איך להינצל מערבות

מקורות ופירושים נוספים

ערבות - משל ונמשל

1. המשמעות המצומצמת ביותר של המושגים "ערבות" ו"תקיעת כף" היא בהקשר של הלוואה - הערב מתחייב שהלווה יחזיר את ההלוואה, או שיחזיר את ההלוואה במקומו. גם חז"ל למדו מפסוקנו הלכות הקשורות לערבות על הלוואה, למשל: "מנין לערב שמשתעבד (באמירה בעלמא בלא קנין) -... דכתיב.. בני אם ערבת לרעך... נוקשת באמרי פיך...." (תלמוד בבלי בבא בתרא קעג: רשב"ם, ראו גם בבא מציעא קטו., נקודות בדיני הערבות במשפט העברי, על ערבות בחוק הישראלי). ספר משלי ממליץ בחום שלא להיות ערב, והפסוק שלנו בא ללמד את האדם איך להינצל, אם טעה ונכנס לערבות.

2. אולם, הפסוק אינו מדבר בפירוש על הלוואה, ולכן ניתן לפרשו במשמעות רחבה יותר - לקיחת אחריות על מעשיו של אדם אחר. פירוש זה מתאים יותר למדרש המקשר את פסוקנו עם פרשת בנימין, שהרי בנימין אינו "הלוואה" במובן הרגיל.

ניתן לראות בערבות מסוג זה משל לערבות ההדדית שבין בני ישראל בנושא שמירת המצוות, ובפרט, אחריותם של המנהיגים לשמירת המצוות של הציבור: "בתלמיד חכם הכתוב מדבר, בשעה שהזקן מתמנה, אומר לו הקב"ה: עד שלא נתמנית לא היית נתפס על הצבור, עכשו שנתמנית נעשית ערב על הצבור" (ילקוט שמעוני משלי ו, ודומה לזה שמות רבה כז ט).

3. ניתן לפרש את הפסוק במשמעות רחבה עוד יותר - לא רק לקיחת אחריות על מעשיו של אדם אחר, אלא כל התחייבות שהאדם אינו יכול לקיים בגלל גורמים שאינם תלויים בו. גם אדם שמבטיח, למשל, ש"מחר נצא לטיול", כביכול לוקח ערבות על כך שמזג האויר יהיה מתאים לטיול, ואם מזג האויר משתנה, הוא צריך להתרפס בפני האנשים שהבטיח להם, או להתרפס בפני ה' ולבקש ממנו שישנה את מזג האויר...

על-פי מלבי"ם, הפסוק מתייחס לאדם שלקח על עצמו שתי התחייבויות סותרות - ערבת לרעך והבטחת לו לעשות דבר, ואז תקעת לזר כפיך לעשות את ההיפך; והחכם מלמד, שההתחייבות לרעך קודמת, כי באת בכף רעך, ולכן אתה צריך לעשות הכל כדי למלא את ההתחייבות לרעך - לך התרפס ורהב רעיך.

והנמשל: "אם ערבת לרעך - אחר שנעשית ערב לקב"ה, שהוא רעך..., וקיבלת עליך בסיני ובערבות מואב... לשמור מצוותיו, תקעת לזר כפיך - שתשוב ותסור מדרכיו..., התרפס - היכנע לפניו כאסקופה הנדרסת ונרמסת, ורהב רעיך - הרבה רעים שיתפללו עליך לפניו..." (רש"י על פסוק 3, בשם מדרש תהלים); "והמליצה, על ערבות שערב כל איש לה' לשמור תורתו ומצוותיו... או על הערבות לשמור נשמתו בטהרה... ואחר-כך יתקע כפיו לזר, והוא היצר הרע או החומר המתאוה שנמשך אחריו לעשות היפך הערבות..." (מלבי"ם על פסוק 5). לפעמים אדם מרגיש שהוא "חייב" לעשות מעשה שיש בו חטא; הוא כביכול "הבטיח" ליצר הרע שלו שיעשה את זה, וקשה לו מאד לוותר על כך; אולם, החכם מזכיר שההתחייבות לה' - ההתחייבות לשמור מצוות - קודמת להתחייבות ליצר הזר, והאדם צריך להתרפס ולהתפלל אל ה' כדי שיעזור לו להינצל מאותו זר (דומה לזה פירש הרמח"ל, מסילת ישרים ב).

4. וחז"ל פירשו את הקטע במשמעות רחבה עוד יותר - לא רק התחייבות שהאדם לוקח על עצמו בכוונה, אלא גם מחוייבות רגשית שהאדם נכנס אליה שלא בכוונה, למשל כאשר הוא פוגע ברעהו בדברים: "אמר ר' יצחק: כל המקניט את חבירו אפילו בדברים צריך לפייסו, שנאמר (משלי ו) בני אם ערבת לרעך תקעת לזר כפיך נוקשת באמרי פיך עשה זאת אפוא בני והנצל כי באת בכף רעך לך התרפס ורהב רעיך:

• אם ממון יש בידך - התר לו פסת יד,
• ואם לאו - הרבה עליו ריעים.

אמר רב חסדא: וצריך לפייסו בשלש שורות של שלשה בני אדם, שנאמר (איוב לג) ישור על אנשים ויאמר חטאתי וישר העויתי ולא שוה לי...

רבי ירמיה, הוה ליה מילתא לרבי אבא בהדיה. אזל, איתיב אדשא דרבי אבא. בהדי דשדיא אמתיה מיא, מטא זרזיפי דמיא ארישא. אמר 'עשאוני כאשפה!' קרא אנפשיה (תהלים קיג) מאשפות ירים אביון. שמע ר' אבא ונפיק לאפיה, אמר ליה 'השתא צריכנא למיפק אדעתך, דכתיב לך התרפס ורהב רעיך '." (תלמוד בבלי, יומא פז.);

"פסוקים אלה מנחים את האדם שהסתבך באמרי פיו ופגע בחברו, למהר ולרצותו. הקצב מהיר מאוד. הדימויים לקוחים מעולם הציד. חיים ומוות מוטלים על כף המאזניים. רגע אחד של אי-תשומת לב מוביל את החיה לבור המלכודת. שלמה המלך מדגיש את המיידיות של התשובה. ההשוואה לתמונת הציד מלמדת על גודל הסכנה שבהשארת מטען נפץ לא מפורק, בור פתוח באמצע הדרך. הסכסוך בין איש לרעהו יכול להביא לנפילה למצולות. אין להתמהמה, אומר שלמה, אף לא רגע. צריך לסיים פרשות ריב שבין איש לרעהו ולקוטלן בעודן באִבָּן." (הרב בני לאו, 'הארץ', פרשת נצבים-וילך).

בפני מי צריך להתרפס?

1. רוב המפרשים פירשו שיש להתרפס לפני המלוה - שהוא רעך ששיעבדת את עצמך לו: "כי באת בכף רעך... רהב רעיך"; וב"דעת מקרא" הסיק מכאן, שהקטע מתאר הלוואה אחת, שבה המלוה הוא מישראל (רעך), והלווה הוא נכרי (זר); הערב נעשה ערב עבור המלוה (ערבת לרעך), ולשם כך תקע את כפו לתוך ידו של הלווה (תקעת לזר כפך; ראו: תקיעת כף - ליד המלוה או הלווה?); חוקי התורה מגנים על הלווה אך אינם מגנים על הערב (ּראו תלמוד בבלי, בבא מציעא קטו.), ולכן הערב צריך להתחנן בפני המלוה שירחם עליו ולא ינהג עמו לפי שורת הדין.

• אולם, לפי זה, לא ברור מה הפסוק מחדש - הרי ברור שמי שחייב כסף לרעהו, מכל סיבה שהיא, צריך לשלם את החוב, ואם אינו יכול לשלם - כדאי לו להתחנן בפני בעל חובו שירחם עליו.
  • אולי אפשר לפרש, שכל הקטע לא בא לייעץ לאדם איך להינצל מערבות, אלא רק להראות לו לאן הערבות עלולה להביא אותו - למצב של השפלה, והתגלגלות ברפש לפני רגלי המלוה.
    

2. אפשר גם לפרש, שהקטע ממליץ להתרפס לפני הלווה - שהוא רעך שלקחת אחריות על התנהגותו. העתיד הכלכלי שלך למעשה משועבד למעשיו של הלווה - אם הוא לא יחזיר, יקחו ממך, ולכן "באת בכף רעך... רהב רעיך". פירוש זה מתאים לדברי חז"ל במדרש שהובא למעלה, שבו יעקב הוא המלווה, בנימין הוא ההלוואה, המשנה למלך הוא הלווה, ויהודה הוא הערב, וה'ערב' מתרפס בפני ה'לווה'. לפי זה, אפשר לפרש שהקטע כולל את כל סוגי ההלוואות - אין זה משנה אם הלווה הוא רעך או זר; גם אם לפני ההלוואה הוא היה זר, הרי שעכשיו, אחרי ההלוואה, הוא כבר רעך = מכרך שיש לך עסק עמו, גורלך תלוי בו ולכן אתה צריך להתחנן לפניו שיחזיר את החוב בזמן.

3. וייתכן ששני הפירושים נכונים, ולכן נאמר "לך התרפס ורהב רעיך" בלשון רבים - שני הרֵעים - גם המלוה וגם הלווה; עליך להתחנן בפני שניהם, שיסגרו את החוב ביניהם ולא יפגעו בך.