קוד: אחוות מלכים בתנ"ך
סוג: כלל
מאת: אראל
אל:
[ע"פ "פרקי אליהו" מאת הרב אלחנן סמט / הוצאת מעליות ה'תשס"ג / עמ' 408]
ר' אהרן אבן חיים (מחכמי פאס לפני כארבע מאות שנה), בפירושו 'לב אהרן' לספר שופטים (ח' יח-יט), ונציא שס"ט, עמד על קיומו של חוק בלתי כתוב בין מלכי עמי קדם. כך הוא כותב: "אין דרך המלכים להרוג המלכים אשר יהיו שובים, [וזאת] כדי לחלוק כבוד למלכות... וקלון גדול אצל כל מלכי העולם, אם יהרוג אותם [המלך המנצח] ".
לדברים אלה יש כמה ראיות בתנ"ך:
וַיֹּאמַר 'אַחַי בְּנֵי אִמִּי הֵם! חַי ה', לוּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּ הַחֲיִתֶם אוֹתָם, לֹא הָרַגְתִּי אֶתְכֶם". גדעון, שרדף אחרי המדיינים עד המחנה שלהם, והרג עשרות אלפי מדיינים, היה מוכן להשאיר את מלכי מדיין בחיים, אילו לא היו הורגים את אחיו.
וַיַּחְמֹל שָׁאוּל וְהָעָם עַל אֲגָג וְעַל מֵיטַב הַצֹּאן וְהַבָּקָר וְהַמִּשְׁנִים וְעַל הַכָּרִים וְעַל כָּל הַטּוֹב, וְלֹא אָבוּ הַחֲרִימָם..." - ממבנה הפסוק נראה ששאול הוא שחמל על אגג; שאול, שהרג את כל העמלקים, חמל דווקא על המלך העמלקי.
וַיַּחְגְּרוּ שַׂקִּים בְּמָתְנֵיהֶם וַחֲבָלִים בְּרָאשֵׁיהֶם, וַיָּבֹאוּ אֶל מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, וַיֹּאמְרוּ 'עַבְדְּךָ בֶן הֲדַד אָמַר תְּחִי נָא נַפְשִׁי'. וַיֹּאמֶר 'הַעוֹדֶנּוּ חַי? אָחִי הוּא!'" - אחאב, שהרג ארמים רבים במלחמה, חמל דווקא על בן-הדד מלך ארם, ואף קרא לו "אחי", בגלל "אחוות המלכים" שביניהם.
כך פירש את חטאם גם הרב אלחנן סמט, ושלל אפשרויות הסבר אחרות להתנהגותו של
אחאב (במאמרו "המלחמות הראשונות בין אחאב ובן-הדד", מגדים טז ה'תשנ"ב,
עיון ד, עמ' 77-82).
נביאי ישראל התנגדו למנהג זה וראו בו מנהג לא צודק:
וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל 'כַּאֲשֶׁר שִׁכְּלָה נָשִׁים חַרְבֶּךָ - כֵּן תִּשְׁכַּל מִנָּשִׁים אִמֶּךָ!' וַיְשַׁסֵּף שְׁמוּאֵל אֶת אֲגָג לִפְנֵי ה' בַּגִּלְגָּל" (לפירוט ע' כאן).
ויאמר אליו: כה אמר ה': יען שלחת את איש חרמי מיד - והיתה נפשך תחת נפשו ועמך תחת עמו".
עתה לך והכיתה את עמלק והחרמתם את כל אשר לו ולא תחמל עליו והמתה מאיש עד אשה מעלל ועד יונק משור ועד שה מגמל ועד חמור", אבל (שמואל א כב19): "
וְאֵת נֹב עִיר הַכֹּהֲנִים הִכָּה לְפִי חֶרֶב מֵאִישׁ וְעַד אִשָּׁה מֵעוֹלֵל וְעַד יוֹנֵק וְשׁוֹר וַחֲמוֹר וָשֶׂה לְפִי חָרֶב". שני החטאים נובעים מרצונו של שאול לשמור על מעמדו כמלך: הוא חמל על אגג בגלל "אחוות המלכים", והרג את כהני נוב כי חשד בהם שהם סייעו לדוד, שלדעתו סיכן את מלכותו.
וַיָּבֹא אַחְאָב אֶל בֵּיתוֹ סַר וְזָעֵף עַל הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו נָבוֹת הַיִּזְרְעֵאֶלִי וַיֹּאמֶר לֹא אֶתֵּן לְךָ אֶת נַחֲלַת אֲבוֹתָי וַיִּשְׁכַּב עַל מִטָּתוֹ וַיַּסֵּב אֶת פָּנָיו וְלֹא אָכַל לָחֶם". תגובה נפשית דומה מצאנו אצל אחאב בסוף פרק כ, לאחר דברי הנביא המבשר לו את עונשו על השארת בן הדד חי (מלכים א כ43): "
וַיֵּלֶךְ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל עַל בֵּיתוֹ סַר וְזָעֵף וַיָּבֹא שֹׁמְרוֹנָה" [הצירוף "סר וזעף" מופיע במקרא רק בשני מקומות אלו]. בשני המקרים נובע תסכולו של אחאב מן הניגוד בין טענות צודקות המוטחות בו ובאות להגבילו, לבין רצונו לנהוג שררה באשר מלך הוא, ולממש את מטרותיו האישיות. אין ביכולתו לטשטש את האמת, אך גם אין ברצונו לוותר על שאיפותיו..."