קוד: ביאור:ויקרא יט18 בתנ"ך
סוג: מבנה1
מאת: אראל (הגהה: עופר לביא)
אל:
ויקרא יט18: "לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ, וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ; אֲנִי ה'
"
בפסוק ישנם שלושה חלקים; במאמר זה נסביר את הקשר בין שלושת החלקים.
החלק הראשון כולל שתי מצוות דומות, שכל אחת מהן ראויה לדף נפרד: איסור נקימה במעשה, ו איסור נטירה במחשבה.
החלק השני כולל מצוה שגם היא ראויה לדף נפרד: מצוות אהבת הבריות.
על אהבת האדם לרעהו דיברו תָנאים מרכזים ואמרו עליו שהוא "כלל גדול בתורה
"
(רבי עקיבא) או "כל התורה כולה על רגל אחת
"
(הלל הזקן). כלל זה גורס כי האדם יעניק לרעיו וסובביו את אותה אהבה שהוא מעניק לעצמו, ולכן חז"ל דורשים מהאדם קודם כל לאהוב את עצמו, ואז הוא יוכל להעניק לרעיו ולסובביו את האהבה שהוא חש בעצמו.
חז"ל לא הסתפקו בהדרכה כללית לאהבה, אלא גזרו מכך הלכות שונות ובהם להעניש חוטא באהבה ולא בשנאה ובנקמה (סנהדרין נב ב) ולבחור לאדם שראוי לעונש, עונש שיסבול בו פחות (פסחים עה א). חז"ל הורו לגבר לא לקדש אישה מבלי שראה אותה, למשל על ידי שליח, בגלל החשש שהיא תתגנה עליו ברגע שיראה אותה, והוא יפגע בה, בניגוד לצו של ואהבת לרעך כמוך (קידושין מא א).
(מתוך הערך
אהבה בויקיפדיה)
ראו גם: אם "חייך קודמין", למה נאמר "כמוך"?
1. שני החלקים הראשונים מציגים שני צדדים משלימים של היחס לאויבים: איסור להרע, ומצוה להיטיב.
הפסוק (משלי כה21) "
אם רעב שנאך האכלהו לחם, ואם צמא השקהו מים
" מסביר את הקשר בין "לא תיקום
" לבין "ואהבת לרעך כמוך
": התורה דורשת מאיתנו, לא רק להימנע מגרימת רעה לשונאינו, אלא גם להיטיב איתם ולעשות איתם חסד, כמו שהיינו רוצים שיעשו איתנו אם היינו במצבם. הפסוק הבא (משלי כה22): "כי גחלים אתה חתה על ראשו...
" מסביר את התועלת במצווה זאת: כשאדם מיטיב לשונאו, הוא כבר לא מושפל - הוא חזק, וכל רגשות ההשפלה והכעס עוברים ממנו
על ראשו של השונא (פירוט).
2. בנוסף לכך, החלק הראשון עשוי לעזור לנו להבין את מהות האהבה שמדובר עליה בחלק השני: האהבה שלנו לזולת צריכה להיות ברמה כזאת, שלא נרצה לנקום בהם אם הם הרעו לנו, בדיוק כמו שאיננו נוקמים בעצמנו; למשל, כאשר אנחנו חותכים ירקות, ויד ימין חותכת בטעות את יד שמאל, מובן שיד שמאל לא "תנקום" ותחתוך את יד ימין. כך צריכה להיות האהבה שלנו לזולת - אהבה היוצרת תחושה של אחדות, שכולנו חלקים מגוף אחד גדול שנקרא "עם ישראל", ולכן אין מקום לנקמה ונטירה.
החלק השלישי מקשר את שתי המצוות שבין אדם לחברו ליחסים שבין אדם למקום. ישנן כמה דרכים להסביר את הקשר בין החלקים:
1. על פי
הפסוק (משלי כ22) "
אל תאמר אשלמה רע, קוה לה' וישע לך
": בדרך-כלל, אדם רוצה לנקום –
לשלם רע למי שהרע לו - כדי להרתיע את אויבו או אויבים פוטנציאליים נוספים. אולם, מי שיודע את ה', לא חושב על נקמה כפתרון, אלא הוא פונה
אל ה' ומבקש ממנו עזרה, וגם העזרה שהוא מבקש היא לא שלילית (שיעניש את האויב) אלא חיובית -
שיושיע אותו מאויבו
(ראו
פירושים שונים לפסוק זה).
2. על פי סיום הפסוק שהובא למעלה (משלי כה22): "...
וה' ישלם לך
":
ה' מבטיח, שמי שיקיים את מצוותיו וייטיב לשונאיו, יזכה לתשלום - תשלום חומרי (שלא יפסיד שום דבר מכך שהאכיל את שונאו), או תשלום רוחני (שיפור מצב-הרוח, שיפור המעמד והכבוד).