פירוש שד"ל על בראשית פרק לב

קוד: שד"ל בראשית לב בתנ"ך

סוג: תוכן_מפורט

מאת: הקלדה: ברק רוזנפלד

אל: מימון: אראל סגל

חומש בראשית – פרק לב'

[ב] ויפגעו בו מלאכי אלהים : כדרך שבהליכתו לפדן ארם הראה לו ה' הסולם והמלאכים כדי לחזק את לבו, כן עתה בשובו אל ארז מולדתו הראה לו מלאכים, כדי שיתחזק לבו ולא יירא מאחיו, והנה ה' עשה לו שידמה לעיניו כאילו פתאום הוא רואה מחנה אנשים הבאים לקראתו, ואז אמר מחנה אלוהים זה.

[ג] מחנים : לשון שניים, אך אין לבקש הוראה וטעם לזה, כי אין מקפידים בשמות.

[ד] ארצה שעיר שרה אדום : באותו זמן היתה ארץ שעיר ואח"כ נקראה שדה אדום.

[ה] כה תאמרון לאדני עשו : אמר כן להם עד שיתברר אצלם שהוא אדוניו וידברו עמו בדרך מוסר העבד (ראב"ע), והשלוחים לא היו יודעים דאגתו של יעקב (רשב"ם), ויעקב לא רצה להגיד להם כל מה שאירע בינו ובין עשו רק עשה עצמו בעיניהם כמכבד אותו הרבה מאד, כדי שידברו עמו דרך כבוד. ואחר: עתיד קל משורש אחר, כמו אני אוהבי אהב (משלי ח' ט"ז) עיין דקדוקי 554.

[ו] ואשלחה וגו' : אני שולח להודיע לאדוני שאני בא אליך, ולא להיותי צריך לעזרתך, כי יש לי רב, אלא למצוא חן בעיניך כי תבין שאני שלם עמך ומבקש אהבתך. אמנם כוונת יעקב נראה שהייתה לבדוק את עשו, לדעת איך הוא עמו.

[ז] אל אחיך : אעפ"י שהוא אמר: לאדני לעשו, הם דיברו כבוד עם אדוניהם ואמרו לו : באנו אל אהיך, ולא אמרו: אל אדוניך. וגם הולך לקראתך : כסבורים שאין עשו בא אלא לכבדו ולשמרו בדרך. ואולי כן היתה באמת כוונת עשו, ואולי ג"כ הבינו מתשובת עשו שלא היה בלבו רעה ושנאה על אחיו, ואולי ג"כ סיפרו ליעקב את כל הדברים אשר דיבר אליהם דברי שלום ואחוה. אמנם יעקב לא בטח בכל זה, כי פחד בשמעו שהוא בא אליו בת' איש, והכתוב לא רצה להאריך בדברי עשו והמלאכים, מאחר שלא הועילו כלום, כי לא בטה בהם יעקב. ונראה (כדעת תלמידי מוהר"ר אברהם חי מיינטשער) כי עשו לא אמר למלאכים שהוא רוצה לילך לקראתו בארבע מאות איש, אך הם הבינו זה ממה שראו וממה ששמעו מאנשיו, ועשו לא ידע שהבינו זה ולפיכך היה יכול להאמין שיעקב לא היה יודע שהוא בא לקראתו, ושהעדרים היו שלוחים לשעיר ושהאנשים ההולכים אחרי העדרים לא היו מכירים אותו; עיין למטה פסוק י"ז. ומילת וגם כמשמעה, עשינו שליחותנו, וגם עשתה פירות כי הנה הוא בא לקראתך.

[ח] ויצר לו : עיין דקדוקי 682.

[יא] קטנתי מכל החסדים : הרי זו הקדמה לתפילתו, כלו' הרבה יותר מדי היטבת לי, ומה יוסיף עבדך לדבר? ואעפ"כ הנני מוכרה לחזור ולהטריח עליך שתצילני מיד עשו; או טעמו (כדעת י' א' אוסימו) הנה אתה הפלאת חסדיך עמי, ומה יועיל כל זה אם יבוא עשו ויכני? לכן הצילני נא.

[ יב ] והכני אם על בנים : מכת אם על בנים מכה אכזרית, כמי שהורג האם על הבנים (כמו אם על בנים רטשה הושע י' י"ד) והיא מליצה ממליצות הלשון, וכן והכהו נפש (דברים י"ט ו' ) מכת נפש.

[יד] מן הבא בידו : מן דאייתי בידיה.

[ טו ] עזים מאתים ותישים עשרים : עיין רש"י .

[ טז ] גמלים מיניקות ובניהם שלשים : הנקבות היו שלושים, ועמהן בניהן (רש"י ).

[ יז ] ורוח תשימו : כדי להשביע עינו (רש"י ) שתהיה המנחה נראית גדולה ממה שהיא, וגם להניח לו פנאי להתבונן בה, אולי ישוב מחרון אפו, כי כל עדר ועדר שהיה פוגע בו היה כאילו יעקב מתנפל לפניו ומתחנן לו על נפשו. וייתכן ג"כ שהיתה כוונת יעקב לעורר את עשו לשאול: למי אתה, שאם לא ישאל את הראשון ישאל את השני, ואם לא ישאל את השני ישאל את השלישי, ואם לא ישאל את השלישי ישאל את הרביעי. וכל זה מפני שאם לא היה עשו שואל לא היו אומרים לו דבר, כי אמנם לא ציוה יעקב את אנשיו שימסרו המנחה לעשו, אלא שילכו לדרכם ויעשו עצמם כבלתי מכירים אותו וכמאמינים שעשו הוא עדיין בביתו בהר שעיר (כדברי ר"ע ספורנו), ואם ישאלם יגידו לו שהיא מנחה השלוחה לשר גדול ונכבד ששמו עשו, וכל זה כי אמר אכפרה פניו וכו ' ונראה שאם היה רצון יעקב שיעשו עצמם כמכירים את עשו ושייתנו לו המנחה, לא היה אומר: כי יפגשך עשו אחי ושאלך, אלא היה אומר: כי תפגוש עשו אחי תיתן לו העדר ההולך לפניך; גם היה לו לשים בפיהם דברים אחרים לומר שייקח מנחתם מידם, וכיוצא בזה.

[ יח ] כי יפגשך : בחומש קע"א הגימל בחטף קמץ שהוא במקום קמץ חטוף (קמץ קטן) כי כן היו הקדמונים כותבים חכמה בחטף, ובגליון כתוב בספרי אספמי ' יפגשך בחטף תחת השין להורות שהשוא נע, כמו שהיא קריאתנו. ולמי אלה לפניך : הוא תוספת ביאור לשאלת ואנה תלך, כלו' בשביל מי הם ולמי הם שלוחים, ותרגומו ולמאן אלין, כמו שהוא ברע"ח ובקצת ספרים אחרים וגם בתרגום ירושלמי. וזאת ג"כ דעת רש"י , כי בפסוק שאחר זה כתב: וששאלת ולמי אלה לפניך, מנחה היא שלוחה וגו', הרי כי לדעתו למ"ד למי היא כמשמעה (בשביל מי) אלא שהוא ז"ל ברח מלפרש שתי הלמדי"ן הקרונות זו לזו (למי אתה ולמי אלה) בשתי הוראות שונות (כמו שפירש המזרחי), ופירש ולמי אלה של מי הם, כלו' למי הם שלוחים, ושל מי הם עתידים להיות, ואח"כ כתב למ"ד משמשת בראש התבה במקום של, וזה חוזר גם למילות למי אתה וגם למילות ולמי אלה (אייר תרכ"ב).

[ יט ] לעבדך ליעקב : אני (רש"י ); ואעפ"י שהיו עושים עצמם כבלתי מכירים אותו, רצה שידברו עמו דרך כבוד ויאמרו לו לעבדך ליעקב; ואמנם אם היו עושים עצמם כמכירים את עשו, נראה ברור שלא היו מזכירים שמו (לאדני לעשו), ולא היה להם לומר אלא "לאדוני".

[כ] במצאכם אותו : אם ישאל אתכם.

[ כא ] כי אמר אכפרה פניו וגו' : הנכון כדעת רמב"ן ור"ע ספורנו שגם דבר זה אמר להם שיאמרו לעשו, להגיר לו שהוא מקביל פניו כראות פני אלהים במנחה (כטעם ולא יראו פני ריקם, שמות כ"ג ט"ו ) וכמו שאמר לו: כי על כן ראיתי פניך כראות פני אלהים; ונ"ל ראיה לזה מה שסיים המאמר: אולי ישא פני, שהוא דרך כבוד ולשון נקיה, ואם היה המאמר הזה מה שאמר יעקב בלבו, היל"ל אולי תשוב חמתו מעלי, כי זה היה הציור הגובר בנפשו של יעקב, רצוני חמת עשו. והנה רצה יעקב שעבדיו יעשו עצמם כמגידים עניני אדוניהם כמו שהא דרך העבדים. אכפרה פניו : נראין דברי גוסעציוס כי לשון כפרה וכפר (פדיון) נגזר מן וכפרת אותה מבית ומחוץ בכפר (למעלה ו' י"ד ) וענינו כיסוי הדבר המגין, כמו הכופר שהוא מגין על הספינות, או כיסוי על החטא שיהיה כלא נראה (כטעם כסוי חטאה תהלים ל"ב א'), וכן אכפרה פניו אכסה פניו במנחתי (כי השוחד יעוור פקחים שמות כ"ג ח' ), כאילו לא יראה אותי, כלו' שלא יראני בעין שנאה כמו שהיה רואה אותי לפנים. גם הראב"ע פירש אכפרה אכסה ואסתיר; גם רנ"ה וייזל פירש ל' כפרה ל' כיסוי (והסכים עמו רמבמ"ן); אלא שהוא אומר כי גם כופר הספינות נקרא כן לפי שמכסין אותן בו, וגוסעציוס אומר כי הוראת הכיסוי באה לשורש כפר מן השם כופר, ואני מוסיף כי כפר נגזר מעצי גופר. ותלמידי מוהר"ר מרדכי מורטארה אומר כי מענין זה של כיסוי נגזר ג"כ לשון כפירה שבלשון חכמים, כי הכופר בדבר מכסה עליו כאילו איננו; ויש לסייעו ממה שאומרים ג"כ בלשון חכמים כפוי טובה, שענינו כופה כלי על הטובה לכסותה. ודע כי רש"י (שפירש כאן לשון קינות) פירש בשמות ל"ב ל' (מפני מילת "בעד"): אשים כופר וקינוח וסתימה בעד חטאתכם. אולי ישא פני : לשון קבלה ברצון, חיבה וכבוד (שורש נשא מורה ג"כ קבלה) כמו לא ישא פני כל כפר (משלי ו' ל"ה), אשר לא נשא פני שרים (איוב ל"ד י"ט), הירצף או הישא פניך (מלאכי א' ח'), ומזה נשוא פנים (מ"ב ה' א', איוב כ"ב ח', ישעיה ג' ג') (ואין ענין לזה עם ישא ה' פניו אליך (במדבר ו' כ"ו ) כי איננו אומר ישא ה' פניך, אלא פניו אליך) והפך מליצת נשא פנים הוא השיב פנים, כי לא אשיב את פניך (מ"א ב' כ' ). והטעם אמרו לו: גם עבדך יעקב אחרינו, כי רצה להקדים לפניו מנחתו כדרך שעושים למלכים קודם ראות פניהם, וזה כדי שירצהו האדון ההוא ויקבלהו באהבה; כל זה ציוה אותם לאמר לו מעצמם כדרך העבדים המגידים מה שאין ראוי להגיד.

[ כב ] על פניו : לפניו של יעקב. מצאנו לשון עברה נקשר עם על פני, כמו עוברים על פני המלך (ש"ב ט"ו י"ח ). במחנה : נשאר במחנה עם נשיו וילדיו וכל אשר לו.

[ כג ] מעבר יבוק : גבול בני עמון מצד צפון. את שתי נשיו : ודינה היכן היתה? נ"ל שהבנות היו הולכות עם אמן.

[כה] ויאבק : מנחם, ראב"ע, רמב"ן ורד"ק פירשו לשון אבק, וכן גזניוס ואחרים. ורש"י פירש מל' חבוק, וכן בל' ארמית אביק, ענינו דבוק וחבוק, ולזה דעתי נוטה. וגזניוס ביקש להסתייע מתרגום שמרוני שמתורגם נגשושה עמה, והוא גזניוס מפרש אותו ל' גוש עפר, וזה שיבוש, כי גוש איננו אבק, אבל התגושש נגזר מן גש או גשש שענינו בלשון הקודש ובלשון ארמית וסורית מישמוש. והנה בספר הכותים אין כתוב ויאבק אלא ויחבק, ואיך ייתכן שיתרגמוהו מלשון גוש ואבק? וגזניוס נפתה אחרי בוקסטארף שהביא משל לשני אתליטים שהיו עומדים ומתגוששים לפני המלך (בראשית רבא פרשה כ"ב כ"ב), עומד ומתגושש עם בנו (שם ע"ז ב) נתגוששת עם העליונים ויכלת להם (שם ע"ח ו') ופירשם מלשון גוש עפר, והביאם בשורש גוש, ובאמת אינם אלא משורש גשש. וקודם להם הרמב"ם בפירוש המשנה (חלה פרק ב משנה ב') ואחריו הרע"ב פירשו ספינה גוששת, מלשון גוש עפר, ואינו אלא משורש גשש (וכן הביא בעל הערוך) ומענין מישמוש, כלומר שהספינה נוגעת בקרקע. עד עלות השחר : המפרשים כלם פירשו "עד" זה כמשמעו, ול"נ ענינו סמוך לעלות השחר. וכמוהו ויאהל עד סדום (למעלה י"ג י"ב ) ויט אהלו עד אלון בצעננים (שופטים ד' י"א ), ויט עד איש עדלמי (למטה ל"ח א' ), עד האלהים יבא דבר שניהם (שמות כ"ב ח' ) [והנה גם המאורע הזה היה ליעקב מאת ה' לחזק את לבו, להודיעו כי הוא בעזרו, כי לבסוף ידע שהוא מלאך, והנה נראה אליו מלאך בדמות איש והתחבק עמו לא להזיקו אלא מלחמת כבוד להפילו לארץ, כדרך האתלטים המתגוששים זה עם זה ועשה עצמו כאילו לא יכול לו, ועי"ז בירכו וקרא שמו ישראל. וגזניוס אומר בי אמר כאן "ויאבק" ע"ש הנחל יבוק ].

[ כו ] וירא כי לא יכל לו : התורה מספרת כפי מה שהיה אדם מספר הענין אם היה שם באותה שעה. ותקע : קל משורש יקע, ודומה לו פן תקע נפשי ממך (ירמיה ו' ח') ענין פירוד. ורש"י ביחזקאל כ"ג ט"ז אמר כי לשון הוקעה מורה חיבור ותקיעת עז בארץ (כמו והוקע אותם, במדבר כ"ה ד' ) והושאל אח"כ להורות שליפת עץ מן הארץ, ע"ד משרש מסעף; והנה שורש יקע קרוב לשורש תקע ושקע, ועיין למעלה י"ב ח' . כף : כל כף על שם כפיפות וחלל (כף היד, וכן כף אחת עשרה זהב שם י"ד כ'). ואע"פ שהירך הוא שיצא ממקומו ולא הכף, אומרים ותקע כף כמו שאומרים (שמות ט"ו ט' ) אריק חרבי. והנה פירוק הירך מן הכף הוא דגר שאי אפשר שיקרה בשום כוח טבעי מן החוץ (רק לפעמים בסיבות פנימיות בתחלואים ארוכים), וכאן נעשה בנגיעה בעלמא, ואז אין ספק כי הבין יעקב שהיה שם דבר למעלה מן הטבע, ואעפ"כ נראה שעדיין לא הבין שהוא מלאך, שאילו הכיר שהוא מלאך, לא היה אומר לו לא אשלחך ולא היה שואלו מה שמך, ונ"ל כי כשנפרק ירכו חשב יעקב שהוא איש אלהים, כלו' נביא שיש בידו לעשות נסים ברצון שולחו ולא בכוחו. ורצה ה' שיכיר זה, כדי שישאל שיברכהו, וכדי שיברכהו ויאמין לברכתו. ויהיה סמוך לבו לא יירא.

[ כז ] שלחני בי עלה השחר : כאילו הוא מתבייש כי לא יכול לו (קלריקוס) וגם לחזק את לבו.

[ כט ] כי שרית : לשון מריבה ומלחמה בערבית. נ"ל כי מילת שרית מורכבת מעבר ועתיד, ובירך אותו שלעתיד יקראו שמו ישראל, כי אז יראו שכבר נלחם עם אלהים ועם אנשים ויכול להם. ואמנם מה שהזכיר אלהים ואנשים הוא לשתי כוונות, האחת (והיא מה שנתכוון המברך) היא שהמלאך אמר " אלהים " על, עצמו, והשנית (והיא מה שהבין יעקב באותה שעה, קודם שיכיר שהוא מלאך) לומר שאויביו ואלהיהם העוזרים אותם לא יוכלו להרע לו.

[ל] למה זה תשאל לשמי : גם זה כמתבייש, שלא יתפאר עליו יעקב לאמר. ניצחתי את פלוני.

[לא] כי ראיתי אלהים : אולי פתאום נעלה מעליו, והכיר בו שהוא מלאך.

[ לג ] על כן לא יאכלו: מזה נמשך המנהג אצל בני ישראל. "לא יאכלו" לשוד הווה, רגילים שלא לאכול, שאם היה עתיד היה אומר "לכן" לא "על כן", ועוד מה טעם עד היום הזה. וכן גם אנקלוס וגם הירושלמי תירגמו לא אכלין ולא תירגמו לא ייכלון. גיד : לדעת געז' ואחרים שורש גיד הוא אחד עם שורש אגד (ענין קשירה), ולדעתי שם גיד הוא משורש נגד (ענין משיכה) ונקראו מן החבלים הנמשכים והולכים על דרך נגד ונפק מן קדמוהי (דניאל ו' י'). הנשה: ע"ש שלא עצר כוח, כמו נשתה גבורתם היו לנשים (ירמיה נ"א ל' ), והוא פועל נגזר מן נשים ואשה, ואולי מזה בלשון חכמים תש כוח, ודעת אחדים כי הוא הנקרא נסאן בל' ערבית, ואני אומר שאם הדבר כן הוא, איננו רחוק שהערבים קיבלו השם הזה מן היהודים.