לא להיות שאננים

אילו נוצחה ישראל

לרגל תשעה באב ה'תש"ע, וכדי להמחיש לעצמי טוב יותר איך נראה החורבן, ואיך עלול החורבן להיראות ח"ו אם יקרה בימינו, קראתי ספר בשם " אילו נוצחה ישראל" (נכתב ב-1969 ע"י ריצ'רד צ'סנוף, אדוארד קליין ורוברט ליטל; תורגם לעברית ע"י מ' דרומי וש' יונתן, ויצא לאור בספריית מעריב).

הספר מתאר את אירועי מלחמת ששת הימים, בהבדל אחד - בעוד שבמלחמה המקורית, ישראל היכתה ראשונה את חיל האויר המצרי, בספר קורה הפוך - המצרים תוקפים ראשונים. הנה כמה ציטוטים:

פתח דבר: "ב-15 במאי 1967,  ובימים שלאחר מכן, התפתלו טורים ארוכים של שריון מצרי מכוסה אבק על-פני חצי האי סיני לעבר גבולות ישראל... נשיא מצרים ביקש את יחידות חיל האו"ם לפנות את מוצביהם לאורך גבולות סיני ורצועת עזה... מצרים סגרה את מיצרי טיראן בפני הספנות הישראלית... לינדון ג'ונסון, נשיא ארה"ב, ביקש מישראל להתאזר בסבלנות ולא לעשות מאומה... בסוף מאי כבר ניצבו 900 טנקים מצריים ושבע דביזיות מצריות מלאות על גבולה הדרומי של ישראל, ובמסגדים הושבעו המאמינים להצטרף אל הג'יהאד... ביום שבת, ה-3 ביוני, עדיין היתה הממשלה חלוקה לבלי מוצא בשאלה, אם לנקוט בפעולה צבאית או לשים מבטחה בדיפלומטיה... או אז, בבוקר ה-5 ביוני הלם חיל האויר הערבי."

יום שני, ה-5 ביוני: "סגן חיל האויר בן ה-22 רכס את חליפת התעופה שלו, נעל את נעליו הגבוהות והסתער מבעד לדלת. מראה עיניו הדהימו. תמרות עשן סמיכות התאבכו מתריסר כיוונים. מאגר הדלק של הבסיס, מצד דרום, היה לגיהנום. רבים מתוך 76 ה"מיסטרים" וה"מיראז'ים" נראו כצעצועים שמישהו דרך עליהם - מזוהמים, רצוצים, מצולקים, מעלי עשן...

החבטה העמומה של פגזי תותחים מתפוצצים הדהדה על פני הגבעות הירושלמיות החומות בשעה שמכוניתו של רב אלוף משה דיין נכנסה בדהרה מן הכביש הראשי... על הדרך המתפתלת המוליכה אל הכנסת... מטח של אש מרגמות ניפץ את חלונות בניין הכנסת השטוח והמרובע... 'רב אלוף דיין, הם מחכים לך במיקלט שבאגף המערבי'... קולו של יגאל אלון [שר העבודה] נמוג כאשר נכנס מזכירו של לוי אשכול [ראש הממשלה] לחדר, והושיט פתקה לראש הממשלה. אשכול פתח אותה, קרא, נשא את מבטו ומילמל: 'הכור הגרעיני בדימונה נפגע ונהרס'..."

יום שלישי, ה-6 ביוני: "מרכז המבצעים התת קרקעי של חיל האויר המצרי, באחד מפרברי קהיר...  צוות תיפעול של שלושה קצינים התחקה אחר הטיסות הנכנסות והיוצאות, סימן את רשימת היעדים, ווידא שההפצצה האוירית של ישראל תתנהל לפי התוכנית... זבירי החל להניח את התצלומים לפני ראש המטה... התצלום הראשון הוא של המספנות באשדוד. הפרטים קצת לא ברורים בגלל העשן הכבד... זו הצטלבות רחובות בן יהודה ואלנבי בתל אביב התחתית. שים לב לשיטפון מצינורות המים השבורים... והנה כאן תצלום מצויין של מגדל שלום, לאחר שפגיעה ישירה הרסה את ארבע הקומות העליונות שלו... הריסות אלו היו מכונית לקבלת תרומות דם... זה היה מפעל שיכון חדש, בדיוק מחוץ לתל אביב... זו היתה תחנת החשמל רידינג, בקצה הצפוני של תל אביב. אנו סבורים כי יצאה מכלל פעולה... מיג סורי התרסק ומעך אחת מהכניסות לרכבת התחתית של חיפה. מספר החללים בוודאי הגיע למאות, מפני שהיהודים משתמשים בתחנות הרכבת התחתית כמקלטים נגד התקפות אויר..."

"בחזית הצפון... הסורים הסתפקו בהמטרת פגזים על הגליל... דגניה, היישוב הקיבוצי הותיק ביותר בישראל, הודיע באלחוט, כי חדר האוכל המשותף, בריכות הדגים וכשלושים בניינים - נהרסו. עין גב, המרוחקת כדי מיל אחד מן הגבול הסורי, הודיעה כי 25 מן המתיישבים נהרגו... תריסר יישובים אחרים, המתפרשים לאורך האצבע הצפונית של הגליל תחת אש תותחי הסורים, דיווחו על נזקים ואבידות דומים..."

"בחזית המרכז... נחלו הירדנים - תודות לסיוע אוירי צמוד - כמה הצלחות מדהימות. טור חזק, שנסתייע בשריון, פרץ דרומה ממנזר לטרון וניתק את הכביש הראשי מירושלים לתל אביב. עוזי נרקיס [אלוף פיקוד המרכז] שיגר מייד טור שריון כדי לשבור את הלפיתה הירדנית, אך זה הושמד על-ידי מטוסי סילון ערביים בטרם הגיע לידי קרב... בשעות אחה"צ כבר זקפו חיילי הלגיון הערבי לזכותם את נצחון היבשה המכריע הראשון במלחמה: כל מה שנותר בינם לבין הים התיכון לא היה אלא כתריסר יישובים ישראליים..."

"בחזית הדרום... רק עלה האור ביום המלחמה השני, והתותחנים המצריים, שעד כה ריכזו את אישם כלפי מטרות סמוכות לגבול, הגביהו את כוונותיהם והחלו לאתר את המטרות החדשות שמאחרי קווי החזית הישראליים. כמעט לאלתר זרמו חיילים ערביים מתוך חפירותיהם בצווחה: 'מוות ליהודים'. הדיביזיה הפלשתינאית... יצאה מעזה, ובחצותה את שטח ההפקר, קשרה קרב עם הטנקים של ישראל טל. בצד דרום הסתערה הדיביזיה המצרית השניה... על חטיבותיהם של אריאל שרון ואברהם יפה... דרומה מזה הגיח כוח המשימה "שזאלי" מתוך ואדי קוראייה... ופנה דרומה כדי לנתק את נמל אילת הישראלי... הטנקים והזחל"מים של אריאל שרון גילו התנגדות עזה, עד שהחלו מפציצים מצריים להטיל עליהם פצצות גאז... כל אימת שהישראלים הוציאו טנק מצרי אחד מכלל פעולה, תפס אחר את מקומו, אך כאשר הצליח מיג לפגוע באחד מן הטנקים הישראליים, אי אפשר היה להשיג לו שום תחליף... עשרות סילונים מצריים חגו מעל הראש כשהם מחפשים מטרות והזדמנויות, והם מצאו אותן באורח בלתי נמנע. עשרות שיירות אספקה, שהובילו מתפוזים ועד למיכלי דלק, רוסקו בכבישי המדבר החשופים. יחידות מילואים הושמדו... בסופו של דבר, הצטמקות עתודות הדלק הישראליות השפיעה השפעה מכרעת על מהלך הקרב... הטנקים שלהם לא יכלו להתנועע בכוח הרצון של נהגיהם. אחד אחד נעצרו, ומיכלי הדלק שלהם ריקים לחלוטין..."

"באו"ם... שגריר הודו נשא את דבריו: 'הפגזת איזור העיר עזה על-ידי ישראל גרמה לפגיעה ישירה במפקדת כוחות החירום... ההפגזה גרמה למותם של 13 חיילי הקהילה ההודית... פעולה כזו מעידה על קו של תוקפנות... הייתי מבקש, כי תינקט פעולה דחופה לשם הוקעת פרובוקציה זו...'. המזכיר הכללי של האו"ם החזיק בידו מברק המודיע לו, כי חיילים ירדניים תפסו את ארמון הנציב, מושב מפקדת האו"ם, שבשטח ההפקר בין שני איזורי ירושלים... שר החוץ של דנמרק, נרגז בשל התקפה זו על רכוש האו"ם, ניסה לשכנע את או תאנט [מזכ"ל האו"ם] כי עליו לתת פומבי למברק ולדרוש, כי ירדן תחזיר את ארמון הנציב לאלתר... אך הוא סירב להטיל את האשמה לפתחו של איזה צד, באמרו 'ברגע קריטי זה לא יביא הדבר שום תועלת ממשית'... השגריר המצרי ניסה להטיל את מלוא האשמה בפריצת המלחמה על ישראל 'מטוסים ישראליים ערכו התקפה מתוכננת מראש על ערינו... אנו אומה שוחרת שלום, אך לנוכח תוקפנות ציונית זו לא היתה למשפחת האומות הערבית ברירה אלא להחזיר מהלומה אדירה...'. אחריו הגיע תורו של אבא אבן [שר החוץ הישראלי]: 'אדוני ראש המועצה, עתה זה באתי מירושלים כדי לומר למועצת הבטחון שישראל באה עד משבר... בלב המזרח התיכון, במרכז המרכזים של הגיאוגרפיה וההסטוריה שלו, חיה אומה קטנה מאד הקרויה ישראל... זוהי המדינה היחידה בקהילה הבינלאומית, שיש לה אותה טריטוריה, והיא דוברת אותה לשון, ומחזיקה באותה אמונה, אשר היו לה לפני שלושת אלפי שנים. אולם בעצם הרגע הזה... קוראים כדורים ערביים ופצצות ערביות תיגר על המשכיות זו...' בשעה 15:27 התקבלה במועצת הביטחון ההחלטה הבאה: 'מועצת הביטחון קוראת לממשלות הנוגעות בדבר, כצעד ראשון, לנקוט מייד בכל הצעדים לשם הפסקת איש מיידית...' "

יום רביעי, ה-7 ביוני: "אפרים כספי... פיקד על כוח המגן של הקיבוץ תל יצחק: ארבעים ושניים ילדי הקיבוץ בני 15-17, חמישים ושלושה חברים מעל גיל 49, ותריסר בחורים בני התנועה הציונית בארגנטינה, שהגיעו למקום לפני שלושה שבועות. רק עשרה מבני תל יצחק שוחררו מהצבא הסדיר לעזרת הקיבוץ, במקרה והירדנים יתקיפו את איזור השרון ויפרצו את הגבול מהאגפים... כספי הבחין בתנועות חשודות בין שורת עצי הברוש בקצה המרוחק של הפרדס. הוא שלף את המשקפת. היה זה טור ירדני משוריין... כשהגיע לעמדת המרגמה המזרחית, נוכח כספי שהשריון המזרחי החל שוב לנוע קדימה... ברגע זה שמע זאביק רעש מחריש אזניים מעל לראשו. הוא הרים עיניו, שישה מטוסים הגיחו בצלילה תלולה... קול נפץ זעזע את מגדל המים... האנטר ירדני נסק במהירות, לאחר שתותחיו פערו חורים בדפנות החפירות. כספי השליך עצמו לחפירה וטמן פניו בקרקע הלחה... אחז במקלעו של הצעיר המת והחל לירות, כאחוז טירוף, לשמים..."

"בחדר המלחמה התת-קרקעי הטחוב של המטכ"ל הישראלי... 'תקוותנו היחידה', התערב חיים בר-לב [סגן הרמטכ"ל], היא עזרה מבחוץ, כלומר מטוסים מצרפת, ואולי כוחות צבא מהמערב, ובמיוחד מארה"ב...

והרי סקירת ההתרחשוית בדרג הדיפלומטי: מנהיג רומניה הצהיר, שהוא מוכן לחתום עם ישראל על חוזי מסחר וידידות לשלוש שנים... שר החוץ האיטלקי... היה שבור ורצוץ כתוצאה מהמלחמה במזרח התיכון... הוא היה מודאג באשר לרוסים, שרמזו לו בצורה ברורה כי אין זה מעניינה של איטליה... מנהיג דנמרק קרא 'לשים קץ למלחמה ולהגיע לשלום יציב וקבוע באזור בעזרת שירותיו הטובים של האו"ם'... שר החוץ של הולנד הורה לשני צוותים רפואיים לטוס לתל אביב (הצוותים נחתו בקפריסין, משנתברר ששדות התעופה הישראליים הוצאו מכלל פעולה). הוא אף הציע להשאיל לישראלים עשרה מטוסי מיראז' צרפתיים (הם נפלו טרף בידי להק מטוסים מצריים שסייר לאורך החוף)... בבריטניה - גולדה מאיר... טענה בפני ג'ורג' בראון [שר החוץ הבריטי], שרק לפני שבועות מספר, בועידה הסוציאליסטית הבינלאומית ברומא, הוא אישית הבטיח לה שבריטניה תתמוך בישראל אם יפרוץ סכסוך מזויין עם הערבים. מר בראון... ניסה להתגונן... אך ביום המחרת אמר בפרלמנט: 'עניינה של בריטניה מחייבנו לא להתערב לטובת צד זה או אחר. הוראות הועברו לכל כוחותינו באיזור להימנע מהתערבות בסכסוך'...

בארה"ב ... בוב מאקנמרה [שר ההגנה] אמר '... הבוקר קיבלתי הערכה של סי אי איי, שלפיה עלולים הרוסים להסתכן במלחמה גרעינית כדי לאלצנו להימנע מהתערבות במזרח התיכון... משפט זהה אחד חוזר בכל השיחות עם הקרמלין: מוכנים להדוף בתקיפות כל ניסיון של התערבות!... אנחנו יכולים להורות לשתי נושאות מטוסים לערוך תמרונים בים התיכון, אבל הן תהיינה מוכנות לפעולה רק תוך עשרים וארבע שעות. על כל אחת מנושאות המטוסים יש 105 מטוסים, ואלה אינם מספיקים כדי לעמוד בפני 500 או 600 מטוסים שמסוגלים הערבים להטיל למערכה... כל התחייבות במזרח התיכון תכביד בצורה חמורה על מאמצינו בוייטנאם...' לינדון ג'ונסון [נשיא ארה"ב] אמר '... אני נוטה בעל כרחי לקבל את הערכתו של בוב. איני בטוח שיש בכוחנו להתערב, אפילו רצינו לעשות זאת...' ".

יום חמישי, ה-8 ביוני: "בפגישה עם ראשי הארגונים היהודיים בארה"ב, אמר הנשיא: 'אנחנו פועלים בכל האמצעים הדיפלומטיים שברשותנו... הצלחנו להעביר באו"ם החלטה על הפסקת אש, ואני יכול להביטחכם שאנחנו עובדים יומם ולילה להוציאה לפועל... אני מצטער שאיני יכול לצייד אתכם בחדשות מעודדות יותר'... בשעה זו התכנסו המונים מכל רחבי ארצות הברית להפגנת סולידאריות עם מדינת ישראל... בצעדה נתגלה מקרה אלימות אחד כאשר כמה ציונים צעירים תקפו קבוצה של ניאו-נאצים במדים שנשאו כרזה ובה כתוב 'תנו לערבים לסיים מה שהיטלר התחיל'. המשטרה הפרידה בין שתי הקבוצות, אסרה ארבעה ציונים והחרימה את הכרזה של הניאו-נאצים... ". 

יום שישי, ה-9 ביוני: הצבא הישראלי נחות בכמות, נצור, וללא כיסוי אוירי... במצב זה פרצו הערבים לישראל בכמה צירים.

בדרום, נע הטור המצרי, שיצא מעזה, במהירות על כביש החוף, והרס כל שנקרה בדרכו - אשקלון, אשדוד, ראשל"צ ובת-ים. במאמץ אחרון, ובכוחות עתודה קטנים, ניסו הישראלים לשחרר את עניבת החנק, אבל הערבים, שהשתמשו בשראפנלים ובנפאלם, התקדמו בתנופה דרך רחובותיה הפתלתלים של יפו; ובשעות אחר הצהריים עמדו בפרברים הדרומיים של תל-אביב...

בגליל העליון, הסורים שלטו על העמק מחפירותיהם המפותלות בשכבות הבזלת שנבנו לאורך הרי רמת הגולן בעזרתם של טכנאים סובייטיים. פגזים הומטרו יום ולילה על כמה מיישוביו העשירים של העמק, והרסו ללא רחם עבודת כפיים של חלוציות בת חמישים שנה... גל אחר גל התקיפו מטוסי "מיג" את מוביל המים הארצי. צפת העתיקה וקרית האומנים שבה, עיירת העולים קרית שמונה ועיירת החלוצים ראש פינה, כולם ספגו פגיעות כבדות. אלפים ממתיישבי הגליל הצטופפו בייאוש במקלטים...

ביום שישי אחר הצהריים קרבו הטורים הסורים לחיפה ממזרח. בשעה זו ראו הלבנונים, שבתחילה נמנעו מלעזור לסורים, את 'הכתובת על הקיר', והצטרפו למלחמה. טור טנקים של צבא לבנון הקטן הצטרף לטור הסורי ונע לעכו...

בירושלים... בעשרת השבועות לפני פרוץ המלחמה, לא האמין איש בפיקוד הישראלי העליון, שחוסיין מלך ירדן יהפוך את ירושלים - עיר השלום - לשדה קרב. כולם היו בטוחים, שהירדנים רק יירו כמה מטחי תותחים כהפגנת סולידריות עם הערבים... חישובים מוטעים אלה באשר לירושלים היוו את אחד האסונות הראשונים של המלחמה... הלגיון הערבי הפגיז את הביצורים הישראליים בעיר החדשה... ביום שלישי חלש הצבא הירדני על כביש ת"א-ירושלים, ועל העיר עצמה... חטיבת הכומתות האדומות של מוטה גור, שנועדה לצניחה בסיני בשעות המלחמה הראשונות, נשלחה לתגבר את חיל המצב של נרקיס (בחסות החשיכה, נסעה החטיבה באוטובוסים לירושלים בכבישים צדדיים. ציודה הכבד, שנשלח על-ידי משאיות, נלכד ללא מחסה, והושמד בהפצצות המטוסים הירדניים. גור וצנחניו הותיקים הוטלו לקרב על ירושלים כשבידיהם תת מקלעים בלבד)... חוסיין [מלך ירדן] שידר לכוחותיו: "הרגו יהודים בכל מקום בו תפגשו בהם. הרגו אותם בנשקכם, בידיכם, בציפורניכם, בשיניכם". עיר התקוה הפכה באכזריות לעיר המוות. תותחים ומרגמות המטירו פגזים על רחוב יפו והנסיכה מרי. במאה שערים ובימין משה נתמוטטו בתי אבל ישנים רבים במטחי פגזים, וקברו תחתם מאות אנשים. שכונות ספר אחרות... נמחקו כמעט כולן... בית החולים 'ביקור חולים' ברחוב שטראוס ו'שערי צדק' ברחוב יפו נהרסו כמעט כליל, ובית החולים 'הדסה' נפגע קשה..."

אחר שעה, משנסתיימה התקפת אויר ירדנית נוספת, יצאו לוי אשכול ומרבית חברי הממשלה בשיירת משוריינים מערבה, דרך כביש רמת רזיאל, חצו בכבישי ביטחון צרים את הרי יהודה, ומכאן דרומה לשדה בוקר...

אט אט הכניעו הירדנים, בארטילריה ואש טילים, את המגינים - חיילים ואזרחים כאחד. עם בוא הערב, ברדת השבת על ירושלים, הגיעו הטנקים הירדנים למרכז העיר..."

יום שבת, ה-10 ביוני: הכביש לתל-אביב היה עמוס פליטים, ופגזי הארטילריה המצרית הלכו וקרבו אליהם... במשך הלילה, כשהחשיכה מגינה מעט מפני המטוסים המצריים, החלו רבבות יהודים - חולים ופצועים, נכים ובריאים - לאמץ רגליהם בדרכם לתל אביב... במקלט - שבעים דיירים מסתופפים על מזרנים ושמיכות. התפוצצויות אינסוף זעזעו את הבניין במשך היום, וכיסו הכל בשכבת אבק-סיד. בצהריים נותק החשמל... בשעה 2:10 התפוצץ צינור הביוב והציף את המקלט בשופכין מצחינים... בשעה 3:40 פרצה אישה היסטרית פנימה, וצעקה שהיא ראתה אוניות אמריקניות עוגנות בחוף תל-אביב (למעשה היו אלה משחתות מצריות שהפגיזו את העיר)... לרגלי הבית עמד שלדו הבוער של בית העירייה הישן של העיר... מצד אחר ראה מאיר שורת טנקים בחזית החנויות ששרדו מההרס. חיילים בזזו אותן, העבירו את שללם מיד ליד - לטנקים..."

"כוחות סורים בשערי חיפה... אנחנו משתדלים להחזיק מעמד, אבל חוששים שזה עניין של שעות עד שהם יחסלו אותנו... כוחות סוריים ועירקיים התחילו לרדת אל העיר מהכרמל... כוחות סורים אחרים מתקדמים משטח המפרץ..."

"בבונקר של דוד בן גוריון, בשדה בוקר, עמד אשכול, ראש הממשלה לשדר לאומה: 'אזרחי מדינת ישראל, אני מדבר אליכם הלילה בלב כבד... נלחמנו בתוקפן שמהלומתו הונחתה על-ידי מכונת מלחמה אדירה ועדיפות מספרית... נלחמנו בתוקפן שנתמך על-ידי כוח עולמי אדיר. נלחמנו ללא עזרה וסיוע של אלה שעליהם השלכנו יהבנו, אותם שחשבנום לידידים... בהתחשב במצב, אנו מודיעים, שמעתה ואילך תתקלבנה כל ההחלטות הנוגעות להגנת האומה על-ידי המפקדים המקומיים, לפי שיקול דעתם, בהתאם לתנאים באיזוריהם. המפקדים המקומיים מוסמכים בזה לנהל משא ומתן עם האויב, לפי ראות עיניהם...". דמעות מילאו את עיניו של אשכול... בטרם נדמו דבריו... החלו קולות עמומים של הארטילריה המצרית הקרבה להישמע בבונקר בשדה בוקר".

יום ראשון, ה-11 ביוני: "... בצהריים חזרו ראשי מדינות ערב לירושלים... לטכסי ניצחון קצרים במסגד כיפת הסלע בעיר העתיקה... ביושבם סביב שולחן מלבני, כשנאצר [גמאל עבדול נאצר, נשיא מצרים] יושב לראשם ועיר דוד לרגליהם, החלו הערבים המנצחים את הדיון העדין על חלוקת הארץ שכבשו זה מקרוב... 'אחי, עלינו להישאר מאוחדים בכל מחיר. בעתיד הקרוב נהיה נתונים ללחץ כבד של מעצמות המערב, להקים מחדש מדינה יהודית בגבולות תוכנית החלוקה המקורית שנקבעה על-ידי האומות המאוחדות... לפי שעה אין לנו ברירה אלא שצבא כל מדינה ינהל את הטריטוריה אותה הוא כבש... לראשונה הבין אחמד שוקיירי [המנהיג הראשון של אש"ף], שמכל הערבים, רק הוא והפלשתינאים יצאו מהמלחמה בידיים ריקות."

גלי הדף: "מקאהיר מודיעים על כניעת הגייסות הישראליים שתחת פיקודו של אלוף אברהם יפה, שהחזיקו מעמד במכתש רמון... נראה כי השריד האחרון של התנגדות מאורגנת על-ידי יחידות צבא סדירות לכיבוש הערבי של ישראל הגיע לקיצו... לפני קצת יותר משבוע פתחו תשעה עשר רבנים אמריקאיים במשמרת מחאה מעבר מזה של הרחוב העובר ליד הבית הלבן, ונשבעו להישאר שם עד שיתערב הנשיא ג'ונסון לטובת ישראל. היום קיפלו הרבנים את כרזותיהם העשויות קרטון, תחבו אותן בפח אשפה שבפינת שדרות פנסילבניה, ונטשו את משמרתם. אחד מהם, רבי הלל ליצקי, מסביר: '... אלף ותשע מאות שנה חלם העם היהודי והגה תוכניות לשוב ולכונן את מדינתו בארץ ישראל. במרוצת שבוע אחד של בגידה, נופצו חלומות ותוכניות אלה. סבורני, כי עכשיו יהא עלינו לחזור ולהתחיל הכל מחדש... ייתכן שהדבר ידרוש עוד אלף ותשע מאות שנים, אבל כן, שוב יהיה לנו בית לאומי משלנו, והלוואי שהקב"ה ייתן לנו בפעם הבאה מגנים טובים יותר משנתן לנו הפעם..."

שנתיים מאוחר יותר: ליד חופי ים כינרת, במטבח של דירת עוני טבריינית, בעוד קומקום תה מזמזם על פתיליית נפט, החל יגאל אלון [לשעבר מפקד הפלמ"ח] בעבודת הנמלים של ארגון תנועת-מרי יהודית חדשה.. אלון קם והשקיף מבעד לחלון המטבח. מבטו חלף על-פני המים הכחולים, לעבר המקום שם ניצב פעם קיבוצו שלו, גינוסר... אז הרים את התנ"ך ועלעל בדפיו, עד שהגיע לקטע מסומן בספר דברים. אלון קרא אותו בקול:

• דברים כ1: "כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל איבך, וְרָאִיתָ סוּס וָרֶכֶב עַם רַב מִמְּךָ, לֹא תִירָא מֵהֶם, כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ עִמָּךְ, הַמַּעַלְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם".