קוד: ראשית צמיחת גאולתנו בתנ"ך
סוג: מאמר
מאת: צוריאל אדמנית
אל: בתוך הזרם ונגדו
(לקט מתוך המאמר: "ראשית צמיחת גאולתנו", צוריאל אדמנית, בתוך הזרם ונגדו, עמ' 431-432).
התפרסם ב"זרעים" לקראת "שבת הארגון" של בני עקיבא, מרחשון ה'תשכ"ה:
כִּי תוֹלִיד בָּנִים וּבְנֵי בָנִים,וְנוֹשַׁנְתֶּם בָּאָרֶץ, וְהִשְׁחַתֶּם וַעֲשִׂיתֶם פֶּסֶל תְּמוּנַת כֹּל, וַעֲשִׂיתֶם הָרַע בְּעֵינֵי ה' אֱלֹהֶיךָ
לְהַכְעִיסוֹ..."
עיקר חששותיו של משה רבנו היו מפני הדור השלישי בארץ.
כל מעשי ה' הגדולים ונפלאותיו: יציאת מצרים, קריעת ים סוף, מסעות המדבר, מעמד הר סיני וכיבוש הארץ - כל אלה נהפכו להם לסיפורי מעשיות ול"צ'יזבטים". בעיניהם ישנה אך מציאות, תכלית, ריאליזם - והיתר "ציונות" מיותרת.
והמציאות תובעת הסתגלות לתנאי הארץ - בלי חלומות, בלי הזיות. וכאן קורצת תרבות "העולם הזה", של יושבי כנען. והיא, התרבות האלילית, כובשת את ליבם של כובשי הארץ.
חכמינו, זכרונם לברכה, קראו לתורה ולישראל בשם ראשית - כי רק מי שחש כל רגע של חייו כ"ראשית" לו, רק הוא יוכל לקבל על עצמו את הייעוד.
...וְהָיוּ הַדְּבָרִים
הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל
לְבָבֶךָ..." - תמיד חדשים.
הַיּוֹם אַתֶּם יֹצְאִים...".
היום הזה עמדנו במאבק עם הבריטים, נאבקנו על עליה והתיישבות, לחמנו בתוך האו"מ ובוועדותיו על זכותנו להקים מדינה, היום ניהלנו את מלחמת השחרור, הקמנו כלים ראשוניים לחיים מדיניים. רק זה עתה הדפנו התקפות המסתננים - הכל רק ראשית. לא נושננו.
עד כאן ההקבלה בין הגאולה הראשונה של יציאת מצרים, ובין גאולת ישראל בימינו.
מכאן בא השוני. יציאת מצרים דמתה לברק בחשכת הלילה - ופתאום האירה את שמי השיעבוד הקודרים באור יקרות מסנוור של גאולה ופדות. גאולת מדינת ישראל דומה יותר להנץ החמה, להבקעת קרני אור ראשונות על פני עולם של תוהו, של השמדה והכחדה המונית של איבוד אשיות עמנו.
המצניע את הזרע באדמה, או השותל את הייחור, לא יסתכל ויבחן מדי יום איך עצו גדל - הוא יתייאש במהירות. חייב הוא לטפח במו ידיו את השתיל כדי שיצמח ויגדל. הרבה אויבים מתנכלים לו, לעץ הצעיר, מבפנים ומבחוץ. אם לא נחזק אותו בכל כוחנו, לא יוכל לעמוד - בידינו נתונים הוא וגורלו.
בראשונה, היינו כולנו קטני אמונה: אולי לא הוכשר הדור? במה זכינו אנחנו, במה שלא זכו אבותינו הקדושים, אבירי הכוח והאמונה וגדולי רוח התורה? אולי כוכב זה הוא כזיב כקודמיו?
עד שבאו האחרים, הגויים, ובירכו אותנו,
תהלים קכו2: "אָז יֹאמְרוּ בַגּוֹיִם: הִגְדִּיל ה'
לַעֲשׂוֹת עִם אֵלֶּה...
" ורק אחר-כך,
תהלים קכו3: "הִגְדִּיל ה' לַעֲשׂוֹת עִמָּנוּ - הָיִינוּ שְׂמֵחִים
" (פירוט). ובשעה גדולה אחת, התכנסו ראשי עם ושבטיו, כאיש אחד, והכירו באותו נס, שהתרחש בימינו.
קדוש השם בעיני הגויים יפעול על החוטאים מישראל לשוב מדרכיהם הרעים כי בראותם שהגויים מכירים בכח ה' לעמו יבושו וישובו לה' בהכרה וקדוש שם שמים, וזאת כונת הכתוב בשיבת ציון אז יאמרו בגויים הגדיל ה' לעשות עם אלה, הגדיל ה' לעשות עמנו, היינו אחרי שהגוים יכירו במעשים הגדולים שה' עושה עם ישראל אז יאמרו כל ישראל, אף אלה שהם מקטני אמנה - הגדיל ה' לעשות עמנו. ותכלית גאולת האמת וקדוש השם היא ליחוד ב' המשיתין משיח בן יוסף ומשיח בן דוד, עץ יוסף ועץ יהודא, שבזה סוד יחוד קוב"ה ושכינתי', תכלית איחוד ב' המשיחין הוא תקון עולם במלכות שדי"; קול התור ד).
אך רבים המשיכו להתנות תנאים: אם מדינה זו תעשה כך וכך - והיתה זו גאולה; ואם לאו - אין זו גאולה. ובאורך הימים, נתרבו צרות הקיום של היום-יום, ורבו המפקפקים. מכשולים רבים וחדשים קמים ונערמים לפנינו - וקטנות האמונה מרימה ראש.
גדולי תורת ישראל, אשר קבעו את ניסוח התפילה "ראשית צמיחת גאולתנו", ידעו מה הם עושים. אין מתקנים ניסוח תפילה לשעה, ולא על פי תנאים. הכרנו במדינה זו "כמשפטה" - כגאולה, לא כדינא דמלכותא, ובלי כל הסתייגות. הא כיצד? כי לא ציפינו לשום דבר שמדינה זו תיתן לנו, והיינו מוכנים לכך שנצטרך אנו לתת לה ולמענה.
דומה הגאולה ל"סגולה". אם סבר מישהו שזכה למעמד מיוחד של זכות, בהיותו בן אומה נבחרת - רק ינחל אכזבה והשפלה, כל חירותה היא חרותה על לוחות של התחייבות שהאחרים פטורים מהן: חלוציות, מסירות, שירות צבאי - מצוות עשה קדושות, אשר יהודי ניו-יורק או לונדון, ולו גם האדוקים שבהם, פטורים מלקיימן. אף אותם יראי ה' השלמים, היושבים בארצנו ופוטרים את עצמם ב"להם - ולא לנו".
אנחנו - קיימנו וקיבלנו אותן על עצמנו ועל בנינו, ולא נוכל להתכחש לייעודנו:
ראשית - צמיחת - גאולתנו.