פירוש שד"ל על בראשית פרק יב

קוד: שד"ל בראשית יב בתנ"ך

סוג: תוכן_מפורט

מאת: הקלדה: ברק רוזנפלד

אל: מימון: בעילום שם

חומש בראשית - פרק יב '

[א] ויאמר ה' אל אברם: כשהיה בחרן, כמפורש למטה (פסוק ד') "בצאתו מחרן". מארצך: אעפ"י שלא היתה חרן ארץ מולדתו, הנה היא מארם נהרים, וגם אור כשדים היתה בארם נהרים. וממולדתך: אין ענין מולדת כענין ארץ מולדת, אלא מולדת ענין משפחה ואומה, כמו באבדן מולדתי (אסתר ח' ו') את עמה ואת מולדתה (שם ב' י'), שאול שאל האיש לנו ולמולדתנו (למטה מ"ג). ומבית אביך: מולדתך כולל יותר מבית אביך, והנה אמר לו שיעזוב לא לבד את אומתו ואת קרוביו הרחוקים, אלא גם בית אביו שהם שאר בשרו; וזה על דרך את בנך את יחידך אשר אהבת (למטה כ"כ ב') להגדיל זכותה אשר אראך: אין ספק, כי פירש לו שילך לארץ כנען, וטעם אשר אראך כדעת ראב"ע, שאראך לתתה לך, ככתוב (למטה י"ג ט"ו) כי את כל הארץ אשר אתה רואה לך אתננה.

[ב] ואגדלה שמך: ברכתך והצלחתך תהיה כל כך גדולה ומפורסמת בעולם, שעל ידה יהיה שמך גדול ומפורסם. והיה: באופן שתהיה, כמו ויתפלל בעדך וחיה (שם כ' ז'). והיה ברכה: אתה תהיה הברכה אשר יתברכו בך לאמר ישימך אלהים כאברהם, ואח"כ הוסיף כי כל משפחות האדמה יתברכו בו, לא אנשי ארצו בלבד ( רמב"ן). וכן ברכה בקרב הארץ (ישעיה י"ט כ"ד), והיה כאשר הייתם קללה בגוים כן אושיע אתכם והייתם ברכה (זכריה ח' י"ג), וכן ולקח מהם קללה לאמר ישימך ה' כצדקיהו וכאחאב (ירמיה כ"ט כ"ב), וכן כי תשיתהו ברכות לעד (תהלים כ"א ז'). ואולי טעם והיה ברכה שבני אדם יברכוך, כי כן המנהג לברך את המצליחים, וכן מצינו באברהם כשהיכה את אמרפל בא אליו מלכי צדק ויברכהו ויאמר ברוך אברם לאל עליון (בראשית י"ד י"ט) וכן דוד שלח את אנשיו לברך את נבל בשעת שמחתו והצלחתו בגזת צאנו (שמואל א' כ"ה י"ד), וכן מלך חמת שלח לברך את דוד כשהיכה את הדדעזר (שמואל ב' ח' י'), וכן העוברים הרואים בעל השדה קוצר את קצירו היו אומרים לו ולאנשיו ברכת ה' אליכם ברכנו אתכם בשם ה' (תהלים קכ"ט ח'), וזה ג"כ טעם באשרי כי אשרוני בנות (בראשית ל' י"ג) וכן כל גוים יאשרוהו (תהלים ע"ב י"ז) גם מה שכתוב (זכריה ח' י"ג) והיה כאשר הייתם קללה בגוים וגו' כן אושיע אתכם והייתם ברכה, איננו אלא כמשמעו, כשהייתם בגלות היו מקללים אתכם, וכאשר תוושעו יברכו אתכם, וכן להיות לשמה ולקללה (מלכים ב' כ"ב י"ט), לשנינה ולקללה (ירמיה כ"ד ט') לשרקה ולקללה (שם ב"ה י"ח) וזולתם בירמיה, כולם כמשמעם, רק ולקח מהם קללה (שם כ"ט כ"ב) הוא ענין אחד, כי לא אמר והיו קללה. והנה אחר שאמר שלרוב הצלחתו יברכוהו הוסיף ואמר ואברכה מברכיך, ואם אולי יימצא איש בליעל, שלא יברכך אבל יקנא בך ויקללך, או מקללך אאר.

[ג] ונברכו בך: הנכון כפירוש רש"י שהכוונה כמו בך יברך ישראל לאמור ישימך אלהים כאפרים וכמנשה (בראשית מ"ח כ'), ואחרים פירשו כתרגומו בדילך. כי על ידו ועל יד זרעו ישובו לאמונת הייחוד. והנה ונברכו ענינו כמו- והתברכו כי הנפעל מתחילתו אינו אלא התפעל בלתי דגוש, כמו בנין אתפעל בארמית, כמו השמר לך שענינו שמור עצמך, וכבר התקומם האפודי בספרו מעשה אפוד נגד החושבים שעקר הוראת הנפעל היא להורות על קבלת הפעולה.

[ה] ואת הנפש אשר עשו: העבדים שקנו, כמו עשה את כל הכבוד הזה (בראשית לא' א') (רש"י).

[ו] עד מקום שכם: עיר שכם היא יושבת בטבור א"י, ולולא שבהר דוד בירושלים להיותה בנחלת מטה יהודה וגם היתה חביבה עליו, כי היתה עיר בצורה ולא נכבשה עד ימיו והוא כבש אותה, היתה שכם או שילה עיר הממלכה; לפיכך כשהגיע אברהם לשם, אמר לו לזרעך אתן את הארץ הזאת (בני בכורי ע"ה). ואולי לו היה מושב המלך ובית המקדש בשכם או שילה, לא היו " השבטים מורדים בבית דוד. אלון מורה: אלון הוא עץ העומד דורות הרבה, והוא אצל בני קדם נזכר בסימני המקומות כמו ההרים והנהרות, ומורה אולי היה שם אדם באיזה זמן, ואיננו ממרא, ומה שאמר מקום שכם אולי כי עדיין לא נבנתה שכם. והכנעני אז בארץ: מפני שהוא בא לומר אח"כ לזרעך אתן את הארץ הזאת, הקדים להודיע לישראל כי גם בימי אברהם היתה הארץ ההיא ביד כנען, שלא יחשבו שאולי בימים ההם היתה ביד אומה אחרת רעה וחטאה ושהוריש האומה ההיא ונתן ארצה לכנעני, וא"כ יקשה לקחתה מידם, כי ירושה להם נתנה ה'; לכך הקדים והודיעם כי כשהבטיח ה' לאברהם ירושת הארץ כבר היתה ביד הכנעני.

[ח] ויעתק: עתק בקל ענינו נעקר ממקום למקום, כמו ויעתק צור ממקומו (איוב י"ד י"ח) ומזה עתיקי משדים (ישעיה כ"ח ט'), ובהפעיל ענינו עקירת יתדות האוהל ללכת ממקום למקום, ויפה כתב רש"י ויעתק משם אוהלו. והושאל אח"כ להעתקת ספר מספר אחר כאילו הסופר עוקר הכתיבה ממקומה ונותנה במקום אחר; וכן שורש נסה (אחיו של נסע, שענינו ג"כ עקירת היתדות ונסיעה ממקום למקום) ענינו עקירה, כמו בית גאים יסח ה' (משלי ט"ו כ"ה). והושאל בלשון ערבית להורות העתקת ספר ומזה אצלנו נוסח ענינו העתקה. ודע כי הפרש גדול יש בין נוסחא וגירסא, כי נוסחא היא מתחילתה ספר נעתק מספר, אבל גירסא היא למוד וקריאה בעל פה, כי בימי חכמי המשנה והתלמוד היו המשנה והתלמוד כולם נזכרים ונלמדים על פה, וזהו שכתב רש"י (בבא מציעא ל"ג ע"א ד"ה ואינה מדה) מפני שתלויין בגירסא ומשתכחים, כלומר שתלויין בזכרון ובלימוד על פה; ועיקר הוראת פועל גרס ענין טחינה ולעיסה, ועיין מה שכתבתי ב"כרם חמד" ב' עמוד קע"ח. והנה בימי חכמי התלמוד היה נכון לומר פלוני גריס הכי ופלוני גריס הכי, זו גירסת פלוני ווו גירסת פלוני, אבל כי היטב ידע עיקר הוראת מילת גירסא כתב אלף פעמים לא גרסינן והכי גרסינן, וזה לשון מושאל, מפני שקריאת התלמוד היתה מתחילתה בגירסא, כלומר בעל פה. ומכל מקום כשיהיה הדבור על ספרי הקודש ועל שאר ספרים שלא היו מעולם תלויים בגירסא, אין ראוי להזכיר חילופי גירסאות, אלא חילופי נוסחאות. ואולי מילת עתק מתחילתה הוראתה דבר קיים ובעל שורשים, ומזה הון עתק (משלי ח' י"ח), צואר עתק (תהלים ע"ה ו'). עתקו גם גברו חיל, (איוב כ"א ז') ומזה עתיק, קדמון, ויהיה עתק ויעתק והעתיק כמו עקר ועקר, השריש ושרש, וכן סעיף מסעף. ואולי גם שורש תקע הוא אחד עם שורש עתק, והשורש אינו אלא תק, ודומה לו שק וממנו שקע, שגם הוא ענינו נעיצה בארץ, כמו ותשקע האש (במדבר י"א ב'). בית אל מים והעי מקדם: היה נראה שאתנח ראוי תחת מקדם, ולפי הטעמים, הם שני מאמרים. ויקרא בשם ה': הכריז אחדות האל, ויש אומרים התפלל.

[ט] ויסע: מל' בל יסע יתדותיו לנצח (ישעיה ל"ג כ') ענין עקירת יתדות האוהל, וכמוהו שורש נסח, שניהם ענין עקירה, ומזה הסע דעת והסח דעת. הלוך ונסוע: לפרקים, כפירוש רש"י. הנגבה: לחלק הדרומי מא"י הנקרא דרום או נגב.

[יא] הקריב: היה קרוב, נעשה קרוב, כמו ילבינו (ישעיה א' י"ח) ייעשו לבנים. הנה נא: ל' קריאה ואין ענינה עכשיו, וכמוהו רבים. ידעתי: נ"ל שאינו חוזר למה שסמוך לו בלבד, אלא גם למקרא שאחריו, ידעתי שאת יפת מראה, באופן שכאשר יראו אותך המצרים יהרגוני. והענין כדגרי רש"י כי המצרים מכוערים ושחורים, ואנשי ארם נהרים יפים ולבנים.

[ יב ] ואמרו אשתו זאת: אין זה תשובת התנאי, אלא סיום התנאי, כשיראו אותך המצרים ויחשבו היותך אשתי, אז יהרגו אותי ואותך יחיו.

[ יג ] אמרי נא אחותי את: עיין למטה כ' י"ב. ייטב לי: הנכון כדעת הר"ן (הביאו דון יצחק) ור"ע ספורנו, שבאמרה שהיא אחותו כל אחד יקווה, שיסכים אברהם לתתה לו לאשה ולא יהרגוהו, כי יחשבו שלכך הביאה להשיאה לאחד מנכבדי הארץ, וחשב אברהם שלא ייקחוה פתאום וביד חזקה אבל יישאו וייתנו עמו במיתון זמן מה, והוא יישמט מהם בתחבולות עד שישוב לארצו, אבל מרוב יופיה נמשך הענין באופן אחר, ונלקחה פתאום לבית המלך. והנה וחיתה נפשי הוא פירוש למען ייטב לי, וכן דעת רד"ק, ויפה הוסיף כי לא נתכוון אברם שיעשו עמו טובה אחרת, שהרי ממלך סדום לא רצה לקבל ממון, אעפ"י שהציל את שלו.

[ טו ] ותקח: פעל בצורת הפעל, כמו יקם (בראשית ד טו), יתץ (ויקרא י"א ל"ה) ואחרים.

[ טז ] היטיב: פרעה. ואתנת: נ"ל אמר אדוני אבי זצ"ל שאין אתון נקבת החמור, אלא נקבת הפרא, שהוא חמור הבר, וכשהוא קטן נקרא עיר, כמו אסרי לגפן עירה ולשרקה בני אתונו (בראשית מ"ט י"א), וכן אתונות עשרים ועירים עשרה (שם ל"ב ט"ז), וכן בלשון ערבית אתאן נאמר ג"כ על נקבת הפרא, ויפה הרחיק כאן האתונות מן החמורים; והכותים שלא הבינו זה הגיהו: עבדים ושפחות וחמורים ואתונות וגמלים. ומלבד כל זה ידוע כי חמור נמצא ג"כ על הנקבה כמו אחבשה לי החמור וארכב עליה (ש"ב י"ט כ"ז), ואין צורך לאתון להורות על הנקבה. ואולי אחר זמן אמרו אתון גם לנקבת החמור הבייתי, כגון ותחבוש האתון (מ"ב ד' כ"ד) כי רחוק הוא שתהיה אשה רוכבת על חמור יערי, וכן בלשון ערבית השם הזה נאמר גם על היערי גם על הבייתי.

[ יח ] מה זאת עשית לי: אולי חכמיו וחרטומיו אמרו לו כי הנגעים היו בסיבת שרי שהביא אל ביתו, ושאל אותה ואמרה כי אשת אברם היא, ואעפ"י שמתחילה היתה אומרת אחי הוא, עכשו שראתה אותו מנוגע ומאמין שנענש על שלקחה, הוצרכה להודיעו כי אין בה דבר רע אלא זה שהיא אשת איש.

[ יט ] ועתה הנה אשתך: לפי הטעמים פירושו הא לך אשתך קחנה ולך; והיה אפשר לפרש ועתה הנה היא אשתך, לכן קח ולך, אלא שלפי זה הם שני מאמרים, והיה ראוי לומר קחנה ולך. קח ולך: לפי שהמצרים שטופי זמה (רש"י), וגם כי לא היה לפי כבודו של מלך שתישאר בארצו עם איש אחר אשה, שהוא היה חפץ בה והביאה אל ביתו.

[כ] ויצו עליו פרעה אנשים: ציוה לקצת אנשים על אודותיו (רש"י). וישלחו: לשון לווי ואינו זז מענין שילוח, שהוא סיוע או הכרח לזולתנו שילך לו, ואולי שורש שלח נגזר מן הלך, וכן השליך גם הוא מן הלך.