לבונה ולבנה

קוד: לבונה ולבנה בתנ"ך

סוג: הבדל

מאת: אסף אברהם (ערך: אראל סגל)

אל:

לבונה היא חומר ריחני שנשים נהגו להקטיר כבושם. היא הופקה מעץ שהיה צומח על גבעות:
לבונה היתה בשימוש גם בבית המקדש:
בתורה נזכרת המילה לְבֹנָה בכתיב חסר, למשל בפרשת המנחה:
הפירוש המקובל הוא שמדובר באותו צמח ריחני, שהוסיפו למנחה כדי שיהיה לה ריח טוב כאשר שורפים אותה; זו הסיבה שהתורה מצווה לשרוף רק חלק מהסולת ומהשמן, אבל את כל הלבונה - כי היא לא מיועדת למאכל.

אולם אפשר גם לפרש אחרת.

הצרוף של לַבָּנֶה עם שמן זית הוא מאכל מקובל בתרבות הים תיכונית.

לבנה עם שמן זית

אם כך, ייתכן שגם המנחה נעשתה מקמח סולת עם לַבָּנֶה ושמן זית.

גם בפסוקים אחרים שבהם מוזכרת לבנה בלי ו ניתן להבין כי מדובר בסוג של מאכל, לעומת הבושם לבונה שנכתב עם ו:

  • ויקרא ב15: "וְנָתַתָּ עָלֶיהָ שֶׁמֶן וְשַׂמְתָּ עָלֶיהָ לְבֹנָה, מִנְחָה הִוא. והקטיר הכהן את אזכרתה מגרשה ומשמנה על כל לבנתה אשה לה'"
  • ויקרא ה11: "וְאִם לֹא תַשִּׂיג יָדוֹ לִשְׁתֵּי תֹרִים אוֹ לִשְׁנֵי בְנֵי יוֹנָה וְהֵבִיא אֶת קָרְבָּנוֹ אֲשֶׁר חָטָא עֲשִׂירִת הָאֵפָה סֹלֶת לְחַטָּאֶת, לֹא יָשִׂים עָלֶיהָ שֶׁמֶן וְלֹא יִתֵּן עָלֶיהָ לְבֹנָה כִּי חַטָּאֶת הוא"
  • ויקרא ו8: "וְהֵרִים מִמֶּנּוּ בְּקֻמְצוֹ מִסֹּלֶת הַמִּנְחָה וּמִשַּׁמְנָהּ, וְאֵת כָּל הַלְּבֹנָה אֲשֶׁר עַל הַמִּנְחָה, וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחַ רֵיחַ נִיחֹחַ אַזְכָּרָתָהּ לה'" - כאן יש רמז לאופן המקובל שבו אוכלים לבנה - פעולה של ניגוב: הכהן מרים את הסולת ו"מנגב" את השמן ואת כל הלבונה.
  • ויקרא כד7: "וְנָתַתָּ עַל הַמַּעֲרֶכֶת לְבֹנָה זַכָּה, וְהָיְתָה לַלֶּחֶם לְאַזְכָּרָה אִשֶּׁה לה'"
  • במדבר ה15: "וְהֵבִיא הָאִישׁ אֶת אִשְׁתּוֹ אֶל הַכֹּהֵן וְהֵבִיא אֶת קָרְבָּנָהּ עָלֶיהָ עֲשִׂירִת הָאֵיפָה קֶמַח שְׂעֹרִים, לֹא יִצֹק עָלָיו שֶׁמֶן וְלֹא יִתֵּן עָלָיו לְבֹנָה כִּי מִנְחַת קְנָאֹת הוּא מִנְחַת זִכָּרוֹן מַזְכֶּרֶת עון"
  • ישעיהו סו3: "שׁוֹחֵט הַשּׁוֹר מַכֵּה אִישׁ, זוֹבֵחַ הַשֶּׂה עֹרֵף כֶּלֶב, מַעֲלֵה מִנְחָה דַּם חֲזִיר, מַזְכִּיר לְבֹנָה מְבָרֵךְ אָוֶן; גַּם הֵמָּה בָּחֲרוּ בְּדַרְכֵיהֶם, וּבְשִׁקּוּצֵיהֶם נַפְשָׁם חָפֵצָה" (פירוט).
  • ניתן לפרש כך גם בפרשת הקטורת, ב שמות ל34: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה: קַח לְךָ סַמִּים נָטָף וּשְׁחֵלֶת וְחֶלְבְּנָה סַמִּים ולְבֹנָה זַכָּה בַּד בְּבַד יִהְיֶה": מדובר על פירוט הסמים: "סמים נטף ושחלת וחלבנה סמים" ואז "ולבנה זכה" ואז "בד בבד יהיה", כלומר תערבב אותם יחד (אם אני מבין נכון). המיסגור של הסמים בין שני המילים "סמים" יכול אולי להדגיש כי אלו הסמים שצריך לצרף ללַבָּנֶה הזכה, ומהם ליצור סוג של קטורת, ולא רק זה אלא שצריכה להיות "ממלח" כלומר גם תוספת של מלח. סוג של קטורת ומנחה יחדיו, והכל "טהור קודש". אם כך, אזי גם הקשר זה נכון לסוג מסויים של מאכל, ששמו ומסורת אכילתו נשתמרו להפליא עד ימינו אנו.
אם הלבנה שהיתה במנחה היא סוג של מאכל, מדוע לא אפשרו לכהנים לאכול ממנה אלא הקטירו את כולה על המזבח ("וקמץ משם מלא קמצו מסלתה ומשמנה על כל לְבֹנָתָהּ", "והקטיר הכהן את אזכרתה מגרשה ומשמנה על כל לבנתה אשה לה'", "והרים ממנו בקמצו מסלת המנחה ומשמנה, ואת כל הלבנה אשר על המנחה")? - אולי זה משום שהם רוב הזמן אוכלים בשר של קרבנות, אז שלא יאכלו חלב אחרי בשר...

שאלה שנשארה פתוחה היא: האם אפשר לשרוף לַבָּנֶה? הקוראים מוזמנים לנסות ולפרסם כאן את ממצאיהם.

סיכום

1. לפי הפירוש המקובל, היתה במקדש רק לְבוֹנָה, ששימשה בשני תפקידים: אחד מסממני הקטורת, ותוספת למנחה.

2. לפי הפירוש המחודש, היתה לַבָּנֶה במנחה, והיתה לַבָּנֶה גם בקטורת, ובמקביל היתה לְבוֹנָה ששימשה ליצירת ריח טוב במקדש.

תגובות