קוד: תקע כף= בתנ"ך
סוג: הגדרה
מאת: אראל
אל:
בְּנִי אִם עָרַבְתָּ לְרֵעֶךָ, תָּקַעְתָּ לַזָּר כַּפֶּיךָ" (פירוט)
רַע יֵרוֹעַ כִּי עָרַב זָר, וְשֹׂנֵא תֹקְעִים בּוֹטֵחַ" (פירוט)
אָדָם חֲסַר לֵב תּוֹקֵעַ כָּף, עֹרֵב עֲרֻבָּה לִפְנֵי רֵעֵהוּ" (פירוט)
אַל תְּהִי בְתֹקְעֵי כָף, בַּעֹרְבִים מַשָּׁאוֹת"
שִׂימָה נָּא עָרְבֵנִי עִמָּךְ, מִי הוּא לְיָדִי יִתָּקֵע"
תקע = הכניס וקבע בחוזקה, כמו תקיעת יתד באדמה (ישעיהו כב23): "וּתְקַעְתִּיו יָתֵד בְּמָקוֹם נֶאֱמָן, וְהָיָה לְכִסֵּא כָבוֹד לְבֵית אָבִיו
".
כף = קצה היד, סמל למעשי האדם ורכושו (משלי לא19-20): "יָדֶיהָ שִׁלְּחָה בַכִּישׁוֹר,
וְכַפֶּיהָ תָּמְכוּ פָלֶךְ.
כַּפָּהּ פָּרְשָׂה לֶעָנִי, וְיָדֶיהָ שִׁלְּחָה לָאֶבְיוֹן
".
התוקע כף מכניס את כף-ידו בחזקה לתוך כף-ידו של רעהו, וכך - באופן סמלי - משעבד את מעשיו ורכושו לאלה של רעהו.
הביטוי העיקרי של שיעבוד זה הוא בהלוואה: התוקע כף לתוך כפו של המלוה או הלווה למעשה לוקח אחריות מלאה על החזר החוב - הוא צריך לוודא שהחוב יחזור לבעליו, וכל מעשיו ורכושו משועבדים לכך.
הפועל תקע כף מציין אחריות גדולה יותר - האחריות היא כולה על התוקע, הוא למעשה "תקוע" בידיו של המלוה, הוא האחראי המלא להחזר החוב, והוא יצטרך אחר-כך לגבות אותו מהלווה, אם יוכל.
וכך כתב הגאון מווילנה: "יש שני מיני
ערבות: א' ערב סתם, שאם לא ישלם הלווה ישלם הוא; והב' הוא
הנקרא שלוף דוץ (תלמוד בבלי, יבמות קט:), והוא ערב קבלן... שנכנס בכף ממש,
שמכניס עצמו שישלם הוא...
"
(הגאון מווילנה על משלי ו1).
הגר"א ממשיך ומסביר ששני סוגי הערֵבים הם גם משל לשני סוגים של בעלי תפקידים בעם ישראל:
2. אולם, פרופ' מרדכי זר-כבוד ב"דעת מקרא" פירש שהערב היה תוקע את כפו ליד הלווה, כסמל לכך שמעשיו ורכושו של הערב באים במקום אלה של הלווה, והוא למעשה האחראי הבלעדי להחזרת החוב, במקום הלווה.
יש שני פסוקים שבהם הבחנה זו עשויה להשפיע על משמעות הפסוק:
בְּנִי אִם עָרַבְתָּ לְרֵעֶךָ, תָּקַעְתָּ לַזָּר כַּפֶּיךָ... לך התרפס ורהב רעיך" - לפי פירוש 1, הזר הוא המלווה ורעך הוא הלווה, ומכאן שהערב צריך להתרפס לפני הלווה שישלם את החוב; לפי פירוש 2, הזר הוא הלווה ורעך הוא המלוה, ומכאן שהערב צריך להתרפס לפני המלוה שיוותר לו (פירוט).
שִׂימָה נָּא עָרְבֵנִי עִמָּךְ, מִי הוּא לְיָדִי יִתָּקֵע" - המילה "יתקע", על-פי ניקודה, היא בבניין נפעל ("נתקע"). איוב מבקש שמישהו יהיה ערב עבורו, ויתקע כף לתוך ידו. על-פי פירוש 1, איוב ממשיל את עצמו למלווה; ע"פ פירוש 2, איוב ממשיל את עצמו ללווה (ראו במפרשים לגבי משמעות המשל).
וַיִּתְּנוּ יָדָם לְהוֹצִיא נְשֵׁיהֶם...".
לגבי תקיעת כף בהלכה, ראו
חבל נחלתו ג לט.
במהלך הפגישה הועלתה ע"י בא כוח התובעת הצעה, לפיה לצורך סיום סופי ומוחלט של הסכסוך ישלם הנתבע לתובעת סך של מיליון ש"ח, ובתמורה תסתלק התובעת מעזבונם של ההורים... הצדדים חלוקים ביניהם בשאלה האם הצעה זו הבשילה לכלל הסכם, אם לאו. הכל מודים כי במעמד הפגישה הנ"ל לא נעשה כל מאומה בכתב. יחד עם זאת, הכל מודים כי הצדדים לחצו ידיים בסיומה של הפגישה, וכי לאחר הפגישה היה נראה סיום הסכסוך קרוב מאי פעם... לאחר מכן הודיע ב"כ הנתבעים לב"כ התובעת טלפונית, כי הנתבע מוכן לשלם לתובעת את הסך של 800,000 ש"ח בלבד. בו ביום, שיגר ב"כ התובעת מכתב, באמצעות הפקס', למשרדו של ב"כ הנתבעים בו הוא מודיע לו כי הודעת מרשו הינה בבחינת הפרה יסודית של ההסכם אליו הגיעו הצדדים בפגישה הקודמת, כי הודעת מרשו מהווה חוסר תום לב וחוסר יושר מובהקים בגינם, וכי תוגש תביעה לאכיפת ההסכם לרבות פיצויים". האם לחיצת הידיים בסיומה של הפגישה מחייבת את הנתבעים לקיים את ההבטחה שנתנו במהלך הפגישה? השופט ד"ר גרשון גרמן דן בפירוט במעמדה של תקיעת הכף בתנ"ך, בתלמוד, בימי הביניים ובימינו, ומגיע למסקנות מעניינות (ראו ב פסק הדין המלא, י"ב בסיון ה'תשס"ט, 4.6.2009).