קוד: דבר המלך ודתו בתנ"ך
סוג: מניעים1
מאת: הרב קורמן
אל: תכלת אברהם
שאלה
י"ז)
מספר פעמים מודגש במגילה
"...וּבַבִּזָּה לֹא שָׁלְחוּ אֶת יָדָם".
מדוע לא? הרי אחשוורוש התיר להם "...וּשְׁלָלָם לָבוֹז" (ח,יא). מדוע במצריים בזו את המצרים וכאן לא?
פתרון
רבים רואים זהות בין דבר המלך ודתו, כי את הביטוי דת מבינים במשמעות של "חוק", אך אין זה כך. היו
חוקי
המלך והיו
דתי
המלך. המלך היה ראש כל הדתות של האימפריה. כל דבר
הלבישו באיצטלא של דת. אפילו השתיה וההוללות בשם דת נעשו, "והשתיה כדת".
תיכנון ההשמדה נעשה בשם הדת וגם ההצלה.
כדי להציל
את חייהם ניצלו גם את הצו הדתי. אך לא היה כל היתר לנצל צו דת אלילי להנות מרכוש אויביהם. לכן "ובביזה לא שלחו את ידם", למרות שאחשוורוש הורה "ושללם לבוז", כי זה לא היה צו מלכותי אלא צו דתי. באשר לבית המן, מרדכי לא קיבל אותו אישית כביזה מתלייתו של המן. "בית המן" היה בית ראש השרים, כפי שזה קיים בכל העולם, "בית הנשיא" ו"מגורי ראש הממשלה". אחשוורוש העביר את טבעת המן ואת ביתו לשימושו של מרדכי בתפקידו החדש.
דבר זה מסביר גם מדוע לא הוזכר שם ה' במגילה.
ראו: הדור קיבלוה בימי אחשורוש.
אמנם על שלוש עבירות: ע"ז, גילוי עריות ושפיכות דמים נאמר "ייהרג ואל יעבור", אולם שונה המצב כשמדובר בציבור גדול. ר' מנחם המאירי (1249-1316) היה הראשון שחידש והבהיר, שלמרות הניסוח החד-משמעי המשתמע מדין זה יש הבדל בין יחיד לרבים ו"הצלת רבים שאני" (לסנהדרין עב,ב). גם לפי דעת ר' יוסף קולון (מהרי"ק, 1420-1480) יש להבדיל בין יחיד לרבים (שורש קס"ח; ראה "בית שמואל", אבן העזר סי' קע"ח, סק"ד). בזה הוא מצדיק את מעשה אסתר וגם פסק הלכה למעשה לגבי מקרה ספציפי, שאשה התמסרה לראש השודדים, כדי להציל קבוצת אנשים.
ר' יחזקאל לנדוי (1713-1793) רואה גם ברבים רק הרבה "יחידים", אבל יש להבחין בין "יחידים" (רבים) לכלל ישראל. בהצלה מהמן דובר בהצלת כלל ישראל (שו"ת נודע ביהודה, מהדורא תנינא, יו"ד, סי' ק"ס). הוא לא הבהיר את המושג "כלל ישראל", האם הכוונה לכל ישראל או גם לרובו. לא כל העם היהודי היה נתון תחת שלטון אחשוורוש.