחדו לא היה אלא 65930, ונראה ג"כ ריבוי בני יוסף ביהושע י"ז י"ד, וכן נראה כי לריבוים נקראו כל עשרת השבטים בשם יוסף ובשם אפרים. שכם : חלק. אשר לקחתי : עבר במקום עתיד, והכוונה שיקחו בניו. האמורי : כל שבעה עממים נקראים על שמו להיותו החזק והגדול שבהם (ראב"ע); ויש מפרשים שכם עיר שכם שהיתה ליוסף ובה נקבר, ולפי זה אין טעם למילת אחד, ומלבד זה בני יעקב, כשהרגו את חמור ואת יושבי עיר שכם לא כבשו אותה, רק בזזו את שללה והלכו להם. אחד : משפטו אחד כי איננו סמוך ואין אחריו מ"ם, כמו כאחד ממנו (למעלה ג' כ"ב ) ולדעת צח"ם שיעורו הנה נחתי לך על אחיך שכם א' מאשר לקחתי וגו'.