קוד: הצד הפלשתי בפרשת שמשון בתנ"ך
סוג: מניעים2
מאת: שחר
אל: כפית ה'תשס"א תמוז
לפני מספר שבועות העברתי שיעור במחוז ירושלים. עקב הערכה (ממש ממש ממש) שגויה של אורך השיעור לא הספקתי להעביר את רובו. בעצם, לא הספקתי להעביר אפילו חצי ממנו. בכפית הקודמת דחסתי במהירות לתוך ששה עמודים את החלק שכן העברתי יחד עם כמה הוספות. הפעם, התכוונתי לסיים את השיעור במאמר באורך דומה שבו אענה על השאלות בצורה פרטנית יותר ואסביר מה בדיוק אני רוצה משמשון בצורה נורמלית. כשעבדתי על אותו סיום ראיתי שהתעלמתי מצד מאד עקרוני של כל הסיפור. דיברתי על שמשון ומשפחתו. אבל זה בעצם רק חצי מהסיפור. החצי השני הוא הצד הפלישתי ועליו אני הולך לדון במאמר הזה (מה שאומר שגם בכפית הבאה תצטרכו כנראה לסבול מאמר ארוך ומייגע שלי).
כזכור, זהו שיעור שלי ועל כן כל האזהרות הרגילות תקפות בו (מי שרוצה מוזמן לקרא את המאמר ממשממשמהרכמושאניכותבעכשיוואזלזרוקעלהכפיתנעל).
לפני קריאת המאמר אני מציע שתקראו שוב את המאמר הקודם, הוא בנוי באותה הצורה ויש דברים שאני אקח כנתונים בעקבותיו (כולל סוף הפתיחה הקודמת).
אמרתי בפתיחה שאני הולך לדון על הצד הפלישתי. לכאורה, זה רעיון די מוזר. הם הרי האויב הרע והברברי שנגדו שמשון נלחם! למה צריך בכלל להבין את הצד שלהם? חוץ מזה, אין להם בכלל צד, הם סתם רעים!
מי שמכיר אותי יכול לנחש לבד מה התשובה שלי אבל אני מרגיש צורך לפרט שוב, גם לטובת אלו שלא שמעו את התשובות הקודמות שלי בנושא.
אפשר להסתכל על העולם בצורה פשוטה. בעולם פשוט, הכל ברור ומסודר. יש סרגל אחד של טוב ורע וכל דבר מקוטלג לפיו. הרעים רעים, הטובים טובים ומי שבאמצע, באמצע. הדרך השניה להסתכל על העולם היא בראיה מורכבת. בראיה מורכבת אפשר להשליך את הסרגל שהוזכר לעיל לפח או לחילופין לקנות עוד כמה אלפי סרגלים. בראיה מורכבת בוחנים כל דמות בפני עצמה. על פי סולם הערכים של אותה דמות. אני מאמין שאין מי שעושה דברים סתם. גם אם הסיבה נמצאת עמוק בתוך התת-מודע אני עדיין מאמין שהיא קיימת. לפני שלוש שנים התחלתי מערך שיעורים בנושא בשיעור על עתליה וסיימתי אותו בשיעור על סיפור פילגש בגבעה (כשבאמצע גנזו לי את השיעור על מנשה). הטענה שהעליתי אינה שעתליה היא צדיקה. על פי כל אמת מידה יהודית היא זכאית לתואר אותו מעניק לה התנ"ך - "המרשעת", אבל על פי אמות המידה שלה, אפשר לטעון שהיא עשתה את הדבר הנכון, את הדבר היחיד שהיא יכלה לעשות בכדי לעמוד בערכים שלה. מבחינתה עבודת השם היא כפירה ולכן היא נלחמת בה. לדעתי, לכל דמות יש מניע כלשהו, הצדקה כלשהי, ובסיפור שמשון אני חושב שהפלישתים, לפחות במבט ראשון יוצאים קצת מוזרים.
נסו לדמיין את המצב בתחילת פרק י"ד.שמשון מבלה בתמנה, מה הפלישתים חושבים על הנער הדני החתיך, שמסתובב להם בעיר ומסתכל להם על הבחורות, ובסוף אפילו מתחתן עם אחת מהן? איך הוא מעז, ישראלי נחות ואחת מבנות פלישתים, העם הנבחר? נער תמהוני, עם שיער ארוך וגולש, מן הסתם בעל מבטא מוזר, לא מוכן לשתות יין עם החבר'ה. מה הוא עושה פה בכלל? תנסו לדמיין איך בני ישראל היו מגיבים אם גלית היה מופיע לפתע בחברון ומנסה להתחיל עם מישהי - אתם לא חושבים שבני ישראל היו טיפה מתעצבנים?
נמשיך עם הסיפור. שמשון הולך להתחתן ועושה משתה. למה? "כי כן יעשו הבחורים". אז מה? הוא דני, לא פלישתי, מה עם הקשר לעם שלך?
"ויהי כראותם אותו ויקחו 30 מרעים" - מה בכלל פשר הפסוק הזה? למה צריך לקחת לו רעים - הוא לא יכול למצוא כמה חברים לבד? שאלה זו גדולה עוד יותר על רקע הדברים שהם אומרים לאשתו - "הלירשנו קראתם לנו הלא?". למה הם באו?
למה שמשון מרגיש צורך כה עז לחוד להם חידה? מה יוצא לו מזה? אם הוא רוצה 30 חליפות שייקח (כמו שהוא באמת עושה אחר כך).
בנוסף לכך, אחד מאותם "רעים" מתחתן אחר כך עם אשתו! ניחא, אם היה מדובר במישהו שלא יודע שהיא אישה נשואה, אבל אחד מהשושבינים?!
שמשון יורד לאשקלון ומכה שם 30 איש. הוא משאיר מאחוריו 30 גופות ערומות - זה לא מציק קצת לרשויות הפלישתיות? למה הם לא עושים כלום?
עכשיו, דמיינו את עצמכם כחותנו של שמשון. הוא כרגע טבח 30 אנשים. הוא כועס עליך. אתם רועדים מפחד. איך אדם במצב כזה יכול לתת את אשת שמשון לאחר - זו התאבדות! בנוסף לכך, האם הייתם מציעים לו את בתכם השניה כתחליף? בכלל, למה מלכתחילה הסכים האב הפלישתי לתת את בתו לאיזה דני?
שמשון מעוצבן. לגיטימי. אבל זה תירוץ לשרוף לכולם את השדות? אתה רוצה נקמה - בבקשה, תתנקם באלה שפגעו בך, מה כל שאר הפלישתים המסכנים עשו?
ואם כל זה לא מספיק, אז כשהם מנסים לפייס אותו ושורפים את אשתו ואביה זה רק מעצבן אותו עוד יותר וגורם לו להכות אותם שוק על ירך תוך אמירת משפט די תמוה "אם תעשון כזאת כי אם נקמתי בכם ואחר אחדל"
הפלישתים מתעצבנים ועולים על שבט יהודה כדי לאסור אותו. שבט יהודה מפחדים נורא ומסגירים אותו. שמשון הורג אותם בעזרת לחי חמור. אם אתם הייתם פלישתים, לא הייתם מאשימים את שבט יהודה בכישלון המבצע?
השלטון הפלישתי רותח על היצור המוזר הזה ששמו שמשון שממשיך להכות בהם. ואז, החוצפן חוזר והולך לזונה באמצע עיר פלישתית! הם מארגנים לו מארב ובמקום למות הוא גונב להם את דלתות העיר. תחשבו איך הם מרגישים, מה הולך פה, בלבול טוטלי.
כאן מתחילים הפלישתים לנהוג בהיגיון. הם משכנעים את דלילה לפתות אותו בעזרת סכום כספי צנוע. גם העובדה שהם לא הורגים אותו די הגיונית מבחינתם. אחרי הכל, למה לבזבז כוח עבודה טוב? מה שכן, למה הם לא מגלחים אותו מדי פעם?
סצינת הסיום הגיונית גם היא, אם כי יש בה חיסרון אחד. חסר הסוף הפלישתי. אחרי ששמשון הורג את כולם הם אמורים לפשוט על ישראל ולארגן טבח רציני - לא לתת למשפחתו לקחת את גופתו ולקבור אותו. מינימום הם צריכים ללכת ולחלל לו את הקבר ולפגוע לו במשפחה!
מה בני ישראל חושבים עליו? איזה מין שופט מסתובב מוקף בנות פלישתיות? הוא הדוגמא השלילית לכל מה שאחד מבני ישראל יכול להיות. מן הסתם הם בכלל לא מחשיבים אותו כאחד מהם. הוכחה נוספת לכך היא חוסר האמון שיש לבני יהודה בו. האם לנער הזה התפללנו?
ועדיין, למרות כל זאת, הוא מכה את פלישתים. למה הם לא מנסים לפחות לעזור לו?
לפני שאנחנו מתחילים לתמוה על התנהגותם של הפלישתים בפרשה הזו, יש שאלה עקרונית הרבה יותר שעלינו לשאול את עצמנו - מי אלה בכלל?
ספרי יהושע ושופטים היו מלאים סיפורים על עמים שונים שתקפו את ישראל. את כל העמים שהופיעו בספר שופטים הכרנו קודם כאויבים במשך תקופת הכיבוש. פלישתים כמעט ולא מוזכרים שם. גם בשאר ספר שופטים הם בקושי מוזכרים. ולפתע משום מקום הם מופיעים. ולא סתם מופיעים. אנחנו מגלים שהם יושבים בתמנה (עיר ליד בית שמש שאמורה להיות חלק מנחלת שבט דן). והפסוק הכי מוזר בכל הסיפור נאמר על ידי אנשי יהודה לשמשון לפני שהם אוסרים אותו: "הלא ידעת כי מושלים בנו פלישתים ומה זאת עשית לנו". הלו? מתי זה קרה. לא היינו אמורים לשמוע על איזו מלחמת ענק שבה שבט יהודה, השבט הגדול והחזק ביותר נכבש בידי הפלישתים? ולא סתם נכבש. הכיבוש כה חזק עד שהם פוחדים למרוד ולתקוף את הפלישתים. הכיבוש נראה כאן כמעט מושרש! מתי כל זה קרה?
כדי לענות על השאלה הזו נחזור עוד קצת אחורה, לפעם הראשונה שפגשנו את פלישתים - לגרר.
המפגש הראשון עם הפלישתים מתחיל ברגל שמאל. אבימלך, מלכם של הפלישתים לוקח לאברהם את שרה לאחר שאברהם מספר לו שהיא אחותו. אבימלך מגלה צד מפתיע ולא צפוי - הוא לא נוגע בשרה ולאחר חלום שבו הוא מדבר עם ה' מחזיר אותה לאברהם יחד עם הרבה מתנות.
הרושם שאנחנו יוצאים ממנו הוא שמדובר בעיר-מדינה גדולה ולה שליט חזק אך בעל השפעה קטנה יחסית על האזור שמחוץ לממלכת גרר. כמין שליט מקומי על פי הדגם הקלאסי של עיר מדינה.
רושם זה מתחזק במפגש השני בינו לבין אברהם שבו הם כורתים ברית שנראית כברית בן שווים. מלך של ממלכת ענק לא היה כורת בית של שווים עם חמולה קטנה שמסתובבת בארץ (ושמספיק חלשה בכדי שהוא יוכל לקחת את אשת המנהיג בלי התנגדות צבאית).
נזכור את הברית הזו. (נא לקרא את בראשית כ"ו:א-לג) גם במפגש זה של הפלישתים עם אבותינו נראים הפלישתים כאויב ראוי לחמולת האבות - אך הם אינם מצטיירים כאומה אדירה ומלבד סתימת כמה בארות הם אינם ששים עלי קרב.
הסיפור מסתיים בחידוש הברית. כאן נעלמים הפלישתים מעל דפי ההיסטוריה למשך מספר שנים (אלא אם כן נטען ש"אנשי גת" שבדברי הימים א', ז',כא טובחים בבניו של אפרים הם פלישתים, כפי שטוענים רוב הפרשנים, אך גם כאן הם אינם מצטיירים כעם חזק במיוחד, אלא כאיכרים שמגינים על מולדתם). מלבד התכתשות קטנה עם שמגר, בפעם הבאה שנפגוש אותם הם כבר שולטים בנו. מה קרה באמצע? איפה הם היו כשיהושע כבש את האזור? איפה הם היו במשך כל תקופת השופטים?
החוקרים טוענים על פי עדויות ארכאולוגיות שהפלישתים הם חלק מקבוצת העמים הידועים כגויי הים. עם זה חי כנראה בצפון הים התיכון (מכאן הביטוי ים פלישתים), ומקובל למקמו באזור האי כרתים (טענה שיש לה אפילו מקור תנ"כי ביחזקאל כ"ה, טז בפסוק "לכן כה אמר ה' אלוקים הנני נוטה ידי על פלישתים והכרתי את כרתים והאבדתי את שארית חוף הים). בשלב מוקדם כלשהו מספר שבטים מאותה קבוצת עמים שטה לה לאורך החוף והתנחלה באזור העיר גרר. אלו היו איכרים שלווים שחיו להם בעריהם ובנו ערי-מדינה על פי המודל הכנעני הטיפוסי - אפילו היה להם מלך כשליט עליון - אבימלך. הם חיו בשלום עם שכניהם וכולם היו מאושרים.
ואז יום אחד, החלו השבטים היוונים לפלוש דרומה אל תוך אייהם של גויי הים. מסיבה לא ברורה, במקום להילחם על ארצם, הם עזבו את אייהם ויצאו למצוא לעצמם בית חדש. הם היו עם נועז של לוחמים, אך מספרם לא היה מספיק גדול. הם החלו לפלוש לחופי הים התיכון בכל מקום.
יש אפילו מספר פרשנים הטוענים שטענתו של פרעה על כך שבני ישראל יתווספו על שונאי מצרים וילחם בהם מבפנים, הייתה בגלל החשש מהצי הפלישתי המתקרב ומהברית הידועה בין בני ישראל לאבימלך.
מלך מצרים, רעמסס השלישי, יצא לקרב ענק נגדם. הוא ניצח בזכות הגודל העצום של צבאו אך ספג אבדות כבדות מהאויב. שרידי צבא האויב התיישבו לאורך חופי ישראל בקרב אחיהם. הדבר גרם למהומות פוליטיות, שנפסקו תחת שלטונם של ברית חמשת הסרנים, ששלטה עד שדויד הביס אותה. חלקים אחרים מהצי הפלישתי נחלו הצלחה גדולה יותר ומוטטו את הממלכות שהיו באזורי החוף של טורקיה וסוריה.
גם בחופי הארץ לא חיכו להם חיים קלים. הכנענים שם נלחמו בהם בכל כוחם, אך התוצאה הייתה ידועה מראש. הכנענים היו מחולקים לקבוצות רבות ותמיד היו צריכים לשמור חצי מצבאם לאורך הגבול המזרחי שבו נצלו בני ישראל כל חולשה בכדי להשתלט על שטח נוסף. הפלישתים היו לוחמים מאורגנים ומסודרים והם נצחו בכל מקום שאותו תקפו. הכנענים נוצחו. בתקופה זו היו מן הסתם מספר תקריות גבול בין כוחות פלישתים לאיכרים הישראלים שישבו לאורך החוף. מן הסתם היה שמגר בן ענת אחד מהם. הפלישתים לא היו מוכנים באותה תקופה לקרב עם ישראל. בני ישראל היו חלשים יותר אך מבחינה מספרית הם עלו עליהם בהרבה. בנוסף לכך, לבני ישראל היו ערים בנויות ומסודרות שנתנו להם עורף לוגיסטי. לפלישתים לא היה מספיק אוכל וציוד לקרב בישראל וגם לא היו להם מספיק אנשים. אבל עם כל יום שעבר המאזניים החלו להתאזן.
לאחר שהשלטון התבסס באזור הכנעני הכבוש לאורך החוף החלו גלים של אזרחים להגיע מאיי הצפון כדי להתיישב באזורים החדשים שנפתחו בפניהם. גם חלק מהכנענים מן הסתם הצטרפו אל הפלישתים, וכך הגיעו הפלישתים לכל עמקי הארץ ולערים הגדולות כמו בית שאן.
בני ישראל היו מפוצלים לשבטיהם. למרות זאת, הם היו יכולים מן הסתם להתאחד כנגד הפלישתים. הם חיכו. הם חיכו בגלל הברית בן אבימלך לאברהם. ומאות שנים לאחר אותה ברית, הם שילמו עליה את המחיר, ובגדול. הבעיה היחידה הייתה שהפלישתים תקפו בזמן הגרוע ביותר מבחינת ישראל בכלל והשבטים שגבלו עם פלישתים בפרט. צבא יהודה שלאורך כל השנים עמד לאורך הגבול המערבי נאלץ לרוץ בבהלה לגבול המזרחי כדי לעצור את בני עמון "ויעברו בני עמון את הירדן להילחם גם ביהודה ובבנימין ובבית אפרים" (שופטים י:ט). מן הסתם ספג צבא יהודה אבדות קשות בקרבות הבלימה מול העמונים עד שיפתח עצר אותם. נוסיף לכך את הרעב שהיה בימי רות ובועז (מכך שבועז ומנוח חפפו על פי המדרש נוכל להסיק שהרעב ביהודה היה בתקופה זו). ואז הגיעו הפלישתים. אויב שגבר עליהם טכנולוגית וכבר היה בעל ערים וממלכה לתקוף מהם. יהודה נפלה לידם כפרי בשל.
נחלתו הדרומית של שבט דן הייתה תמיד ריקה למחצה וכיבושה מן הסתם לא היה קשה במיוחד. הצבא הפלישתי לא מיהר לשום מקום. בכל יום הגיעו עוד ספינות מהצפון וחיזקו אותו. הוא כבש והתבסס.
ואז הגיע שמשון.
במאמר הקודם התייחסנו לבדידותו של שמשון. הוא היה שונה, מוזר. כל חייו רבצה עליו תחושת השליחות. זה דבר קשה מאד לילד. הוא היה צריך חברים אבל בקרב בני שבטו לא היה יכול למצוא אותם. כל בני ישראל היו איכרים. על תרבות פנאי אנשים לא ממש חשבו. לא ידוע לנו על כך ששמשון יכל להשתמש בכוחו מתי שרצה. ברוב הפעמים שבהם הוא הפגין את כוחו הוסיף לנו התנ"ך ביטויים כמו "ותצלח עליו רוח ה'". הוא לא בהכרח היה שונה מכולם בשל כוחו. השוני התבלט בצדדים שטחיים הרבה יותר. שערו הארוך והמתבדר ברוח היה מן הסתם מושא ללעגם של חלק מבני הנוער בצרעה ואשתאול. סירובו המתמיד לשתות יין הוציא אותו מהחברה די מהר. הוא היה שונה מכולם אבל לא מספיק כדי להפוך אותו לאטרקציה. אני חושב שכולנו יודעים בדיוק עד כמה מכאיבים יכולים ילדים ובני נוער להיות.
לכן, הוא הלך לפלישתים. שם הוא היה שונה עוד יותר מכולם. נער מקומי, אקזוטי. חתיך. מן הסתם כל בנות המתנחלים הפלישתיות פשוט מתו עליו, דבר שבטח שימח את כל הבחורים המקומיים. והוא מצדו, גם מצא חברים, וגם, החל לפעול בכיוון של "דע את האויב". יש להניח כי בני ישראל לא הבינו את הסכנה הפלישתית. הם חשבו שהם סתם עוד עם כובש, משעבד שבעוד כמה שנים ינוצח ויגורש. הם לא הבינו שהפלישתים באו להתנחל. שמשון הכיר אותם. הוא ידע מה קורה בצד הפלישתי ומן הסתם הוא ידע שהסיפור לא ייגמר בקרב אחד ענקי. הוא החל להכין תוכניות.
שמשון גדל. חלק מהזמן במחנה דן וחלק מהזמן בתמנה הפלישתית. אבל בעצם, באמת, הוא תמיד היה לבד. עד יום מותו לא באו אחרים לעזור לו.
מבחינת הפלישתים, טוב שהם לא ידעו שהוא אמור להושיע את ישראל. הוא השתלב בתרבות הפלישתית, אבל רק עד גבול מסוים. אחרי הכל, הוא האויב, או לפחות בעיני המבוגרים. הנוער הפלישתי לא חושב על זה. רובו הגיע זה עתה ממסע ימי ארוך אל ארץ חדשה. ארץ שבה הוא מקווה לחיות בשלווה. המבוגרים המשיכו להלחם אך הנוער לא הכיר את בני ישראל כאויב. הוא הכיר את שמשון.
החתונה. בשום מקום לא כתוב שהאישה הסכימה. מבחינת אביה אין בכך פסול גדול מדי, קשרים עם בני ישראל הם דבר טוב, זה יוכל לעזור למנוע מלחמת כיבוש מתמשכת, לצרף אותם לאימפריה הפלישתית כמו הכנענים. אבל הוא מן הסתם לא היה מאושר במיוחד בכך שזו הייתה הבת שלו. הוא מגיע לחתונה. החבר'ה מארגנים לו משתה כמו לכולם, לתת לו להרגיש שייך, אבל באמת בלב, הם לא מתים על כל הסיפור. היא אחת מהחברה, והם, שהתבגרו כבר מתחילים לשרת בצבא ולראות בבני ישראל אויב. הוא נחמד בתור חבר, הם בטח חשבו לעצמם, אבל אחד מאתנו? זה כבר לא. ואז לאחר משתה הקדם-חתונה, כשהם מבינים ביום השביעי שהחברות הזו עומדת לעלות להם בכסף, הם דורשים ממנה לגלות להם את הפתרון. הם באו לחתונה כדי להיות נחמדים, לחתונת אינטרסים, לא כדי להפסיד כסף. על פי רוב הפרשנים (רובם אומרים זאת בשם הרלב"ג) כבר אז היא זינתה עם אחד מהם. לדעתי, אשת שמשון לא באמת זינתה - אבל כל ההוכחות הצביעו על כך שזה מה שהיא עשתה ולכן שמשון מאשים אותה בזאת. אחרי הכל, אלה החברה שלה. הפלישתים לא דוסים כמו בני ישראל, להם אין בעיות עם דברים מעין אלה. חלק מטקסי דגון הרי דרשו דברים גרועים בהרבה. כאישה נשואה היא מחויבת לבעלה, אבל עם הפלישתים, מי יודע? אני פשוט מעדיף לדון אותה לכף זכות. תרגישו חופשיים לחשוב את הגרוע מכל.
שמשון לא באמת אוהב אותה, אבל היא מציקה לו ולכן הוא מספר לה. הוא סומך עליה. ומתאכזב. לפני שהוא מספר לה הוא מדגיש שגם להוריו לא סיפר. אז מה - היא אשתו! אבל באזכור הוריו הוא מדגיש בעצם את ההבדל ביניהם. זה כאילו הוא אומר "הייתי מספר לך, אבל את עדיין פלישתית, בעוד כמה שנים, כשתתגיירי, אז אני אוכל לסמוך עליך" (על פי רש"י והמצודות הוא התכוון לגייר אותה). להתחתן עם שמשון? בטח, למה לא? אבל להתגייר? לזה היא לא הסכימה. היא רוצה להישאר פלישתית. היא עדיין חלק מ"בני עמה". הם עונים לו על החידה והוא מתעצבן. הביטוי "לולא חרשתם בעגלתי" מרמז על זנות. אולי היא לא באמת זינתה אבל הוא בטוח שהיא כן. הוא מבין מה קרה ומבין גם סוף סוף את ההבדל האמיתי בין בני ישראל לבין הפלישתים. הוא מבין שלעולם לא יוכל להפוך אותה לאישה דנית טובה ועוזב את המקום בזעם תוך הוצאת קצת כעס על 30 חבר'ה באשקלון. הוא עובר תהליך התפכחות דומה לזה שעבר משה בראותו איש מצרי מכה איש עברי מאחיו. הוא חוזר הביתה, אבל הוא עדיין לבד, ולמרות הכל, אשתו חסרה לו. הוא גם צריך עזרה בהתמודדות עם העובדה שהוא רצח 30 איש.
מבחינת הפלישתים - טוב, הם בשוק, לזה הם לא ציפו. הרשויות באשקלון בטח חקרו מי מאחורי הרצח אבל מכיוון ש 30 הרעים לקחו את הבגדים משמשון, הם דאגו להשקיט את הסיפור - אחרי הכל, הם אלה שהיו מסתבכים. בנתיים, כל הסיפור מושקט. והיא הולכת לאחד הרעים. תחשבו על הסיפור מנקודת מבטה. היא התחתנה עם שמשון, סך הכל, בחור נחמד שרירי, קצת יוצא דופן אבל היא בטח אהבה אותו למרות שהוא שונה. ואז, מאיימים עליה ועל בית אביה. היא לא עומדת בלחץ ונשברת. היא מספרת להם את התשובה. בני עמה חשובים לה יותר מבעלה וחוץ מזה, היא מגלה שהוא לא בדיוק החתן שהיא ציפתה שהוא יהיה. היא קיוותה שזהו, עכשיו הכל ייגמר. היא לא ציפתה שהוא יאשים אותה בזנות לפני כולם ואז יטבח שלושים אנשים. היא מגלה שהיא נשואה לרוצח!
היא פונה לחבריה. מן הסתם, אלה בדיוק הרעים שהיו בחתונתה. והולכת למצוא נחמה אצל אחד מהם. האברבנאל מפנה את תשומת ליבנו לכך שהאישה הלכה בעצמה אל רעהו של שמשון - לאביה לא היה יד ורגל בדבר.
כששמשון בא להתעמת עם האב המבוהל הוא מנסה להגן על בתו - הצעת בת צעירה כתחליף, כמרגוע לזעם האויב, היא תופעה בה כבר נתקלנו בעבר אצל לוט בסדום, באיש הזקן מגבעה וגם בעתיד אצל דויד ושאול. נא להיזכר כאן במה שנכתב בנושא במאמר הקודם.
שמשון מתעצבן! הוא הולך ושורף את שדות הפלישתים. הוא לא רוצה ממש להסתבך - אחרי הכל הוא כבר רצח 30 איש. הוא מן הסתם לא נהנה לרצוח - לפחות בשלב זה. הוא בוחר בעונש שפוגע בפלישתים באופן אקראי, אך רק במישור הכלכלי. הוא פוגע בחברה הפלישתית ככלל, במטרה להעניש אותה על שחיתותה.
הפלישתים שורפים אותה ואת אביה באש. אין להם בעיה עם זה. אחרי הכל, אם זה שווה 30 חליפות זה בטוח שווה יבול שלם.
לזאת שמשון לא ציפה. הוא לא חשב על מעשיו לטווח רחוק ולבטח שהוא לא חשב שהחברה הפלישתית עד כדי כך מושחתת. הוא מכה בחלק מהם ועוזב.
הם, מצידם, מבולבלים עוד יותר - הם נקמו את נקמתו. למה הוא הכה אותם? הוא אמור להיות שמח עכשיו, לא מעוצבן עוד יותר. הם לא מבינים אותו. הם אף פעם לא הבינו אותו והם משלמים את המחיר.
מן הסתם, שמשון היה נשאר בסעיף סלע עיטם להרבה זמן אבל הפלישתים כופים עליו עימות. עימות שתוצאותיו צפויים מראש.
והם מפחדים. הדבר המפחיד ביותר הוא הדבר שאותו אינך מבין. אותו שמשון שהם הכירו מתברר כאדם חזק (שוב, אני בוחר בפירוש האומר שכשרוח ה' לא נחה עליו לא היה יכול להשתמש בכוחו בשלבים הראשונים של הסיפור).
הוא ממשיך להתל בהם.
והם - ממשיכים לפחד.
ואז, הוא נלכד. והם הופכים אותו לבדיחה. ומתים.
העם הפלישתי המום. אין לו מושג מה קרה כאן. אין לו דרך לעצור את כנופיית המתגנבים מבית שמשון שבאה לחלץ את גופתו לאחר שסוף סוף הבינה שהוא באמת היה אמור להיות המושיע ושהם בזבזו את ההזדמנות שנתנה להם. אבל הם מוכנים למרוד. הם עושים מעשה מחאה נגד הפלישתים ומצילים את הגופה.
מה ששמשון עשה לפלישתים הוא הרבה יותר חשוב ממה שרואים במבט ראשון. הוא נטע בהם את הפחד. הוא אכן החל להושיע את ישראל מיד פלישתים. הוא נטע את הפחד עמוק בתוך לבבות הפלישתים, פחד שמתבטא שוב בהמשך כשארון ה' מגיע למערכה בשמואל א'. הם מפחדים מהלא צפוי.
ובני ישראל זוכים לקבל משמשון מתנה גדולה. את מתנת האומץ. הם מבינים שאפשר לעשות משהו, שהם יכולים לפעול. שעליהם מוטל לנקום את נקמת שמשון.